המציאות החדשה של אלפי חיפאים ללא ממ"ד בזמן המלחמה מול איראן • החיים בחניונים

(חי פה) – מאז פרוץ המלחמה בשבת האחרונה (28/2/26), תושבים רבים במרכז הכרמל מצאו את עצמם חוזרים למציאות מוכרת וכואבת: חיים ללא ממ"ד, ללא מקלט ביתי וללא כל יכולת להגן על עצמם בזמן אזעקות. כמו ביוני 2025, גם כעת תושבים רבים נאלצים לרדת לחניונים ציבוריים ולהפוך אותם לביתם הזמני. משפחות, קשישים, צעירים וילדים, כולם חולקים את אותו מרחב מאולתר, מנסים לשמור על שגרה בתוך מציאות של פחד, רעש טילים וחוסר ודאות. ביקור בחניון כיכר האודיטוריום מגלה תמונה מורכבת של קהילה שנאלצת לשרוד בתנאים שלא מתאימים לעיר השלישית בגודלה בישראל.

מצוקת המיגון במרכז הכרמל

מרכז הכרמל הוא אחד האזורים המבוקשים בחיפה, אך גם אחד הפגיעים ביותר מבחינת מיגון. רבים מהבניינים בשכונה ותיקים, ללא ממ"ד וללא מקלט תקני. חלק מהתושבים יכולים להגיע למקלט בית הספר אופקים בדרך הים, אחרים יורדים לחניון הציבורי במרכז הכרמל, אך רבים אינם קרובים לשום מרחב מוגן. עבורם, החניונים הפכו למקלט היחיד.

המצב הזה אינו חדש. כבר בזמני חירום בעבר, תושבים רבים נאלצו לישון בחניונים, אך הפעם, עם עוצמת האיומים והאזעקות, התופעה התרחבה. משפחות שלמות ירדו עם ציוד, מזרנים, אוהלים ואפילו מחשבים ניידים, והחלו לנהל את חייהם מתחת לאדמה.

משפחה שעלתה מרוסיה: “בחניון לפחות אנחנו בטוחים”

המשפחה הראשונה שפגשנו בחניון, היא משפחת שולגה, שעלתה מרוסיה לפני עשר שנים. בתחילה גרו בקיבוץ יראון בצפון והיו מרוצים, אך במלחמת חרבות ברזל הם פונו מהקיבוץ לחיפה ושכרו דירה במרכז הכרמל. בדירה אין ממ"ד, רק מחסן שמשמש כמעין מקלט מאולתר, אך הוא אינו תקני.

בשבת, עם תחילת המלחמה, הם לקחו אוהל וירדו לחניון. מאז הם ישנים שם. יורי, אב המשפחה, מספר שאחד היתרונות הוא שהוא עובד בקניון הסמוך, כך שגם כשהם ישנים באוהל, העבודה נמצאת במרחק כמה צעדים. שני הילדים הגדולים לומדים בבית הספר רעות ומספרים שחבריהם נשארו בבתים ועוברים למקלטים בזמן אזעקות, אך הם עצמם “לא צריכים לעשות כלום, אנחנו כבר במקלט כל הזמן”.

האח הקטן מעביר את היום על קורקינט או אופניים, ומבחינתו זו כמעט הרפתקה. הילדה הגדולה כבר לא רוצה לישון באוהל עם המשפחה ולכן הקימה לעצמה מיטה צמודה לאוהל. “זה לא קל”, אומרת האם, “אין פרטיות, אין שקט, אבל לפחות אנחנו מרגישים בטוחים”.

“בבית פחדנו לרוץ למחסן – פה אנחנו מוגנים באמת”

המשפחה מספרת כי במבצעים קודמים נשארו בבית וירדו למחסן בכל אזעקה. “ידענו שזה לא באמת מגן עלינו”, אומר יורי. “עכשיו אנחנו יודעים שהסכנה צומצמה למינימום. גם אם אנחנו עולים לקניון, תוך רגע אנחנו יכולים לחזור למרחב המוגן”.

הם אינם היחידים. בחניון יש עשרות משפחות, חלקן עם ילדים קטנים, חלקן עם קשישים, כולם מנסים לנהל חיים תקינים ככל האפשר.

קשישים בחניון: “לא האמנתי שאישן על הרצפה בגיל 70”

בפינה אחרת של החניון פגשנו שתי נשים מבוגרות. שתיהן עזבו את בתיהן בשבת וירדו לחניון. אחת מהן סירבה להתראיין מחשש שחשיפת המצב תסכן את העיר. חברתה, בת 70, דווקא הסכימה לדבר: “אני לא מאמינה שאני ישנה על מזרון על הרצפה בחניון. אבל אין לי ברירה”.

