"יהודי אחד היה עומד וחורש, געתה פרתו לפניו. עבר ערבי ושמע קולה. אמר לו, איש יהודי, איש יהודי, התר שורך, התר מחרשתך, שהרי חרב בית המקדש. געתה פרתו פעם שנייה. אמר לו הערבי, איש יהודי, איש יהודי, קשור שורך, קשור מחרשתך, שהרי נולד המלך המשיח. אמר לו, ומה שמו? אמר לו, מנחם. אמר לו, ומה שם אביו? אמר לו, חזקיה. אמר לו, ומנַין הוא? אמר לו, מן היכל המלך של בית לחם יהודה.
"הלך היהודי ומכר את שורו ומכר את מחרשתו ונעשה מוכר לבדים לתינוקות, והיה נכנס לעיירות ויוצא מעיירות. עד שנכנס לאותה עיירה. והיו כל הנשים קונות ממנו לילדיהן, ואמו של מנחם אינה קונה. שמע קול הנשים אומרות, אמו של מנחם, אמו של מנחם, בואי קני לבנך. אמרה, רוצה אני לחנוק את שונאיהם
של ישראל, שביום שנולד בני נחרב בית המקדש. אמר לה, בנך מה אכפת לו משונאי ישראל, בואי קני ואם אין לפנייך כסף היום, בעוד מספר ימים אני בא ונוטל את חובך.
"לאחר ימים נכנס לאותה עיירה. אמר לה, מה עושה התינוק?
אמרה לו, משעה שראיתני באו רוחות וסערות וחטפוהו מן ידי."
בבוקר, למחרת צום תשעה באב, נפקחות עיני אל שמש לבנה, קשה, היוקדת על קירות הבית. אני טומן את פני בכרית, מנסה לשוב ולשקוע בשינה. צללים דהים, בהירים, מרחפים מול פני ועיני נעצמות. רפיון מחלחל בעצמותי והכרתי הולכת ומתרחקת.
איש זקן, נמוך קומה, קרב אלי. כתפיו שמוטות והוא עטוף במעיל ארוך בלוי, כובע קסקט ישן מכסה את עיניו ופניו המורכנות אל הרצפה מכוסות בזקן לבן ארוך. אני מאמץ את עיני, לא מאמין.
הזקן מדדה לעברי, כפות ידיו השלובות מציצות מבעד לשרוולי המעיל המרופט ופניו מתבהרות למולי. האם זהו הרב "החפץ חיים"? אני ממלמל לעצמי נרגש, מה הוא עושה פה? הוא נושא אלי את פניו ועיניו הטובות נפערות למרחוק. אני מבקש להושיט לו את ידי אך הוא עומד מעט מרוחק ממני.
החפץ חיים? אני שואל אותו בהיסוס.
"מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִים," הוא ממלמל. "אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַבֵּר מִרְמָה." קול אחר, סדוק, מתפרץ לדבריו, מחרחר מאחורי גבי. "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב," הקול נשנק בבכי, "בַּקֵשׁ שׁלוֹם וְרָדְפֵהו.ּ" אני מסובב את פני. איכר ערבי זקן עומד מאחורי. פניו הצמוקות, קמוטות כפני גזע עץ זית עתיק וגוו כפוף כערבה שלוחת רוחות. אני מושיט את ידי לשניהם.
כף ידו של הרב עדינה ורכה, נאחזת בין אצבעותי. כף ידו של הערבי קשה ומיובלת, עורה המחוספס שורט בעורי. אנו צועדים יחדיו אל המעלית. אני מבקש לרדת עמם אל בית הקפה שבפינת הרחוב.
צלצול טלפון מחריד אותי משרעפי. אני מנסה לאחוז בכפות ידיהם בחוזקה אך הצלצול אינו חדל. הם מביטים בי שניהם בתוכחה. מבטי מוסב מהם לרגע במבוכה ועיני נפערות אל מול קרני השמש הלוהטות אלי, מגששות סביב בחדר הריק. צלצול הטלפון אינו חדל. בדמדומי שנתי אני מבקש לקום מהמיטה, אך הצלצול נפסק. אני שב ועוצם את עיני, מאמץ את מוחי, אך שתי הדמויות הולכות ומתפוגגות באור השמש העזה. הצלצול שב וקורע את הדממה. אני קופץ במהירות מהמיטה ורץ לטלפון.
"הלו?"
"יצחק?"
"כן, מי מדבר?" קולי אפוף שינה.
"הערתי אותך?"
"לא, לא, זה בסדר, מי מדבר?"
זהו בעל המכבסה מהמרכז המסחרי. בכיס החליפה שמסרתי אתמול לניקוי נמצא מכתב. הוא מתאר לעצמו ששכחתי אותו, אולי זה חשוב. הוא ישאיר עבורי את המכתב במגירה, אוכל לבוא ולאסוף אותו מתי שארצה.
אני מתעשת ונזכר במכתב שמסר לי הוראס בפגישתנו האחרונה. הוא ביקש שאקרא אותו כשאגיע הביתה ואני שכחתי ממנו לחלוטין.
"אבוא עכשיו." אני מודה לבעל המכבסה, מניח את הטלפון ומתיישב בלאות על הכיסא. איך שכחתי מהמכתב, אני תמה, מתארגן במהירות ויוצא.
"יצחק היקר," אני קורא את מכתבו של הוראס אלי, "מסע ארוך עברנו יחד בתקופה האחרונה ויצא לנו גם להכיר זה את זה. בזמן הזה למדתי לחבב אותך ואף לדאוג לך, ועכשיו, כשאתה בביתך, קורא מכתב זה אחרי פגישתנו, אני מבקש לומר עוד מספר מילים שאותן יהיה קשה לי להגיד בפניך הערב. וכולי תקווה שתגלה הבנה לדברי הבאים בכאב ובחרטה.
"ביום שבו קראתי לך, ערב לפני ראש השנה, וביקשתי ממך שתצא לחפש את 'הצועני', כבר ידעתי שהציור נמכר ונמצא בידי הגרמנים. יותר מזה, ידעתי בבירור מי רכש אותו. אינני יכול לחשוף בפניך ולטובתך את כל הפרטים, אבל עליך לדעת כי הציור לא נגנב. מכרנו את הציור לגרמנים יחד עם 'סיפור' שידענו שיתאים להם, ואותך שלחתי לחפש אחר 'הצועני' על מנת שהם לא יחשדו שכל אותו 'סיפור' היה מבוים מלכתחילה. ואכן, המרוץ שלך אחר הציור שכנע אותם סופית שאני כואב את גנבתו ומחפש
אחריו בכל דרך. אלא שלא הערכתי נכון עד כמה תיקח ברצינות את העניין הזה ועד כמה תתקרב אליהם. ואני שב ומדגיש כאן את מה שאומר לך עוד הערב: חדל לך. אין צורך להמשיך במרוץ.
כולנו השגנו את מטרתנו וכמו שאתה כבר מבין, העניין נהיה מסוכן. שוב אני מדגיש, תתרחק מהעניין, מדובר באנשים קיצוניים וללא גבולות עד כדי כך שאתה עלול לסכן את חייך!
"יצחק, אנו לא נתראה יותר ואני שב ומבקש את סליחתך על כך שהעמדתי אותך במצב בלתי אפשרי שכזה. אני מקווה שהכסף שתקבל הערב יכפר במשהו על כל מה שקרה כאן.
"ואם אנו מזכירים את עניין הכסף, אז עוד דבר. אתה בוודאי זוכר שסיפרתי לך על הבחור ההוא מהקיבוץ שגייס אותי לקבוצת 'הנוקמים' ושעזר לי להבריח את התמונות שלקחתי מביתו של וולף. הבחור נהרג במלחמת השחרור בקרב על צפת. כל משפחתו הקרובה נספתה באירופה במלחמה ולא היתה שום דרך להשיב למישהו ממשפחתו את החוב. אך נסתרות דרכי העולם, ולפני כמה שנים התגלה לי בעקיפין שלבחור ההוא היתה קרובת משפחה שעלתה לארץ בשנות השישים מגרמניה. הוא היה הדוד של אמך. אחיה הצעיר של סבתך. אמך בוודאי סיפרה לך על אותו דוד שעלה בראשית שנות השלושים לפלשתינה והתיישב באחד הקיבוצים בצפון הארץ. היא בוודאי גם סיפרה לך שאותו דוד ערירי נהרג במלחמת השחרור.
"זאת אחת הסיבות שבחרתי בך למשימה, ומי ייתן שכאשר אעמוד לדין שמים, הכסף שנתתי לך בנדיבות, ישמש בין השאר למחילת חובי אליו.
"אני שב ומבקש את הבנתך ומחילתך. הוראס."
