שיר ספרותי • הגות על החיים | פנינה אמור

עץ רווי בפלגי מים

עץ אחד בין פלגי המים, תפס את תשומת ליבי.
שורשיו עמוקים כמו היו שם שנים.

השלווה ניכרת בעליו.
ובגזעו חרוטים סודות החיים.

הוא ידע ימים קשים, רוחות וסערות,
ועדיין עמד בזקיפות מבלי להתנצל.

צפיתי ברוח העזה, היא סחפה איליו את המוץ,
אשר נגדע מן הגרעין. וריחף מעליו לא במקרה.
רשרש, נדחק והתעקש להראות.

העץ חש ברוח, זז קלות, נראה כי הכיר את הרעש,
אך בחר להישאר נאמן לעצמו.

לא נגרר אחר המהומה, ואף לא מיהר להשיב.
הוא כנראה ידע –
שהרוח נושבת שוב ושוב,
ובכל פעם נושאת עימה מוץ חדש,
כדי לבדוק את עמידות שורשיו.

ממרום שורשיו העמוקים. הרוח חולפת מעליו ללא בהלה.
העץ זקף את צמרת וחייך לעליו הירוקים.
ואני הבנתי –
שיש דברים שחולפים מעצמם ואינם זקוקים לטיפול שורש.

נו באמת, זה לא יכול להיעלם כך סתם

כמו בכל יום בחזרה הביתה.
המפתח נכנס כמעט בעצימת עיניים.
היד יודעת את הדרך.
הגוף כבר בבית, עוד לפני המחשבה.
אני נכנסת ומניחה את צרור המפתחות על השולחן,
כך לפחות נדמה לי. הרגל ישן של יום עמוס.
הקצב נרגע לאט, בלי להתעכב על הפרטים,
הגוף קורס מעייפות, נפרש על הכורסה,
כמו יום מפרך המבקש שיניחו לו.

אני בוחנת את הדלת מרחוק ותוהה, "האם נעלתי?"
הדלת בטוחה בעצמה, אני לא!
משהו מזדקף בי, אני קמה.
היד נשלחת אל השולחן, בתנועה מוכרת ומובנת מאליה.
והשולחן אינו מחזיר דבר, "אוי, הנחתי כאן." מלמלתי לעצמי.
רגע חולף, והשקט בבית עושה את עצמו תמים.
"נו באמת, זה לא יכול להעלם כך סתם."
המילים בטוחות בעצמן, המציאות אינה משתפת פעולה.

אני מחפשת על השולחן.
לידו, סביבו, ובלי משים גם במקומות שנראים כמו בדיחה:
בין כריות שנשבעו לשתוק.
בכיס של מעיל ישן ששנים לא נלבש.
בין חפצים מוזרים המחכים שאגש.
המגירה מביטה אלי בטוחה בחפותה.
והתיק נשבע ברוכסן שלו, שאין לא מושג…

נואשתי – השקט נדרך והזמן מתיישב על הסף, אינו ממהר לשום מקום.
נגשתי למקרר לא מתוך היגיון, מתוך דחף לרוות את הייאוש.
ובמקרר – ליד בקבוק המים, צרור המפתחות מונח על מדף הירקות בקור רוח,
כמקום הטבעי ביותר עבורו.

פתאום הכול מסתדר, לא הנחתי – אחסנתי.
מרוב בלבול ומחשבות שרצות קדימה,
שמתי צרור מפתחות בקירור, וזיכרון בהקפאה.
הכעס נמס, במקומו מתגנב חיוך.
הדיוק מתגלה רק אחרי שהוודאות הוכיחה את עצמה.
המפתח חוזר לשולחן, ואני חוזרת לעצמי.
לרגע חולפת המחשבה, שלא תמיד ברור היכן הנחנו את חיינו.
הם עושים סיבוב קטן, נכנסים למקרר, ומחכים לנו שם בנחת, עד שנפסיק לחפש.
גם הזיכרון צריך לפעמים קירור.