אונס נשים על ידי גברים מוכר לנו מראשית ימיה של החברה האנושית ובכל זאת, ראוי לשאול, מדוע יש מקרים כל-כך רבים של מעשי אונס? מדוע גברים אונסים נשים? השאלה המעסיקה חוקרים מתחומי ידע שונים, כמו סוציולוגיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה ובעידן שלנו גם חוקרים מן הגישה הפמיניסטית, המתייחסים אליה בכובד ראש. האחרונים סוברים, כי מעשי האונס הם תלויי תרבות ואינם אלא תולדה של עליונות חברתית, כלכלית ופוליטית של גברים. הואיל והנשים חסרות כוח פוליטי וכלכלי והן אינן נתפסות כיצורי אנוש עצמאיים, אלא רכושו של הגבר: אב, אח, בעל, הרי יש במעשי האונס כדי לחזק את העליונות הגברית ולשמרה מחד גיסא, ולבסס את מעמדה של הנחיתות הנשית מאידך גיסא.
האונס מצוי במיתוסים מכוננים של תרבויות רבות. במקרא לקחו בני האלוהים נשים מכל אשר בחרו (בראשית פרק ו') ותוצאות זיווגיהם האסורים, זווגי אונס ועריות, היו "ומלאה הארץ חמס", שרק המבול יכול היה למחותו. בספרות החיצונית, בספר חנוך ובספר היובלים נקראים המלאכים האונסים "עירים" מלשון עריות והם מייצגים את הכוח הסורר, נטול האילוף, פורץ הגבולות, החי את תאוותיו שלוחות הרסן ומביא להשחתת הפריון והחיים.
ההיסטוריון הרודוטיס, מציג פרספקטיבה לגבי יחסי נשים וגברים שהותירה רושם רב-שנים, על החברה המחנכת את הנשים, לא רק בחברות הפטריארכליות, להתנהג בצניעות, בפסיביות, לא לגלות רצון או דעה עצמאית, אלא להפיס את דעת הגברים. הן מתחנכות להבין שנועד להן תפקיד הקורבן והואיל והן אינן שוות לגברים, עליהן להישמר מפני אלימות הגברים שאחד מביטוייה הוא האונס. לכן, פעילויותיהן של הנשים מוגבלות והן משתדלות להישמר מפני מגע עם גברים זרים ולבלות כמה שיותר זמן במרחבים בטוחים. הצרת צעדיהן, תוך איום מתמיד באקטים אלימים, מנציחים כמובן את אי-השוויון בין נשים לבין גברים.
יתר על כן, קיימת נטייה חברתית להאשים את הקורבנות, הנשים, שגם הן מפנימות את רגש האשם: שהרי אין לדרוש מן הגברים שישלטו בייצר המיני ובדחפיהם להפגנת כוח, בעלות ושליטה. האחריות לשמירה על הסדר ולהימנעות מאונס, הועברה לידי הנשים, למרות העובדה, שאין להן כל שליטה על כך.
ידוע, כי בסדר הפטריארכלי-דתי הגבר מגלם את התרבות והשליטה ואילו האישה מגלמת את הטבע הפראי שיש לרסנו. חלוקה זו מקבילה לחלוקה שבין צניעות לערווה ולכן על האישה, הקרובה למחזוריות הטבע, להיות מתורבתת בחסותם של אלו המייצגים את התרבות, הסדר והמוסר החברתי, או במלים אחרות, הגברים. ערווה משמעה מיניות שאינה נשלטת בכוח הסדר החברתי ועריות משמען מיניות יצרית נטולת רחם וללא תוצאות למעשייה, היא חסרת בושה ופורצת את גבולות הטאבו. שמה של חוה, אם כל חי, אם כל חי נקשר עם היוויא, (נחש בארמית), אשר מסמל מוות ופיתוי, שטן ויצר. הואיל וכל אישה מייצגת, על-פי השקפת זו, כוחות טבע מתפרצים ובלתי נשלטים, יצריות ופיתוי, יש להסתירה ולהרחיקה ככל האפשר מרשות הרבים הגברית. אין, כאמור, ציפייה מן הגבר שינהג בצניעות וישלוט במיניות שלו, ביצריו ובתאוותו, ואין ציפייה לכך שגברים ישלטו במיניות של עצמם ויניחו לנשים לשלוט במיניות שלהן באופן עצמאי. נאמר על הגברים, כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נב, ע"א) והאמירה הזאת, שנאמרת בקריצה כביכול, משבחת את כוחם של הגברים ואת יצרם כדבר שהולך לפניהם והם מתקשים לשלוט בו, אך על הנשים נאסר, כמובן, לתת כל ביטוי ליצריות שלהן שלא שמסגרת הנישואים והסדר הפטריארכלי.
