במרכז הכרמל יש מקום אחד שמספר סיפור רחב יותר על המרחב הציבורי שלנו, על העתיד שלו, ועל איך אנחנו רוצים שהוא ייראה.

רחבת הפסנתר בכניסה לכרמלית היא לא עוד נקודה על המפה, זו חזית. כיכר מרכזית שאמורה להיות נעימה להתכנסות ולמשפחות, מקום שעוברים בו ילדים בדרך לבית הספר, תושבים ואורחים שעולים ויורדים במרכז הכרמל כחלק מהתנועה הטבעית של היום. בשנה האחרונה הושקע שם לא מעט כסף, מתוך רצון לייצר מרחב עירוני נקי, מואר, בטוח ומזמין.
המקומות הציבוריים מספרים את הסיפור של עיר: האם יש בהם סדר, ניקיון ובטיחות, האם נעים ופשוט להתנהל בהם ביום יום, והאם יש תחושה שיש מדיניות ברורה שמחזיקה את המרחב לאורך זמן, לא רק כשיש אירוע. בתקופה האחרונה רחבת הפסנתר הפכה למבחן קטן אבל חד: מי קובע את החזית, את הנראות ואת השפה הוויזואלית של המקום, מי מחליט אילו מסרים מקבלים במה, מתי והיכן. איפה עובר הגבול בין נוכחות ציבורית לגיטימית לבין השתלטות על סביבת החיים של כולם.
למה אני כותב את זה עכשיו
ביום שישי העליתי פוסט ווידאו על מה שקורה ברחבת הפסנתר, על הנראות, על התחושה ועל השאלה הפשוטה האם יש כאן סטנדרט, והאם יש מי שאחראי? במקום דיון ענייני קיבלתי גם תגובות שממחישות עד כמה מהר שיחה על מרחב ציבורי הופכת לשיחה אישית, כועסת, מקטבת ולעיתים גם מאיימת.
אני מביא את זה כי זה חלק מהסיפור. כשהמרחב הציבורי מרגיש כמו משהו שאין עליו כללים, גם השיח סביבו נוטה להידרדר. הכול נהיה מותר, גם במילים והנקודה היא לא אני. הנקודה היא שאנחנו מאבדים את היכולת לדבר על החיים בעיר, על מה מותר ומה אסור, ועל איך מנהלים מקום משותף, בלי להפוך אחד את השני לאויבים.

יש פה גם עניין פוליטי
הצבת שלטים במרחב הציבורי היא דרך להביע עמדות חברתיות ופוליטיות ולהשפיע על השיח הציבורי. ויש כאן עוד שכבה: המרחב הציבורי העירוני משקף כמה רבדים בו זמנית, החלטות מוניציפליות על ניהול מקום ועל נראות, השפעות של מדיניות לאומית שמחלחלת לשטח, ולעיתים גם מסרים שמתחברים לשיח גלובלי וגיאופוליטי.
חשוב להזכיר שיש גם מסגרת חוקית. לרשויות מקומיות יש חוקי עזר לשילוט ולפרסום במרחב הציבורי. העיקרון פשוט: לא מציבים שלטים ומתקנים במרחב הציבורי בלי היתר ולעיתים גם בלי אגרה או תנאים מוגדרים. אפשר לתת פטורים, אפשר לאפשר חריגים, אפשר ליצור אזורים ייעודיים למחאה ולהנצחה. אבל בלי כללים ברורים ובלי יישום עקבי, הכול נראה שרירותי ומאבד שליטה. הוויכוח עובר מאיך מנהלים מרחב משותף למי מקבל יחס מיוחד, ולמה.
הטענה המרכזית
אני לא כותב נגד מחאה. מחאה היא חלק ממדינה חופשית, והכאב הוא אמיתי. חשוב גם לזכור ולהזכיר שיש עדיין חטוף בעזה. אבל במקביל נוצר סטנדרט חדש, שלפיו אפשר לשנות את המרחב הציבורי בלי כללים ברורים ובלי פיקוח, כמו שאנחנו רואים בשיבוש שגרה, חסימת כבישים, והפיכת צירי תחבורה מרכזיים לזירת מאבק מתמשכת.
עיר לא יכולה להתנהל רק על בסיס רגשות וסיסמאות. עיר חייבת כללים, אכיפה עקבית, וסטנדרט בסיסי של סדר, בטיחות ונראות. בלי זה נוצרת תחושה שהכול מותר והכול פרוץ.
זה פוליטי, ולא קונצנזוס
הסיפור הזה הוא פוליטי, וממש לא קונצנזוס. גם בקרב משפחות החטופים יש מגוון רחב של דעות. יש מי שתומכים בדרכי פעולה כאלה ואחרות, ויש מי שמתנגדים. בתוך מציאות כזו, קשה לטעון שהמסרים במרחב הציבורי הם רק אנושיים, אזרחיים ולא גם פוליטיים.
בנוסף, כשדמויות מרכזיות במאבק מדברות בגלוי על כניסה לזירה הפוליטית, זה מסמן את המעבר הבלתי נמנע בין כאב ציבורי, לבין כוח פוליטי. זה לא טוב או רע, אבל זה מחייב אותנו לשאול שאלה לא נעימה אך בסיסית: אם זה פוליטי, איך מסדירים את זה במרחב העירוני כדי שלא ייראה שמי שמצליח יותר, פשוט תופס יותר מקום.
מכאן מגיעה השאלה הישירה: האם השלטים שאנחנו רואים היום הם שלטים פוליטיים. ואם כן, האם אפשר לשים כל שלט שרוצים, בכל מקום, בכל גודל ולכל פרק זמן, בלי מסגרת, בלי אחריות ובלי לעמוד בכללים בסיסיים שמחייבים את כולם.