ידי רועדות והמכתב נשמט ממני על השולחן. זיעה קרה עולה על מצחי והזעם מאיים לחנוק אותי. איני יודע על מה אני יותר זועם. על עצמי, ששכחתי באותו ערב לקרוא את המכתב, או על הוראס. אני יורד אל הרחוב וצועד ללא מטרה, חסר מנוחה, לאורך הטיילת שלשפת הים. מחשבותי נסערות.
לפנות ערב אני חוזר אל הבית, שב וקורא את המכתב בעיון. אלוהים, אני נאנח, איך הייתי כזה פתי, איך נתתי לעצמי להיות כלי משחק בידי האיש הזה. ומה הדבר הזה שהוא כותב — חולשה פתאומית מצמררת את רגלי — שהציור לא נגנב! אין ספק, אני נושא את עיני מהדפים, הפתרון נמצא אצל הבחור ההוא מהתצלום שבעיתון, חתנו של הוראס שטבע בים. אני מגחך במרירות ונזכר כיצד ישבתי, בימים שלאחר פגישתי האחרונה עם הוראס, במרפסת הבית ועישנתי להנאתי סיגר.
והדוד ההוא, בטח שאני זוכר, אמי דיברה עליו יותר מפעם אחת. איך לא קישרתי? אני זועם. איך יכולתי לקשר? מחשבותי ממאירות. איזו דרך נלוזה מצא הוראס לכפר על מעשיו. ואני עוד חשבתי שהוא בחר בי למשימה בשל כישורי. כלב בן זונה! אני משליך בזעם את המכתב על השולחן. רעיון עולה במוחי.
מחר בבוקר אסע לחיפה ואתעמת עם סוכנת הבית הפיליפינית. אין לי ספק שהיא יודעת עוד דברים. כל התנהלותה היתה חשודה. איך היא הביטה בי לא פעם בתוכחה, אני נזכר במרירות. נראה מה יהיה לה להגיד מחר. כלבה מלוכסנת עיניים. אני נושך את שפתי, לוקח את הדפים, מקמט אותם לכדור ברתחה ומשליך אותם ביד קפוצה על הקיר.
זעמי הולך ושוכך. תודעתי מצטללת. למחרת בבוקר אני נוסע לחיפה. האוויר חם ומהביל בלחותו ורחובות העיר כמעט ריקים. אני מחנה את המכונית בפתח ביתו של הוראס. שער הברזל המסורג
בכניסה לחצר הבית, נעול. אני אוחז בסורגי הברזל ומנענע אותם בזעם. מטפס עליהם במהירות, מדלג לעברו השני של השער ונוחת על שביל האבנים המוליך אל הבית. בצעדים נחפזים, כמעט בריצה, אני קרב אל דלת הבית ולוחץ על פעמון הכניסה לחיצה ארוכה וגסה. קול הפעמון מהדהד בחלל הבית. דממה מסביב.
עיני נשואות אל הגן. עצי האורן בקצה המדשאה עומדים זקופים ומבעד לגזעיהם נשקף הים אפרפר ומעולף בחום. אני מקיף את בית האבן במהירות. כל תריסיו מוגפים. פתח המוסך סגור בסורג ברזל וחתום בתחתיתו במנעול. אני שב ונעמד מול דלת הכניסה, מכה עליה באגרוף קמוץ. אין קול ואין עונה.
מעורפי ניגרת הזיעה ואני צועד בלאות אל השער, מטפס עליו ויוצא חזרה אל הרחוב השומם.
נשימותי כבדות, נושפות במאמץ. מכוניות בודדות חולפות לאטן במעלה הכביש המטפס על ההר. גרוני ניחר בצמא. מרכול קטן ניצב בפינת הרחוב ואני נחפז אליו, נכנס לתוכו וקונה בקבוק מים. בעל המרכול יושב מול הקופה.
"רציתי לשאול אותך משהו," אני פונה אליו כשאני משלם עבור הבקבוק.
הוא נושא אלי עיניים עייפות.
אני מציג את עצמי כמכר של הוראס, מהבית במורד הרחוב.
"הוא נפטר לפני יותר מחודשיים," אומר המוכר באדישות ומחזיר לי את העודף.
"ואיפה הפיליפינית שעבדה אצלו?"
"אתה מתכוון למיא?" הוא בוחן אותי לשנייה.
מעולם לא ידעתי את שמה, אך אני מהנהן. "כן. רציתי למסור לה משהו. אתה יודע איפה היא?"
הוא מביט בי בחשד.
"לא הייתי בארץ ורק חזרתי, אני חבר של המשפחה."
"לא ראיתי אותה כאן הרבה זמן, לפחות שבועיים." הוא מושך בכתפיו. "אני חושב שהיא נסעה."
"אתה בטוח?" אני דוחק בו.
"מה אתה רוצה?" קולו גס.
"לא משנה," אני עונה לו בקרירות ויוצא אל הרחוב.
לא הרחק משם, בשדרה הראשית, ניצבת תחנת דלק. מול התחנה, במעלה השדרה, ישנו מרכז מסחרי קטן ואני צועד לעברו במהירות. בית קפה עם כמה שולחנות עומד חבוי בקצה המרכז. אני מתיישב
לצד אחד השולחנות ומזמין לעצמי משהו קר לשתות. שתי נשים מבוגרות כבנות שבעים יושבות בשולחן שלצדי. הן קוטעות את שיחתן ומביטות בי בסקרנות. אני מחייך לעברן והן מפנות ממני את מבטן. אחת מהן, שערה צבוע אדום וגופה גדול ורחב, יושבת בגבה אלי והשנייה, קטנה ומצומקת, חובשת כובע קש ענקי המכסה את פניה. אני מבין שהן מתגוררות בשכונה. האישה הגדולה מרכלת
על בעל בית המרקחת שבהמשך הרחוב והשנייה מעירה הערות ארסיות על אשתו. מכונית שחורה, מפוארת, נעצרת לצד המדרכה ואישה לבושה בהידור יוצאת ממנה. שתי הנשים משתתקות לרגע,
מביטות בעיניים מצומצמות באישה הפוסעת אל אחת החנויות.
"אלה השכנים החדשים." האישה הגדולה מחווה בראשה.
"זה הם שקנו את הבית?" שואלת הקטנה.
"כן, בעלה זה הפרופסור הערבי ההוא מהמוסך," מסננת בלעג הגדולה מבין שפתיה, ראשה נוטה לעבר חברתה.
"כולם גנבים," מצחקקת הקטנה.
"תסלחו לי," אני פונה אליהן.
הן משתתקות. האישה הגדולה מסובבת אלי את פניה, עיניה העגולות ננעצות בי גדולות ודלוחות.
"אני מבין שאתן מהשכונה פה?"
הן מהנהנות.
"אז אולי הכרתן את הוראס? הוא היה חבר שלי, מהרחוב פה ליד."
"הוראס?" הן מעוות את פניהן בשאלה.
"מרחוב יפה נוף. האיש הזקן, שנפטר."
"הזקן מאמריקה?" מחרחרת לעברי האישה הגדולה.
"כן, נכון. היינו חברים," אני אומר בעליצות.
הן מביטות זו בזו.
"לא הייתי הרבה זמן בארץ ומצאתי את הבית סגור. היתה לו מטפלת פיליפינית. אתן יודעות איפה היא במקרה? אני צריך למסור לה מכתב אישי מקרוב משפחה."
האישה הקטנה מושכת בכתפיה, סוקרת אותי בתמיהה.
"חכה רגע," אומרת השנייה וקוראת לגבר שעומד בפתח בית הקפה.
האיש קרב אלינו, הליכתו אדנותית והוא נראה כבעל המקום.
"דייוויד," פונה אליו האישה הגדולה, "האדון הזה רוצה לדעת איפה הפיליפינית של הוראס."
"ומי אדוני?" האיש סוקר אותי בחטף.
"חבר של הוראס, לא הייתי בארץ כשהוא נפטר."
"אה." מבטו אטום. "ומה אתה רוצה לדעת?"
"רציתי לפגוש את המטפלת שלו, הפיליפינית, למסור לה משהו."
"מי, את מיא?"
"כן, מיא," אני עונה לו נלהב.
"זהו. היא כבר לא בארץ," הוא אומר באדישות.
"מה, היא חזרה לפיליפינים? דיברתי איתה לפני חודש והיא לא אמרה לי שום דבר," אני מיתמם.
"לא, היא נסעה לאירופה. נכון?" הוא מביט בשאלה על האישה הגדולה.
"ככה הבנתי," מגחכת האישה, "באה ענייה ונסעה עשירה."
היא צוחקת, והאישה הקטנה צוחקת עמה.
"אתם יודעים לאיפה באירופה?"
