התזמון של כניסת הפסקת האש לתוקף בין ארה"ב לבין איראן, רגע לפני שאנחנו נפרדים מהמצה של חג הפסח ועוברים לחגיגות המימונה, מרגיש כמעט סימבולי.
אחרי שבועות של דריכות שיא מול איראן, המעבר המהיר מהמתח המבצעי אל שולחנות האירוח העמוסים הוא התמצית של הישראליות.
מצד אחד – הטילים, האזעקות, תקיפות חיל האוויר והשחמט הגיאופוליטי ומצד שני – הדבש, העוגיות הצבעוניות והקריאה המנחמת "תרבחו ותסעדו". זה אנחנו.
במובנים רבים, הפסקת האש היא ה"מימונה" של המזרח התיכון. היא הניסיון לפתוח דלת, גם אם צרה ומהוססת, למציאות שבה לא צריך להביט בכל רגע לשמיים בחיפוש אחר כטב"מים או לצפות ביירוטים. היא ההבנה שאחרי הרבה "מר" של מלחמה ועימותים, הגוף והנפש זקוקים למעט "מתוק".
נכון, אנחנו לא תמימים. בדיוק כמו שאנחנו יודעים שהדיאטה לא באמת מתחילה מחר בבוקר, אנחנו יודעים שהשקט מול איראן הוא שברירי ודורש עירנות מתמדת. ובכל זאת אפשר להרשות לעצמנו לשחרר מעט את הסטרס וקצת להפחית חרדות.
הפסקת האש הזו היא גם הזדמנות לומר תודה לידידה הגדולה ביותר שלנו ארה"ב. שילוב זרועות הדוק ופנטסטי של ישראל עם ארה"ב במלחמה הזו 'שאגת הארי', לצד קשר אישי מצוין בין שני מנהיגי המדינות, בנימין נתניהו ודונלד טראמפ. זו ברית שהוכיחה שגם כשיש חילוקי דעות במשפחה, ברגע האמת הדוד מאמריקה ניצב בפתח הדלת עם התותחים הכבדים ומעניק גיבוי דיפלומטי חסר פשרות.
המימונה השנה היא לא רק חגיגה של יהודי מרוקו, היא חגיגה של רגע קטן של שפיות במדינה שלנו. זהו הזמן להעריך את היכולות הצבאיות שלנו, את היותנו מעצמה אזורית, את השקט שחוזר לרחובות, להתעלם מרעשי רקע ומהצקצקנים וכן, גם לומר תודה לבורא עולם על היכולת שלנו, למרות הכל, להניח את המלחמה בצד ולבחור בחיים ובמתוק.
יוצאי מרוקו יודעים לספר שהמימונה במגרב איחדה, ליכדה וחיברה בין היהודים במלאח במרוקו וגם עם שכניהם המוסלמים, ונסכה בהם תקווה לשנה של שפע ואמונה שהטוב ינצח. כך גם אנו צריכים להאמין ולקוות, ששום טיל בליסטי לא יכול לכבות את האש שבוערת מתחת למחבת המופלטות של עם ישראל.
תרבחו ותסעדו!