רחבת הפסנתר והכרמלית, למה זה מרגיש פרוץ
בפועל, חלקים מהמרחב סביב הכרמלית מציגים מסרים תומכים במאבק להחזרת החטופים, בין היתר דרך מהלך עירוני מוסדר, כולל עבודה של מעצב גרפי. אבל על גבי אותם שלטים נוצרת שכבתיות לא מוגדרת של הדבקות ותוספות. בלי גבולות ברורים מתקבלת תחושה שאין סטנדרט אחד.
וכשאין סטנדרט ואין גבול ברור, עולה מיד השאלה הפשוטה: אם זה מותר כאן, האם מותר לכל קמפיין ציבורי אחר לעשות אותו הדבר. אם מחר אני מקדם נושא אחר שחשוב לי, ילדים חולים, נוער בסיכון, מאבק סביבתי, פטור מגיוס לתלמידי ישיבות, או תמיכה של אוהדי כדורגל או כל אג’נדה אחרת, האם גם לי מותר להפוך את אותו מרחב לשלי, בלי כללים ובלי זמן מוגדר. אפילו להדפיס את הכתבה הזאת ולתלות אותה איפה שנוח לי כדי לקבל יותר תשומת לב.
זה מתחבר גם לפרטים הקטנים: מדבקות הנצחה שמתקלפות, שכבות על שכבות שמצטברות ללכלוך ולתחושה של הזנחה. זה לא דיון נגד הנצחה, אלא בעד כבוד שמחזיק לאורך זמן. בעד זה שיהיה מקום ייעודי ומכובד למסרים ולהנצחה, עם גבולות וכללים, כדי שהכוונה הטובה לא תהפוך לאי סדר קבוע.
הילדים במרכז הכרמל
כאן מגיעה השאלה הכי בסיסית: מה אנחנו רוצים שילדים יראו בדרך לבית הספר או בדרך לחוג ומה יהיה הנוף שהם משחקים בו. לא כי צריך להסתיר מהם את המציאות, אלא כי מרחב ציבורי הוא גם מרחב חינוכי. הוא משדר מה נורמלי ומה לא. ואולי אחרי יותר משנתיים חשוכות, הגיע גם רגע לשאול האם אנחנו רוצים במרחב הזה גם משהו אופטימי ולא רק עוד מיצג של מאבק.
האם אנחנו רוצים שכיכר מרכזית תיראה כמו לוח מודעות מאולתר, עם שכבות, בלי תאריך פג תוקף, בלי אחריות ובלי סדר. איפה הגבול בין אקטיביזם לבין ונדליזם, כשאין מסגרת.
מה אפשר לעשות אחרת
לא צריך לבחור בין חופש ביטוי לבין מרחב ציבורי מתפקד.
אפשר להחזיק את שני הדברים אם מגדירים מסגרת פשוטה ומכובדת.
מסגרת כזו יכולה להיות מבוססת על שלושה עקרונות:
- להגדיר איפה שמים מסרים ובאיזה היקף
- להגדיר זמן ותחזוקה כך שזה לא הופך לקבוע
- להחיל כללים שוויוניים שחלים על כולם אחרת זה ימשיך להיתפס לא כמדיניות, אלא כמי שמצליח להשתלט חזק יותר.
סיום
המרחב הציבורי הוא של כולנו. הוא לא רכוש של העירייה, אבל גם לא שטח הפקר. יש דברים שחשוב לצעוק, ויש דברים שחשוב לסדר.
אפשר לכבד כאב ומאבק, ועדיין לדרוש סטנדרט עירוני. אפשר לתת מקום לקולות שונים, ועדיין לקבוע מסגרת שמחזיקה את המקום לאורך זמן. אם נרצה חיפה שמכבדת את התושבים שלה, את הילדים שלה ואת החיים המשותפים שלה, אנחנו חייבים להחזיר משילות, לא משילות של כוח, אלא משילות של סטנדרט, כללים, אחריות וכבוד למרחב הציבורי.
ואולי, אם נצליח להחזיר גבולות ברורים למרחב הציבורי, אולי נצליח להחזיר גבולות גם לשיח הציבורי. כדי שנוכל לדבר, גם כשכואב, בלי לפרק אחד את השני בדרך.


מרכז כרמל מלא בסמולנים הזויים ובזויים שחושבים שמותר להם הכל.
כמה חירטוטים בכתבה אחת. הולך סחור-סחור בלי להגיד את מה שאתה באמת רוצה להגיד. בכסות של בעד, שמנסה להסתיר את המניע האמיתי – "לנקות" את המרחב הציבורי מה"לכלוך" של החטופים שלא באים לך טוב בעין. הנה, אמרתי את זה בשבילך. לא קיבלת מספיק לייקים על השטות שהעלית בפייסבוק אז שלחת כתבה גם לעיתון?
אני הייתי שם בקבלת שבת בשישי, וחיפשתי אותך ואת השקיות שהצעת להביא לנקות. לא אתה ולא השקיות הגעתם. פחדן עלוב. תתבייש לך. ומי כן הגיע? אנשים יפים, גאים, מתמידים ובעלי ערכים שלא ירפו עד החטוף האחרון, כולל.
בול.
הסירטון בעצמו היה תוקפני, שלילי ופוסל רצון לבוא לקראת.
מניחה שיש עוד מקומות בחיפה שאפשר לשפר ולהשקיע בהם…