האישה הגדולה בוחנת אותי, מהססת לרגע. "לשווייץ, אני חושבת. נכון?" היא נושאת את עיניה לבעל המקום.
"כן, כן, לשווייץ," הוא מהנהן.
"הפכה להיות אשת העולם הגדול," צוחקת הקטנה.
"היא באמת אמרה לי שהיא מתכננת לנסוע לשווייץ, עכשיו אני נזכר." אני מחייך אליהם. "היא אמרה לי לאן, אבל שכחתי." אני טופח על מצחי.
"היא אמרה לך משהו, לא?" פונה האישה הגדולה אל בעל המקום. ברי לי שהיא מחפשת את רעתה של הפיליפינית.
הוא מביט בה, מהסס.
"אז, כשהיא באה להיפרד," היא דוחקת בו.
"אני לא ממש זוכר." הוא מושך בכתפיו. "לאיזה מקום ליד איטליה אני חושב."
"לוגאנו?" אני קופץ ממקומי.
"כן, כן, נכון." הוא מהנהן. "ככה נראה לי."
אני נפרד מהם וצועד במהירות במורד הרחוב. התמונה מתחילה להתבהר, אני מציין לעצמי בסיפוק.
המכונית לוהטת בחומה. אני פותח את הדלת וממתין על סף המדרכה עד שאדי החום יתפוגגו ממנה. בזווית עיני אני מביט על ביתו של הוראס. הוא עומד דומם ואטום. לפתע אני מבחין כי שער הברזל פתוח מעט. במהירות אני טורק את דלת המכונית וקרב לשער, פותח אותו בדחיפה אחת ונכנס פנימה לחצר, מביט מסביב. כל תריסי הבית עדיין מוגפים וקול לא נשמע. אני צועד בחשש אל הבית. שקט שורה על הכול. ידי מושטת אל הפעמון.
"מי אתה מחפש?" קול עבה, צרוד, במבטא ערבי מרעיד אותי ויד נוקשה, מיובלת, מונחת על כתפי.
אני מסובב את ראשי בבהלה. גבר רחב, גדל גוף, לבוש בגופיית עבודה אפורה, ישנה, עומד מולי. הוא אוחז בידו במזמרת ברזל ארוכת להבים.
"הוראס…" אני מגמגם, "הוא חבר שלי, אני מחפש את מיא, המטפלת הפיליפינית."
"הוא מת." האיש כמו מוכיח אותי, עיניו מביטות בי יוקדות.
"כן, כן, אני יודע." גופי מצטמק. "באתי לדבר עם מיא."
"היא לא כאן."
"מתי היא תבוא?" אני מיתמם.
"היא לא תבוא." לשונו מתנגנת במבטא כבד.
"למה אתה מתכוון?"
"הם מכרו את הבית."
"מכרו את הבית?" אני מופתע.
"כן, היא נסעה."
"מי? מי מכר את הבית?"
"אבו נעים קנה אותו," הוא אומר בגאווה.
"מי?"
"אבו נעים," הוא מרים את קולו, מתפלא על בורותי. "מהמוסך הגדול בעיר התחתית."
"מתי?"
"לפני שבועיים אולי."
"אתה בטוח?"
הוא מביט בי בשתיקה. שפתיו נקפצות בכעס.
"לא ידעתי," אני מתגונן.
"אני הגנן פה." הוא מניף מולי את המזמרה. "מסדר את הגינה לאבו נעים."
"מתי הוא יעבור לגור כאן?" אני שואל סקרן.
"בשבוע הבא, בתחילת החודש," הוא עונה בשלווה.
"שיהיה בהצלחה," אני ממלמל וחומק במהירות אל השביל המוליך לשער.
אני חש בצעדיו הדולקים אחרי. על מצחי נוצצת הזיעה.
"היא לא תחזור," הוא מסנן מאחורי בכעס.
"מי לא תחזור?" אני מסובב אליו את פני.
"הבת שלו."
"הבת של מי?" אני נעמד דרוך.
"הבת של הוראס."
"מי?"
"הבת, הבת שלו, של הוראס." קולו תקיף והוא מביט בי בחשד. "היא נסעה לאמריקה, אמרה שלא תחזור."
"אה," אני מגמגם מולו. "חבל."
הוא נעמד מאחורי שער הברזל. על פניו עווית של לעג ועיניו הכהות מלוות אותי שעה שאני נוסע לאחור ופונה עם המכונית במורד הרחוב.
כשעה מאוחר יותר אני נכנס ל"מסעדת מקסים", מול היציאה הדרומית מחיפה, ומתיישב לצד אחד השולחנות בקצה המסעדה. מביט בחשש באנשים הנכנסים פנימה.
לפני יותר מעשר שנים, אני נזכר, ביקרתי בשבת סתווית אחת בחיפה. זה היה בצהרי היום. ירדתי מהכרמל לכיוון צומת היציאה מן העיר ורציתי לעצור ב"מסעדת מקסים", שעמדה לצד תחנת הדלק שמולי. אך משהו, כמו יד נעלמה, משך את הגה המכונית שמאלה אל הכביש היוצא מן העיר. אני זוכר את הרגע הזה בבירור, את תנועת המשיכה הכמעט בלתי רצונית. כעבור פחות משעה הייתי בבית. בטלוויזיה הפסיקו את השידורים ודיווחו על פיגוע תופת ב"מסעדת מקסים". משפחות שלמות נמחקו.
אני מסיט ממני את הצלחת הריקה ומבקש מהמלצר את החשבון. מבעד לחלונות המסעדה לוהטים בתי השיכון בחום מעברו השני של הכביש ואני נזכר בלאה. מעניין מה היא עושה כעת, אני מחייך לעצמי. בטח רוחצת בים או יושבת בבית קפה על החוף שם, בניו זילנד. אני קם מהשולחן, גופי כבד, מבקש
לצעוד מעט. במהירות אני חוצה את הצומת והולך לעבר דירתה שבשיכון.
ריח צחנה ושתן מכה בי בכניסה לחדר המדרגות ועל הקירות הסדוקים מרוחות כתובות בשחור. אני מטפס במאמץ אל דירתה, ידי נאחזות במעקה הברזל הרופף, נעמד מול דלת הכניסה ולוחץ על הפעמון. קול צעדים נשמע והדלת נפתחת. בתה ניצבת מולי. נערה כבת שבע־עשרה או שמונה־עשרה. חולצת טריקו לבנה לגופה ומכנסי בד קצרים, אדומים, צמודים לקצה רגליה הארוכות.
אני מציג את עצמי, אומר לה את שמי.
עיניה השחורות הגדולות בוחנות אותי בשתיקה.
"רציתי לדעת, מה שלום אמך?" אני שואל נבוך.
"היא איננה." קולה קר, ענייני.
"כן, אני יודע, היא אמרה לי שהיא נוסעת."
"לא, היא איננה." קולה מתריס לעומתי.
"למה את מתכוונת?" חשד מתגנב לקולי.
"היא מתה!"
"מתה?" אני קורא בתדהמה, חולשה מצמררת את רגלי.
"כן. היא נהרגה פה בצומת." הנערה מניפה את ידה לאחור.
"על מה את מדברת?" קולי נסדק.
"היא הלכה פה לים, מונית פגעה בה בצומת."
"אני לא מבין." קולי רועד.
"אין מה להבין." קולה של הנערה מתקשה. "היא עברה את הכביש, אומרים שבאור אדום, ומונית הגיעה במהירות, העיפה אותה אולי מאה מטר באוויר."
"אני לא מאמין." שוב הרעד הזה בקולי.
הנערה מהנהנת.
"מתי זה קרה?" ידי מגששת לאחוז במעקה הרופף.
"בערב פסח."
"ערב פסח?" אני חוזר אחריה כהד.
היא שבה ומהנהנת.
"אני לא יודע מה להגיד," מצטמררות המילים מפי.
הנערה סורקת אותי במבטה דקה ארוכה. "אתה רוצה להיכנס, לשתות משהו?" היא צועדת לאחור ופותחת בפני את הדלת.
אני עומד נטוע במקום, מהסס. מעבר לכתפה אני מבחין בחלל הבית הריק.
"אתה נראה עייף." היא מחייכת אלי. "בוא תשתה משהו."
ללא אומר, מדוכדך, אני נכנס אחריה לדירה.
"תשב." היא מצביעה על הספה הישנה הניצבת בחדר.
רגלי חלשות ואני מתיישב על הספה.
היא עומדת בפינת החדר ומביטה בי. "מים?"
"כן, כן, תודה." אצבעותי מתופפות בעצבנות על שולחן העץ הנוטה רעוע על צדו.
