65 שנים לאסון חללי ספינת אגוז • סיפור הגבורה הציוני של 44 מעפילים ממרוקו שצריך להילמד למען הדורות הבאים

השבוע ביום שני כג' טבת נערך בהר הרצל בירושלים טקס האזכרה השנתי לחללי ספינת אגוז.
זהו סיפורם הטראגי של 44 מעפילים, אנשים נשים וטף, שיצאו בשנת 1961 ממרוקו לעבר ישראל ומצאו את מותם בלב ים. 22 גופות נמשו מהים והובאו בשלב מאוחר יותר לקבר ישראל במסגרת מבצע 'איילת השחר'. עוד 22 גופות טבעו במצולות לעולמים.

באותן שנים אסרה ממשלת מרוקו על עליית יהודים לישראל. המוסד הישראלי פעל באופן חשאי כדי להעלות יהודים ממרוקו. בליל כג' טבת (10.01.1961), הפליגה ספינת אגוז לעבר ישראל במה שיתברר בהמשך כהפלגה האחרונה שלה. אגוז (שמה הרשמי היה 'פסצס') היתה ספינת דייגים רעועה ששימשה את המוסד להעלאת יהודים לארץ, בכמות קטנה של נוסעים. על סיפונה היו 44 יהודים בלבד. מבוגרים, משפחות צעירות ותינוקות, כאשר הקטנה ביותר היתה פעוטה בת שנה בלבד. הספינה עזבה את חוף אל-חוסימה בצפון מרוקו לכיוון נמל ג'יברלטר ומשם אמורה היתה להגיע ליעדה, ארץ הקודש. באורח טראגי, באמצע ההפלגה בלב ים, טבעה הספינה בלב ים על 44 מעפילה. התוצאה כאמור היתה מרה.

19  שנים לאחר מכן, באיחור רב יש לומר, קיבלה ממשלת ישראל החלטה המכירה בנספים כחללים. במסגרת החלטה מס' 300 של הממשלה מיום 28.12.1980, נקבע כי 44 המעפילים יוכרו כחללים וכן את יום כג' טבת, כיום רשמי וממלכתי לציון 'יום העפלה ולוחמי המחתרות מצפון אפריקה'. מי שהוביל את ההחלטה מטעם הממשלה, היה השר דוד לוי, שפעל רבות בנושא ההכרה יחד עם סם בן-שטרית, ארגון ביחד, משפחות הנספים והמועצה הציבורית להנצחת מעפילי אגוז.

בדצמבר 1992 נסגר המעגל באופן חלקי. במסגרת מבצע 'איילת השחר', הועלו לישראל עצמותיהם של 22 מהגופות שהובאו לקבורה מאל-חוסימה, במרוקו והובאו אחר כבוד למנוחת עולמים בהר הרצל. זאת בתום מבצע מורכב שארך 31 שנים, מאז אסון הטביעה. מאמצים חובקי עולם עשה מפקד המבצע סם בן-שטרית (ביצע מעל 40 שליחויות), בתיווכם של מלך מרוקו דאז, חסן השני, וכן ראשי המדינה באותן שנים, יצחק רבין ושמעון פרס. גם נשיא ארה"ב לשעבר דווייט אייזנהאואר, התערב ופעל מול המלך. מאז למשפחות השכולות יש קבר ונחלה לפקוד מידי שנה בשנה.
אסון טביעת אגוז גרם לטלטלה בישראל, בעולם היהודי ובמפעל העלייה, והווה זרז לפתיחת הסכר ממרוקו שהוביל לעלייה ההמונית של יהודי מרוקו, באותן שנים. שיאה של העלייה היה במבצע יכין, שנערך בין השנים 1961-64 ובמהלכו עלו ממרוקו לישראל כ-90 אלף עולים.

השנה מדינת ישראל מציינת 65 שנים לאסון הטראגי. 65 שנה עברו מאז, ומדהים לראות את כמות האנשים הגדולה שמגיעה עדיין מידי שנה, לחלוק כבוד לחללים. בני המשפחות שכבר קשה עליהם העלייה להר, אורחים, מכרים, חברים, עמך ישראל ובעיקר הרבה בני נוער וצעירים שבאים מכל רחבי הארץ לשמוע, ללמוד ולעמוד מקרוב על סיפור הגבורה של חללי אגוז.
בני המשפחות של החללים מספרים שיקיריהם ידעו על הסכנות הצפויות להם, עת עלייתם לסיפונה של האגוז ובכל זאת לא ויתרו. שלטונות מרוקו אסרו באופן מוחלט עלייה ציונית לישראל והשירות החשאי המרוקני פעל נגד יהודים שהפרו זאת. גם איתני הטבע לא תמיד עמדו לטובתם כשיצאו עם ספינת דייגים רעועה, חרף זאת שמו פעמיהם למדינת היהודים.

הסיפור הזה הוא ב'קליפת אגוז' (תרתי משמע) תמצית הציונות, ההקרבה והנכונות של יהודי מרוקו לעשות הכל, כדי להגיע לארץ אבותם. זה סיפור גבורה על יהודים שהיו מוכנים להסתכן בחייהם כדי להגיע לארץ ישראל, גם כשהמדינה עדיין לא פתחה בפניהם שערים רחבים.
לחללי אגוז יש חלק באתוס הציוני ועלינו להכיר ולהוקיר אותם לנצח. טביעת 'פסצס' היא סמל לגבורה, לנחישות ולכמיהה של יהודים לעלות לארצם לאחר אלפיים שנות גלות. חללי אגוז הותירו לנו צוואה מוסרית. צוואה לספר לדורות את סיפור גבורתם ומורשתם, השזור באבני היסוד של האתוס הציונות. והגדת לבנך ביום הוא. כי רק ככה מקימים מדינה.

הכותב הוא משפטן וחבר הועד המנהל בפדרציה העולמית של יהדות מרוקו.