היא מספרת על אחווה שנוצרה בין האנשים: “יש פה יהודים וערבים, עולים חדשים וותיקים, צעירים ומבוגרים. כולנו באותה מצוקה, אז אנחנו עוזרים אחד לשני. זה הדבר היחיד שמחזיק אותנו”.

אימהות מתארגנות יחד: “תשמרי לי על הילדים רגע?”

באמצע השיחה מצטרפת אישה בשנות ה־40 לחייה. היא מספרת שהתיידדה עם אחת הנשים המבוגרות, וכשהייתה צריכה לצאת לכמה דקות, ביקשה שתשמור על שני ילדיה הקטנים. הילדים רוכבים על אופניים בחניון, עוצרים לשתות מים או לקחת חטיף. כשהאם חוזרת, הם ניגשים אליה ושואלים אם אפשר עוד ממתק. “אני לא מרגישה כל כך טוב”, היא אומרת להם, והם נותנים לה כמה דקות לנוח.

הסצנה הזו חוזרת שוב ושוב בחניון: הורים עוזרים זה לזה, ילדים משחקים יחד, זרים הופכים לקהילה.

עבודה מרחוק – גם מהחניון

ליד אחד האוהלים יושב גבר צעיר על כיסא פלסטיק, עם מחשב נייד. “הוא עובד”, אומרת אשתו כשאנחנו מתקרבים. “אל תפריעו לו”. מאחוריהם אוהל, ולידו שני ילדים משחקים.

“אין לנו ממ"ד בבית”, היא מסבירה. “אז ירדנו לכאן. הוא עובד מהבית בדרך כלל, אז גם כאן הוא ממשיך לעבוד. הילדים משחקים, ואני מצאתי חברות חדשות לדבר איתן. זה לא אידיאלי, אבל זה מה שיש”.

עובדי מרכז הכרמל מצטרפים לחניון בכל אזעקה

לקראת סוף הביקור מגיעה אחת המאבטחות בקניון. בידיה משחקים, כוסות חד־פעמיות ועוגיות. היא מניחה אותן על שולחן שהעירייה הציבה ליד מיחם מים. “אני אתן את המשחקים לילדים”, היא אומרת.

היא מספרת כי בכל אזעקה החניון מתמלא גם בעובדי מרכז הכרמל: “הטלפונים מצפצפים, ותוך דקות כולם יורדים. אין להם ממ"ד בעסקים. עובדי הווק, הג’ירף, המסעדות, כולם רצים לכאן. הם חייבים להמשיך לעבוד, אבל אין להם איפה להתחבא”.

ילדים על אופניים: “סוף סוף מקום שטוח לרכב בו”

החניון מלא ילדים על אופניים. “בחיפה אין הרבה מקומות שטוחים”, אומרת אחת האימהות. “אז מבחינתם זה גן עדן קטן. הם רוכבים בלי הפסקה”. הילדים, לפחות, מוצאים רגעים של שמחה בתוך המציאות הקשה.

השאלה הגדולה: מי אחראי למצב הזה?

בסוף היום נשארת השאלה שמרחפת מעל כל השיחות: איך ייתכן שתושבים בעיר השלישית בגודלה בישראל נאלצים לישון בחניון כי אין להם ממ"ד?

התושבים חלוקים ברגשותיהם:

• חלקם כועסים על המדינה: “המדינה יודעת לתכנן מלחמות, אבל לא לתכנן מיגון”.
• אחרים כועסים על העירייה: “הם יודעים לקחת ארנונה, אבל לא לדאוג למקלטים”.
• רבים פשוט מיואשים: “אנחנו לא מצפים לשום דבר. המדינה לא דואגת לאף אחד, אלא אם כן מדובר בחרדים. אז למה שידאגו לנו?”
  
  אחת הנשים מסכמת: “כמו שאין כבישים מוגנים, כמו שאין מספיק משטרה, כמו שמערכת החינוך קורסת, ככה גם בשעת מלחמה אנחנו מופקרים”.

חיים בחניון: מציאות שלא אמורה להתקיים

החניון בכיכר האודיטוריום הפך לביתם של עשרות משפחות. הם ישנים באוהלים, עובדים על מחשבים ניידים, מגדלים ילדים בין עמודי בטון. הם לא בחרו בזה, הם פשוט לא יכולים להישאר בבית.

המציאות הזו, אומרים התושבים, אינה גזירת גורל. היא תוצאה של שנים של הזנחה תכנונית. והמלחמה רק חשפה את מה שהיה ידוע מזמן: בחיפה, כמו במקומות רבים בארץ, עשרות אלפי אנשים חיים ללא הגנה בסיסית.