הנערה ניגשת למטבח ואני מביט סביב. דבר לא השתנה בבית, מראהו דל. ריחו החמצמץ של העוני נישא בין הקירות העירומים והרצפות הסדוקות. התריס בחדר האורחים, מעל הכורסה, נוטה על צדו, תקוע במסילה. לצד דלת הכניסה ניצבת אחת מהמזוודות השחורות הגדולות שראיתי בביקורי האחרון כאן, יום לפני חג הפסח, עדיין ממתינה לצאת לנסיעה.
היא יוצאת מהמטבח, שתי כוסות מים בידיה, ומתיישבת לצדי על הספה. רגלה הארוכה, החשופה, נוגעת לרגע ברגלי.
אני מתבונן בה בזווית עיני. היא גבוהה ופניה הכהות ארוכות ויפות כפני אמה. עיניה השחורות נוצצות בתבונה.
"מה שמך?" אני פונה אליה.
"רחל." היא מסבה לעברי את פניה.
"זה לא נתפס." אני נאנח.
הנערה מוציאה חפיסת סיגריות קמוטה מכיס מכנסיה האדומים, שולפת סיגריה ומדליקה אותה בזריזות.
"אמא חיכתה הרבה זמן לנסיעה הזאת." קולה עולה כמדברת אל עצמה.
"אני יודע, פגשתי אותה ערב לפני חג הפסח."
רחל מביטה בי בשתיקה. נראה שהיא רוצה לשאול אותי דבר מה אך היא נמלכת בדעתה.
"היית חבר של דן, נכון?" היא שואלת כעבור דקה.
"כן, ככה הכרתי את אמך."
"אני מבינה." עיניה מביטות בי לרגע בתוכחה.
שתיקה קלה משתררת בינינו. אני מניח את הכוס על השולחן.
"רוצה לשתות עוד משהו?" היא מצביעה על הכוס. "יש לי פה בירה."
"לא, זה בסדר." קולי רפה. "אני כבר הולך."
היא מושכת בכתפיה ושואפת מהסיגריה שבין אצבעותיה שאיפה ארוכה. פניה מרצינות.
"אמא אהבה לשחות פה בים." היא בוהה בקיר ממול. "ביום האחרון, ממש מוקדם בבוקר, היא יצאה לשחות. להיפרד מהחוף, אמרה לי. אני עוד שכבתי במיטה, חצי ישנה. נרדמתי עד הצהריים
וכשקמתי…" היא משתתקת לרגע, מכבה את בדל הסיגריה בכוס הריקה שבידיה. "לא מצאתי אותה בבית. התחיל להיות מאוחר.
לא הבנתי לאיפה היא נעלמה. חשבתי שאולי יצאה לסדר איזה עניין בקשר לנסיעה, אבל לא ראיתי את בגד הים על חוט הכביסה. ממש דאגתי. היתה לי הרגשה רעה. ובסוף דפקו פה על הדלת." עיניה מתערפלות בלחלוחית והיא מוחה אותן בגב כף ידה.
אני מביט בה, שותק.
היא מפנה את פניה אלי. "עכשיו אני מבינה שאתה זה שהשארת לאמא את הכסף לפני שנסעה, היא עוד הספיקה לספר לי." כף ידה הדקה תופסת בגב כף ידי ולוחצת עליה. "אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היה לי את זה." קולה נצרד ביבבה.
"זה בסדר." ידי אוחזת בידה, מנסה לנחם אותה.
דממה מתוחה עולה בינינו.
"אז מה התוכניות שלך?" קולי עולה אלי מחוספס וזר.
היא מביטה בי שותקת. כף ידה קופאת בידי. "אתה בטוח שאתה לא רוצה בירה? אני לוקחת לעצמי."
"בסדר."
היא קמה במהירות מהספה, גווה הארוך זקוף וכפות רגליה היחפות פוסעות מרחפות על הרצפה. אני מוחה את הזיעה שצצה על מצחי ומאזין לקולות העולים מן המטבח.
כעבור דקה היא נעמדת בפתח החדר מחייכת, אוחזת בשתי כוסות בירה גבוהות.
היא מתיישבת לצדי על הספה, מתכופפת ומניחה מולי את הכוס. שדה נלחץ לרגע ארוך על ברכי ונשימתי נעתקת.
"את שותה?" אני מתעשת, מגשש אחר המילים.
"עבדתי באיזה בר בכרמל, אולי חצי שנה." היא מחייכת כצופנת סוד.
אני לוגם מהמשקה, חוכך בדעתי אם לקום וללכת, אך בתוכי פנימה אני מבקש להישאר. ראשי כבד, עמום מעייפות. רגלי נצמדת אל רגלה החלקה, הארוכה.
אני נושא אליה את עיני. פניה השקטות, החלקות, רכונות מטה, מטושטשות למולי באור השמש ההולך ודהה. ידי נישאת אל שערה ואצבעותי מלטפות כמעט בחמלה את לחיָה.
היא מביטה בי וחיוך סתום על פניה. לפתע היא מניחה את ראשה על כתפי ומצטנפת בתוכי. ידי נכרכת סביב חיקה ושדה נלחץ אל חזי.
הזמן פועם ועובר לאטו. החדר הולך ומחשיך.
"אז מה התוכניות שלך? לא אמרת לי." קולי מבקיע את הדממה.
"קודם אני צריכה לגמור את הלימודים." אני חש בהבל פיה הקרוב אלי.
"מה, עוד לא סיימת אותם?"
"לא, נשארה לי עוד שנה." ידה נאחזת בזרועי השנייה, הרחוקה ממנה וגופה נצמד אלי. נשימותיה מהירות, עולות ויורדות.
"הבנתי מאמך שסיימת."
"אז לא הבנת נכון." היא נושאת את ראשה אלי ומחייכת.
אני יודע שהכוח אצלי, בכוח מחשבתי. עלי לקום וללכת. אך משהו אחר, חזק ממני, שולט בי. ראשי נרכן אל ראשה ואני נושק לה. ריחה החריף, הרענן, מכה באפי ומשכר את תודעתי.
ידה מלטפת מהורהרת את חזי, מחליקה לרגע למטה אל בטני.
"ואיפה תגורי בינתיים?" קולי זר לי. החספוס דבק במיתריו.
"פה בבית," היא ממלמלת כמעט רדומה. "אתה יודע שיש לי קצת כסף," היא מצחקקת וידה שבה ומלטפת את בטני.
האור בחדר עמום. הדממה הדוקה ואטומה, רק פגיון יקרע אותה לאורכה.
איברי לוהטים. אני מזדקף בפתאומיות. היא נושאת אלי את פניה.
"מה קרה?"
"אני חייב לשירותים."
"זה שם." היא מצביעה לעבר המסדרון.
אני מתרומם מהספה. צעדי אטיים, מגששים רועדים אל חדר הרחצה.
שעה ארוכה אני יושב על האסלה. שקט כבד סביב. ראשי רוכן מטה וכפות ידי מכסות על פני. הרעד ברגלי חדל. אני נעמד מול הכיור ושוטף את פני, מביט במראה. עיני בורקות מולי באפלה ואצבעותי מגששות על זיפי הזקן הלבנים והשחורים המכסים את לחיי.
בלאט אני פותח את הדלת ויוצא אל המסדרון. חושך סביב ועיני מצטמצמות באפלת החדר הריק.
"אני כאן." קולה של רחל עולה אלי.
אני מסב את פני לעבר חדר השינה של אמה.
היא עומדת מולי באמצע החדר, בחשכה הקלושה, ידה מושכת את חולצתה מעליה ושדיה נגלים אלי לבנים וזקופים.
אני צועד לעברה, פסיעה אחר פסיעה.
חיוך שקט, מתגרה, נסוך על פניה.
עיני נפערות וקול נהמה כנהמת זאב מתמלט מפי. אני מזנק עליה בקפיצה אחת ומשליך אותה על מיטת אמה, ידי מועכות, לשות בחוזקה את שדיה, אוחזות בכוח בתשוקה רועדת בבטנה ופי בערוותה, מגרגר ונוטף ריר.
עיני נפקחות אל חשכת אמצע הלילה. רחל שוכבת על בטנה בצדה השני של המיטה, שערה השחור הארוך מוטל על גבה, העולה ויורד בנשימותי השקטות. בלאט אני ניגש לחדר הרחצה, לובש את בגדי ונעמד על מפתן החדר, מביט בה.
היא מתנערת לפתע, מתרוממת ומביטה בי, נשענת על מרפקה.
"אתה הולך?" קולה צרוד ועיניה אפופות שינה.
"כן."
היא מהנהנת בהשלמה.
אני קרב אליה ונושק לה על מצחה. ידה הדקה נכרכת סביב צווארי.
"תיזהר בנסיעה," היא לוחשת.
"בטח."
"תתקשר, נכון?"
אני מסיר את ידה מעלי.