במסורת המיתולוגית המבוססת בעיקר על המיתוס של דמטר ופרספונה, מעוצב האונס כמרכיב חיוני בחיי האישה ובבניית זהותה. האונס נתפס כאירוע טראומתי אשר קוטע את חיי הבתולים של האישה מחד גיסא, ומציג אותה בפעם הראשונה כאישה בוגרת ובשלה במרחב הציבורי מאידך גיסא. מיתוס הקול הנשי משקף אפוא קול הסותר את עצמו, כששאלת רצונותיה של הנערה נשארת, למעשה, פתוחה.
כזכור, נחטפת פרספונה, על-ידי האדס, כשהיא קוטפת פרחים עם חברותיה, ומובאת אל ממלכתו, ממלכת השאול. האם האבלה, דמטר גוזרת באבלה, בצורת קשה הגורמת רעב לבני האדם ומחסור במנחות ובזבחים לאלים. האדס נאלץ להישמע לזאוס ולשחרר את פרספונה, אך טרם צאתה הוא מאכילה בגרגר רימון ועל-ידי כך הוא מאלצה לשוב אליו. ההסדר שנקבע הוא כזה: במשך שני שלישים מן השנה מבלה פרספונה עם אמה, דמטר מעל פני האדמה שהופכת לפורייה ובשליש הנותר היא מבלה בשאול עם האדס.
מסתבר כי בעולם המיתולוגי האונס הוא שלב בהתבגרותה של הנערה ובהפיכתה לאישה.
חטיפתה של פרספונה ,כמו חטיפות אחרות במיתולוגיה (דפנה, איו, אירופה, בנות דנאוס, פסיכה), כרוכה בהתנגדות של הנערה הבתולה לנישואים ובמשאלתה לחופש ולחרות. איבוד הבתולים נתפס כהכנסתה של הנערה אל חיי התרבות, אל הסדר החברתי, אך גם כאמצעי להשתקת תשוקותיה של הנערה ומשאלותיה, הנתפסות כמסוכנות לחברה. לכן, אין האם דמטר, יכולה לבטל כליל את חטיפת פרספונה, מעשה אינוסה ונישואיה להאדס. ורק בעקבות האונס שהוא מה שמאפשר את כניסתה לחברה הגברית באופן לגיטימי, מסוגלת הנערה להשמיע את קולה, היא נקראת בפומבי בשמה וזוכה בזהות נפרדת מאמה. הרימון שבלעה פרספונה בלי לדעת את סגולותיו הופך אותה לשייכת להאדס שאנס אותה ולא לאמה והוא למעשה מסמן אותה.
מעשה החטיפה והאונס של נשים במיתולוגיות השונות ובמקרא, אינם משקפים בהכרח ייצר מיני פרוע של גברים תאוותניים, אלא יש בהם גם ביטוי למשאלה לעליונותו של האנס ולעליונותה של החברה ממנה הוא בא, על פני הנאנסת ועל פני החברה ממנה באה.
באמצעות סיפורי האונס מסמלת החברה, התרבות את ניצחונה על החברה היריבה או על התרבות היריבה.
והיום?
תודה לפרופסור שנכר על הכתבה המעניינת