על סף הדלת היא קוראת בשמי.
"אתה תעזור לי, נכון?" קולה חלש, מכמיר לב.
"בטח, נדבר." אני מנופף לה בידי. צעדי נחפזים לעבר דלת הכניסה הנטרקת מאחורי, מגששים את דרכם בחדר המדרגות החשוך אל הרחוב הריק.
אני ממהר אל המכונית ויוצא לדרך, מבקש לשוב במהירות הביתה. ראשי חד וצלול. כף רגלי נלחצת עוד ועוד על דוושת הדלק והכביש הריק הולך ונכבש תחת גלגלי המכונית הנשאבת אל האספלט. מבטי דרוך בכביש ועל שפתי עולה חיוך מר ונאלח.
הימים חולפים חמים ולוהטים. בשעות הבוקר אני רוחץ בים ובערב יוצא לשוטט ברחובות. משהו טורד בי ואין לי מנוחה. מדי פעם אני לוקח ספר ליד ומניח אותו חזרה על המדף. בלילות נרדם מול מסך הטלוויזיה המרצד. ערב ראש השנה קרב ואני מבין שלמרות הכול צריך להביא סוף לסיפור הזה. אולי אז אזכה לאיזו מנוחה.
נכון שהבטחתי לעצמי שיותר לא אתעסק בו, מחשבה חולפת בראשי, אך לא נשאר עוד הרבה כדי להשלים את התמונה כולה.
אני משעין את ראשי על כף ידי, מתחבט בהיסוסים.
באחד הבקרים הטלפון מצלצל. שיחה מגרמניה. על הקו אחד מחוקרי המשטרה. הוא מתעניין בקצרה בשלומי ומבקש, כפי שהבטיח, לעדכן אותי בהתקדמות החקירה. ישנה התפתחות משמעותית, הוא מציין בסיפוק, אך לצערו הוא אינו יכול להרבות בפרטים. הוא כן יכול לספר לי כי אותו בריון, זה שהכה אותי, עצור אצלם. מדובר באדם בעל עבר פלילי עשיר. הוא הודה בחקירה כי היה מעורב במאורעות אותו לילה ובקרוב יובא למשפט. התמונה מבחינתם הולכת ומתבהרת. אגב, הוא מציין, הם גם יודעים את זהותו של עורך הדין, האיש עם השיער הלבן, ואף עיכבו אותו לחקירה, אך נאלצו לשחרר אותו בינתיים. ככה זה, רוטן החוקר, כשאתה שוכר לעצמך עורכי דין טובים.
"ומה עם קרבס?" אני שואל.
"קרבס?" הוא מגמגם. "קרבס נעלם, לא מוצאים אותו. לדעתנו הוא נסע לאיזו מדינה בדרום אמריקה. אך אל דאגה," הוא מנסה לנחם אותי, "הוא יצוץ באיזשהו שלב." מישהו פונה אליו מעברו השני של הקו והוא מבקש ממני להמתין. כעבור כדקה הוא חוזר.
"אתה יודע שתצטרך לבוא לכאן, לגרמניה, להעיד במשפט?"
הוא מציין.
"מתי?"
"בעוד חודשיים בערך, אולי שלושה." קולו ענייני.
"אין בעיה, רק תודיעו לי," אני עונה ללא היסוס.
"מצוין," הוא אומר בסיפוק.
שתיקה משתררת. "אגב, עוד משהו," הוא מעיר. "איתרנו את האדון שמכר את הציור. שמו…" הוא מהסס, "רגע אחד, שמו…"
אני שומע אותו מדפדף בניירות שבידיו, רגלי רועדות בציפייה.
"הנה, אני רואה כאן," הוא קורא, "שמו הרמן פרבורגן."
"הרמן פרבורגן?" אני תמה.
"כן, זה מה שרשום לי."
"יש לך מושג איפה הוא היום?" אני מנסה להסתיר את התרגשותי.
"אני רואה," הוא משתהה לרגע, "שהאדון הזה חי בשווייץ.
אנחנו גם בעקבותיו." הוא ממשיך בשטף דיבורו, "ראינו אותו מסתובב עם איזו גברת פיליפינית."
"מה, עם מיא!" אני מתפרץ נסער לדבריו.
"רגע," הוא עונה לי מופתע, "אתה מכיר אותה?"
"זאת האישה שעבדה אצל הוראס," אני עונה נרגש.
"איך שזה נראה, גם היא לא כל כך תמימה," הוא מצחקק.
"איך הגעתם אליה?" אני המום.
"אתה לא באמת חושב שאספר לך הכול." קולו מרצין.
"היא עזבה את ישראל בערך לפני חודש," אני מבקש לשתף אותו.
"אנחנו יודעים," הוא אומר בסלחנות. "הרי בשביל זה יש ביקורת גבולות, נכון?"
"היא נמצאת בלוגאנו?" אני מנסה לשאוב ממנו עוד מידע.
הוא שותק לרגע, חוכך בדעתו. "לא, היא גרה באיזה מלון בציריך."
"בציריך?" אני מופתע. "באיזה מלון?"
דממה משתררת מעברו השני של הקו.
"למה זה חשוב לך?" הוא שואל לבסוף.
אני מהסס לרגע. "זה עניין פרטי, אם אתה מבין," אני לוחש.
"מר נימאנד," קולו מתקשה, "אני מקווה שאין לך תוכניות להמשיך לרוץ אחרי האנשים האלה."
"מה פתאום!" אני קוטע אותו. "אמרתי לך," אני מיתמם, "שמדובר בעניין אישי."
אני שומע אותו מדפדף בניירות מעברו השני של הקו.
"במלון 'שובּלֶה," הוא אומר לבסוף באדישות, "בעיר העתיקה."
ביד רועדת אני רושם את שם המלון.
"אתה מתכוון לנסוע לציריך?" שואל אותי החוקר בחשד.
אני ממלמל מילים בלתי ברורות.
"כשתגיע לשם, הייתי רוצה שתפגוש שני אנשים," קולו מתרכך.
"מי הם?"
"הם אלה שבודקים את חלקו של פרבורגן בכל הפרשה. נראה לי שכבר ראית את הזוג הזה איכשהו בעבר." הוא מגחך.
"ראיתי אותם?" אני תמה. "למה אתה מתכוון?"
"אתה עוד תבין." הוא קצר רוח.
לפתע אני נזכר בזוג ההוא מפריז, מהבר בריץ. "ואיך אמצא אותם?"
"אל תדאג, הם יפנו אליך מיוזמתם." הוא מבקש לסיים את השיחה.
"רק עוד דבר אחד," אני מעכב בעדו.
"מה?" הוא חסר סבלנות.
"הבחורה ההיא שנפלה," אני אומר בהיסוס, "זו שהיתה בבית החולים."
"אתה מתכוון לבחורה מה'אינטרקונטיננטל'?" הוא קוטע אותי.
"זו ששאלת עליה?"
"כן." אני אוחז במסעד הכיסא שלצדי.
"חכה רגע, תן לבדוק." אני שומע אותו קורא אל אחד מעמיתיו.
"הצרפתייה הבלונדינית ההיא?" קול משיב לו ממרחק.
"כן, ההיא שמצאו על המדרכה, עם פגיעת הראש מהאלה," הוא עונה לאיש.
"אל תדבר," גוער בו האיש בקול עמום, "הרצח הזה קשור לתיק שאתה עובד עליו," אני שומע ממרחק ומתיישב, רועד כולי, על הכיסא.
כשבוע לאחר מכן אני יושב בבית קפה קטן מול מלון "שובּלֶה", בעיר העתיקה בציריך, מדפדף בעיתון. עיני עוקבות בדריכות אחר דלת הכניסה למלון ואני מהרהר בפגישה שהיתה לי אמש עם הזוג שעקב אחרי לפני מספר חודשים בפריז.
כעבור שעה אני מבחין בדמות אישה קטנה, רחבה מעט, הנעמדת בפתח המלון. היא מרכיבה משקפי שמש עגולים גדולים לעיניה, מביטה לצדדים.
נשימתי נעתקת.
האישה פונה לכיוון הרחוב היורד אל האגם. אני ממהר לשלם את החשבון ויוצא בעקבותיה. הליכתה מהירה ואני חוצה אחריה את הגשר הקטן מעל האגם. בפינת בנהוף שטראסה היא נעצרת לפתע ומסובבת את פניה לאחור. אני חומק לתוך אחת החנויות, ממתין לרגע ושב אל הרחוב. כעבור דקה אני מבחין בה צועדת בין האנשים המהלכים בשדרה, מתעכבת לעתים מול חלונות הראווה.
אני חוצה אל המדרכה שממול, עיני לא מרפות ממנה. בפינת אחת הכיכרות, חשמלית חולפת ומסתירה אותה ממני. אני נחפז אחרי החשמלית ומבחין בה כשהיא פונה אל סמטה צדדית, ניצבת לרגע מול אחד הבניינים ומביטה סביב בזהירות. אני חוצה את הכביש ונעמד בקרן הרחוב. היא נבלעת בפתח הבניין ואני קרב אליו אט־אט, עיני נשואות אל שלט נחושת גדול הניצב מעל הכניסה. "בנק יוליוס באר", כתוב עליו.
מול הבנק, בית קפה הומה אדם. אני נכנס פנימה ומתיישב לצד דלפק עץ גדול המתוח לכל אורך חלון בית הקפה, עיני לא משות מפתח הבנק.
כמעט שעה עוברת. אני תוהה אם היא עזבה את הבניין מיציאה צדדית, כשלפתע אני מבחין בה עומדת בפתח היציאה. היא חוצה את הכביש ומתיישבת לצד אחד משולחנות בית הקפה הפזורים על המדרכה. במהירות אני נסוג אל מאחורי מתלה המעילים שבפתח בית הקפה ומביט בה. מלצרית ניגשת אליה, היא מזמינה איזה דבר ומניחה בשלווה את תיק היד שלה על הכיסא שלצדה.
"אפשר?" אני עומד מולה, מחווה אל הכיסא.
מיא נושאת אלי את מבטה, עיניה נפערות בתדהמה.
מבלי לחכות לתשובה אני מתיישב על הכיסא ומושיט לה את תיק היד.
היא לוקחת ממני את התיק בבהלה ומניחה אותו על ברכיה המקפצות בעצבנות. מבטה שנאטם נפנה ממני אל פתח הבנק, כאילו היא מצפה משם לישועה.
"אל תגידי שאת לא מזהה אותי," אני מגחך.
היא מסבה את פניה לעברי, מביטה בי בבוז ושותקת.
המלצרית באה ומניחה לפניה ספל קפה.
"גם בשבילי," אני פונה למלצרית. "נראה לי שניאלץ לשבת כאן הרבה זמן," אני מחייך אל מיא.
אנו יושבים ושותקים. עינינו תלויות באנשים הנכנסים ויוצאים מפתח הבנק.
"מה אתה רוצה?" היא פונה אלי לבסוף בגסות. "הוראס מת וזהו."
"את שיתפת איתו פעולה."
"פעולה? באיזה עניין?"
"אל תיתממי," אני מגחך.
"אני לא קשורה לכלום," היא מסננת כלפי, עיניה עדיין תלויות דרוכות בפתח הבנק.
"את בטוחה?" אני מרים את קולי. "את יודעת שכמעט נהרגתי בגללכם."
"הוא הזהיר אותך ולא הקשבת," היא עונה באדישות.
"הוא השתמש בי כאילו הייתי כדור משחק," אני מסנן בזעם.
"אני צריכה ללכת." היא מבקשת לקום מהכיסא.
ידי תופסת את רצועות תיק העור שעל ברכיה. "אני יודע מה יש לך כאן," קולי מתקשה.
"זה לא עניינך," היא לוחשת.
"דווקא כן, אני הייתי העצם שזרק הוראס לכלבים כדי להרחיק אותם מהחבר שלך וממך."
"על מה אתה מדבר?" עיניה מזדגגות מולי.
"על הבר מינן, החבר שלך, זה שהלך לשחות בים ונעלם."
אני צוחק.
פניה נאטמות.
"את עדיין לא יודעת על מה אני מדבר?" אני לועג לה. "החבר שלך שצץ פה פתאום," ידי מונפת מולה, "זה שיושב לו בשלווה בלוגאנו בזמן שאני רודף אחרי," קולי משתהה לרגע, "ציור ש'נגנב'," אני מדגיש בבוז.
"איך אני קשורה לזה?" היא ממלמלת.
"אל תיתממי." אני מכה באגרוף בזעם על השולחן.
היא נרתעת בבהלה.
"כל אידיוט מבין," פני קרבות אליה, "שאת היית חלק מהשילוש הלא־קדוש הזה ואת זו ששמרת על הקשר בין הוראס למת־החי מאוד," אני מגחך. "אחרת, מה יש לך לעשות פה,"
שפתי רועדות בזעם, "אם לא כדי לקבל את חלקך בעסקה." אני מצביע על התיק שבין ידיה.
"מה אתה רוצה ממני?" היא אומרת לאחר שתיקה, עיניה מגששות, מפוחדות.
"איפה נמצא עכשיו האדון?"
"מה זה יעזור לך?"
"זה כבר ענייני."
היא מסבה ממני את פניה.
"שאלת את עצמך איך מצאתי אותך?" אני רוכן אליה.
היא מושכת בכתפיה.
"מלון 'שובּלֶה'?" אני צוחק בהנאה. "יש לי מכרים טובים פה."
אצבעותיה הקטנות רועדות, הדוקות על רצועות תיק העור.
"אין לך מוצא." ידי תופסת את שתי כפות ידיה הקטנות. "ואל תשכחי שאני גם יודע," קולי מתקשה, "שאת עומדת לחזור הביתה לפיליפינים. את מבינה שהמשטרה כאן תשמח לדבר איתך?"
"אין לי מה להסתיר," היא אומרת ביובש.
"את צודקת." אני מצביע על התיק ואומר בבוז, "אין לך מה להסתיר."
זיעה פתאומית מכסה את מצחה והיא נושאת אלי את פניה. "מאוד אהבתי את הוראס," קולה רועד, "לא עשיתי שום דבר רע. עזרתי לו בימיו האחרונים לטפל בכל העניינים ובסך הכול גם דיברתי עם בעלה לשעבר של בתו. לא ידעתי מה התוכניות שלהם." דמעות עולות בעיניה.
"לא נראה לי שבמשטרה יקבלו את הסיפור המרגש הזה." אני מעווה את פני.
"אני לגמרי לא קשורה לעניין הזה עם הציורים," היא מתפרצת.
"הציורים?" אני נרתע לאחור.
"אתה יודע, הציורים," היא מגמגמת, "זה שאצל הוראס וזה שאצלם."
"אה, כן, שני הציורים," אני מיתמם, מנסה להסתיר את התדהמה בקולי.
היא מביטה בי בחשד.
"אני יודע שאת מעורבת גם בציור השני," אני מציין בתוקף, מגשש.
"רק הבאתי אותו לגרמניה וזהו," היא מתגוננת.
"מתי הבאת אותו?" מחשבותי מבולבלות.
"לפני שבכלל פגשת את הוראס, אחרי שהגרמנים ראו את הציור הראשון במינכן, שם הם בדקו אותו." היא עוצרת את שטף דיבורה, מבינה שמעדה בלשונה.
"איזה ציור הם ראו בדיוק?" אני מנסה למשוך אותה עוד בלשונה.
"אמרתי לך כבר," קולה מתקשה, "אל תשאל אותי יותר כלום, אני לא חלק מהסיפור."
"את צודקת, את לא חלק מכלום," אני לועג, "אבל מה שבטוח," אני כאילו ממלמל לעצמי, "שמכאן אלך לפגוש את חברי מהמשטרה ובעוד ארבע או חמש שנים, כשתשתחררי מבית הסוהר, את התיק הזה," ידי מרפרפת על רצועות התיק, "לא תוכלי לקחת איתך."
ברכיה מקפצות ברעד. משהו בה הולך ונשבר.
"אני באמת לא יודעת איך הם עשו את זה בדיוק," קולה חלש.
"בסך הכול באתי לכאן כדי להיפרד ממנו וזהו."
"וגם לקבל את חלקך בהונאה." פני מרצינות.
"מה אתה רוצה?" היא כמעט פורצת בבכי.
"אמרתי לך כבר. איפה הוא?"
"למה אתה רוצה לפגוש אותו?"
אני שותק. מתחיל להתרומם מהכיסא.
"חכה רגע." היא תופסת בזרועי. "הוא פה."
"איפה פה, בציריך?" אני מופתע.
"הוא הגיע אתמול כדי להיפרד ממני," היא אומרת בהשלמה.
"איפה הוא נמצא בדיוק?" אני שואל בתוקף.
היא נושאת לעברי את עיניה, כמעט בתחינה. "אני מקווה שזו פגישתנו האחרונה."
"אל תדאגי," אני דוחק בה, "מבטיח שאשתוק."
היא תופסת את כף ידי. "אתה צריך לדעת שהוא איש טוב.
הוא היה פשוט מיואש. הציור הזה הציל אותו."
"איפה הוא עכשיו?" אני חסר סבלנות.
היא מביטה בי חסרת ישע, כמעט מכמירת לב. "פה קרוב, במלון 'סבוי'," היא לוחשת, מצביעה לעבר הכיכר הקרובה.
"פה?" אני מנסה להסתיר את הרעד בקולי.
היא מהנהנת.
אני נעמד במקומי.
"אתה יודע מה השם של חנוך פה?" קולה עדיין רועד.
"הרמן פרבורגן?"
"נכון." היא מופתעת.
"מיא." אני רוכן מעליה, קולי מתקשה. "את זלזלת בי אבל אל תמשיכי לטעות. אם תודיעי לו שאני מגיע או שלא אפגוש אותו בסוף, אדאג שיחכו לך בנמל התעופה."
עיניה מצטעפות בדמעות והיא מהנהנת בהכנעה.
לפנות ערב אני יוצא מהמלון שבו אני מתאכסן וצועד בטיילת שלאורך שפת האגם. מזג האוויר צלול ובהיר והרחובות שנשטפו בגשם קל לפני כשעה, נוצצים באור יום אחרון. רגלי קלות ולבי רחב. אני מתיישב על ספסל בקצה האגם ומביט במים ההולכים ומתכהים. שלווה עמוקה שורה על הכול ורוח קלה טופחת על פני. הברווזים ששטים באגם מכינים עצמם לשנת הלילה, מתכנסים בקבוצה וטומנים את צוואריהם הארוכים בחיקם. אני מוציא את כרטיס הטיסה מכיס מקטורני ומביט בו. מחר ערב ראש השנה והטיסה שלי יוצאת בשעת בוקר מוקדמת. גל רוח פתאומי נושב על פני האגם וגווי מצטמרר. לפני שנה בדיוק, אני נזכר, הגיעה שיחת הטלפון ההיא מהוראס. באותו ערב נפגשנו. כמה דברים עברו עלי מאז, אני נאנח. שנה חלפה ונהייתי לאדם אחר. אני חושב על מה שחוויתי, כאילו מדובר ביותר מעשור אחד שלם שנדחס לשנה אחת בודדה. אני מתרומם מהספסל, חוצה את הגשר ופונה אל השדרה, צועד לצד החנויות המוגפות. שוב אני נטרד.
מדוע היה צריך הוראס, אני שואל, לעשות את כל העניין הזה באופן כל כך מסובך ונכלולי, למה הוא לא פשוט הזמין אליו את קרבס ומכר לו את הציור? ומה העניין הזה שצץ עכשיו פתאום עם שני הציורים? אני מבולבל.
שני גברים בחליפות כהות ניצבים בפינת בנהוף שטראסה, מבטם מופנה לעברי. אני מהנהן אליהם, מיטיב מולם את דש מקטורני וממהר להיכנס ללובי המהודר של מלון "סבוי". נעמד מהסס לצד הספות שבמרכזו. פקיד הקבלה בוחן אותי ומסמן לי בידו. אני קרב אליו.
"אפשר לעזור לאדוני?" הוא מיטיב את המשקפיים על אפו.
"באתי לפגוש את מר הרמן פרבורגן," קולי רועד.
"עכשיו ראיתי אותו." הוא מצביע על דלת לבנה גבוהה בקצה הלובי. "הוא נכנס לבר."
אני פותח באטיות את דלת הבר הגבוהה. אור אדמומי, רפה, מאיר את המקום. אנשים מעטים יושבים על כורסאות הקטיפה ונגן פסנתר, לבוש בחליפה מיושנת, אפורה, רוכן על פסנתר כנף ענקי ומנגן בלאות לקהל. עיני סוקרות את האנשים ואני ניגש אל המוזג העומד בקצה הדלפק.
"פקיד הקבלה אמר שמר פרבורגן נמצא כאן, אתה יודע איפה הוא יושב?" אני שואל בקול נמוך.
המוזג, לבוש מדים שחורים ועניבת פרפר אדומה לצווארו, נושא אלי עיניים עייפות. "יצא לשירותים," הוא עונה באדישות, ידיו מייבשות במטלית את כוסות השתייה הרטובות.
אני נפנה ממנו ומתיישב על אחת מכורסאות הקטיפה האדומות, משקיף לעבר הדלת הלבנה.
הדלת נפתחת. אישה מבוגרת, הדורה בלבושה, נעמדת בפתח הבר. כובע שחור עטוף בחופת מלמלה אפורה מכסה את שער ראשה הבהיר והיא מביטה סביב בסקרנות. לבסוף היא צועדת פנימה, חולפת על פני ומתיישבת בספה שמאחורי. אני מגניב לעברה מבט. מאין היא מוכרת לי, אני תוהה. דקה ארוכה עוברת והדלת שבה ונפתחת. גבר גבוה, לבוש בחליפה כחולה כהה, נעמד על המפתן. לבי מחסיר פעימה. הגבר מביט באדישות לעבר הפסנתרן ומתיישב על אחד מכיסאות העור הגבוהים, מול המוזג.
אני מביט נרגש בצדודיתו. אני מזהה מיד את פניו. גובהו כגובהי. גילו ניכר כגילי. פאת שערו הקצר מלבינה וזיפים לבנים, כמעט לא נראים, מצמחים על לחייו. המוזג רוכן אליו, לוחש לו דבר מה ומסמן בראשו לעברי. האיש מפנה אלי את מבטו, בוחן אותי בחטף וחיוך דק עולה על שפתיו. המוזג מניח מולו כוס משקה והוא מסב ממני את פניו.
אני מתרומם מהכורסה. עיניה של האישה ההדורה נישאות אלי ועל שפתיה מתפשט חיוך. כן, אין ספק שראיתי אותה בעבר. אני חוכך לרגע בדעתי, מתעשת, צועד בנחישות לעבר דלפק הבר ונעמד לצדו של האיש.
גופו רכון אל המשקה והוא אינו מסובב לעברי את פניו.
"חנוך?" אני פונה אליו בשמו העברי.
הוא נרתע ומביט בי. פניו שלוות.
"זה אני, נימאנד," אני אומר בהיסוס ומושיט לו את ידי.
"אה, זה אתה?" הוא אומר בקול שקט, כף ידו אוחזת בכף ידי ושפתיו נפתחות בחיוך רחב. הוא מזמין אותי לשבת לצדו.
אני מטפס על כיסא העור הגבוה.
חנוך מביט בי בשתיקה. "בסוף זה היה צריך לקרות, אה?"
הוא ממלמל ופונה אל המוזג. "אלברט, תמזוג לאדון שהצטרף אלי מהוויסקי שאני שותה."
המוזג מניח לפני כוס ומוזג לתוכה מנה נדיבה מהמשקה.
חנוך מניף את הכוס שבידו מול פני. "אני מציע," הוא מחייך, "שלפני הכול נשתה כוסית לזכרו של הוראס."
מופתע אני מרים את הכוס מהדלפק. קול השקת הכוסות מהדהד בינינו.
"אהבתי אותו." הוא לוגם מן המשקה. "ולא משנה מי הוא היה ומה הוא עשה, היה לאיש לב רחב."
אני שותק, ממשיך לבחון אותו. ציפיתי לפגוש אדם נוקשה, תקיף, ואני מוצא מולי אדם שחזותו צנועה, עצובה. באתי נכון לקרב ואני מוצא עצמי מהסס, מלא חרטה.
"פגשתי היום את מיא," אני מבקש לפתוח בשיחה.
"כן, אני יודע," הוא אומר באדישות, "ראיתי אתכם."
"מה?"
"הייתי איתה הבוקר בבנק."
"אז למה לא ניגשת אלינו?"
"חשבתי שעדיף שניפגש כאן."
האישה ההדורה עם הכובע השחור ניצבת לפתע בינינו. היא מחייכת אלי ומניחה את ידה על ברכו של חנוך.
"הרמן," היא אומרת בקול שקט, "אני מבינה שהכול בסדר עם החבר שלך."
עיניו נדלקות לעומתה.
אני מביט בה מקרוב, היכן פגשתי אותה? אני שב ותוהה.
"תכירי, זה מר נימאנד," הוא מחייך.
האישה מושיטה לי את ידה הדקה ואני אוחז בה, משתהה מעט.
"אנייטה," היא מציגה את עצמה.
"אנייטה?" אני קולט לפתע.
היא מהנהנת, חיוכה סלחני.
"אולי כדאי שאעלה לחדר," אנייטה פונה לחנוך. "בטח יש לכם הרבה על מה לדבר." היא מתרוממת על קצות אצבעותיה ונושקת על לחיו.
הוא חובק לרגע את כתפיה והיא נפנית לצאת בעד הדלת הלבנה.
"זאת אנייטה?" אני פונה אליו נרגש.
הוא צוחק.
"אנייטה מ…" אני מגמגם.
"כן," הוא קוטע אותי, "אבל לא זה העניין עכשיו." קולו מרצין.
נבוך מהתלהבותי אני נוטל את כוס המשקה ולוגם ממנה ארוכות.
שתיקה משתררת בינינו. הפסנתרן חדל מנגינתו וקהל הנוכחים הקטן מוחא לו כף בקצרה. הוא קד לעבר היושבים ונחפז לקצה דלפק הבר. המוזג פורש לפניו מפת בד לבנה ומניח עליה צלחת
מרק שגושי בשר כהים משייטים בה.
חנוך מתרווח לאחור על מסעד הכיסא, כוס הוויסקי בידו, ומביט בי בדממה.
"יום אחד," הוא נאנח כעבור רגע אנחה ארוכה, "לפני ארבע או חמש שנים, התקשר להוראס בעל גלריה מפריז. הוא סיפר לו שפנתה אליו זקנה מאזור שטרסבורג שטוענת שיש בידיה ציור של סוטין. הציור שאצל הזקנה ממש דומה לזה שאצלך, אמר לו בעל הגלריה שהוראס הכיר היטב. אבל מה, אמר לו האיש, הציור לא חתום והזקנה הזאת, שהיתה ציירת נשכחת, טוענת שקיבלה את הציור במתנה מסוטין עצמו. בעל הגלריה ידע שהזקנה הזאת חיה בפריז בשנות העשרים ושהיה לה סטודיו קטן ב'לה רוש', אבל מי כמוך יודע," הוא מגחך, "אנשים מספרים סיפורים." חנוך משתתק ולוגם מן המשקה. "בכל אופן," הוא ממשיך, "הוראס ביקש ממנו שישלח לו תצלום של הציור. כשהגיע התצלום," הוא נושא אלי
את עיניו, "חשבנו שאנחנו הוזים. זה היה ממש העתק מושלם של 'הצועני' שהיה תלוי אצל הוראס."
אני שותק, מחכה שימשיך.
"הוראס הציע," הוא מכחכח בגרונו, "שאסע לצרפת ואראה את הציור. אתה מבין," הוא פונה אלי, "לא ידענו מה העניין בדיוק אבל היה לנו ברור שמדובר בזיוף מושלם, אבל איכותי. הרי לא יכול להיות שסוטין צייר אותו ציור פעמיים, מה גם שהציור שלה לא היה חתום ולא היה לו שום תיעוד. בכל מקרה, חשבנו שעדיף שהציור הזה לא יסתובב בין הסוחרים ושיהיה בידינו, ואנחנו עוד נמצא מה לעשות איתו בעתיד." הוא קוטע את דבריו. "עוד כוס?" הוא שואל.
אני מהנהן.
הוא פונה למוזג וזה מציב לפנינו שתי כוסות על הדלפק.
"אחרי שבועיים בערך," ממשיך חנוך, נוטל את הכוס לידו, "נסעתי לצרפת. הזקנה הזאת, שהיתה בת למעלה מתשעים, גרה בעיר קטנה לא רחוק משטרסבורג, אני לא זוכר כרגע מה היה שם העיר." הוא מושך בכתפיו. "אבל זה מקום ידוע. מגדלים באזור שם את הענבים בשביל השמפניה."
אני חש כי שערות ידי סומרות ובפי נאגר הרוק.
הוא מביט בי לרגע בתמיהה וממשיך, "באתי אליה הביתה והסתכלתי בציור. זה היה מדהים. לא היה אפשר להבדיל בינו לבין המקור שאצל הוראס. כאילו הזיוף צויר ביד של סוטין." הוא מחייך בערמומיות. "ישבתי אולי שעתיים אצל הזקנה והיא סיפרה לי את הסיפור שלה, על הימים שחייתה בפריז, ב'לה רוש', ואיך הכירה את סוטין ועוד רבים אחרים, כמו מודיליאני ושאגאל. היא דיברה על איזה צייר גרמני שהיה אהוב שלה ושנורה בטעות על ידי שוטרים בפריז ואני כבר לא זוכר מה עוד." ידו מונפת בביטול. "בקיצור, נתתי לה עשרים אלף אירו ולקחתי את הציור. "כשהבאתי את הציור להוראס הוא נדהם." הוא נדם לרגע, מוחה בגב כף ידו את הלחלוחית שצצה בעיניו. "הציור היה העתק מושלם גם בעיניו. הוראס הציע שנסתיר את הציור וכשיגיע היום, כך אמר, נמצא כבר מה לעשות איתו." חנוך משתתק כאוגר
כוחות.
"ומה קרה?" אני דוחק בו, קולי רועד.
"אחרי שנתיים בערך, אני לא זוכר בדיוק," הוא משתהה לרגע, "הגיע הגרמני הזה, קרבס, החבר שלך," הוא מגחך, "לבקר את הוראס. קרבס רצה לקנות את ה'צועני' והוראס ידע בדיוק מה הסיבה. אבל אתה מבין," חנוך מרים את קולו, "שלעולם, לעולם, הוראס לא היה מוכר לפושעים האלה את הציור של הוריו."
חנוך משתתק. הפסנתרן קם מן הדלפק וצועד אל הפסנתר. אני מביט בו. הליכתו שפופה ועל פניו יצוקה ארשת תבוסת החיים. הוא מתיישב מול הפסנתר ומתחיל לנגן. מחיאות כפיים אקראיות עולות מהקהל הקטן. המנגינה מוכרת לי ואני מחייך. הוא מנגן את השיר של ארב אלפרט וברט בכרך, "הבחור הזה מאוהב בך". זהו אותו שיר שאלביס קוסטלו שר בערב שבו ביליתי עם קריסטין במועדון שבמלון "קרלייל" בניו יורק. אני נזכר בבחורה הצעירה שהבהילו לחדרי באותו לילה נורא בבית החולים ובדברים
שסיפרה לי קריסטין על סבתה, בפגישתנו הראשונה בפאלה דה טוקיו בפריז.
טרוד, אני לוגם את שארית המשקה. ראשי סחרחר מעט.
"איפה הפסקנו?" שואל חנוך.
"דיברנו על קרבס, הוא בא לבקר את הוראס."
"כן, קרבס, איזה מין בן אדם," הוא אומר בבוז. "לפעמים אתה שואל, למה אלוהים ברא כאלה יצורים?"
"זה מזכיר לי משהו," אני קוטע אותו, "יש מדרש שבו שואל דוד המלך את הקב"ה, למה הוא ברא את העכביש? מה הטעם שבעל חיים כזה קיים? ובכן, באחת הפעמים שדוד ברח מפני שאול הוא הסתתר במערה. בא עכביש וארג קורים על פתח המערה וחסם אותה. כעבור יום עבר שם שאול עם אנשיו וראה את פתח המערה חסום בקורים. אמר שאול לאנשיו, בואו נמשיך, אם דוד היה מסתתר כאן הוא היה קורע את קורי העכביש בכניסתו."
"אתה מזכיר לי את הוראס והסיפורים שלו." חנוך צוחק. "בכל אופן, בערך שנה אחרי הביקור של קרבס עלה במוחו של הוראס רעיון מבריק." פניו מרצינות. "באותם ימים הייתי במצב לא טוב. העסקים שלי התמוטטו וגם נפרדתי מאשתי, אתה יודע," הוא בוחן אותי, "הבת של הוראס. הייתי ממש מיואש ולא היה לי מוצא. הייתי חייב הרבה כספים גם לגורמים עברייניים ותכננתי אז, דקה לפני שהכול ייפול, לקחת מטוס ולברוח מכל הרעש סביב, אבל להוראס," הוא משתהה לרגע, "היה רעיון אחר."
"איזה רעיון?" אני מזדקף דרוך.
"הוראס הציע שאביים את מותי. ככה אף אחד לא יחפש אותי יותר. אני אסע לאיפה שאני רוצה ואחיה לי בשקט, כמו שתמיד ביקשתי. אבל בשביל החיים החדשים האלה צריך הרבה כסף, נכון?"
"אני מתחיל להבין," אני מחייך.
"בכל אופן, הוא הציע שנעשה איזה תרגיל קטן לגרמנים." הוא צוחק. "ניקח את הציור המזויף של סוטין, זה שקנינו מהזקנה הצרפתייה, נחתום עליו ונמכור אותו לגרמנים. הם לעולם לא יבחינו בהבדל. אבל מה, נעשה את זה בצורה מתוחכמת, ככה שהם לא יחשדו."
"כלומר, תביימו את גנבת הציור ואתה תמכור להם אותו."
"בדיוק." חנוך מחייך. "וככה נהרוג, תרתי משמע, שתי ציפורים במכה אחת."
"רגע," אני קוטע אותו, "לא היה פשוט יותר לומר להם שהוראס מוכן למכור את הציור המזויף וזהו?"
"לא הבנת," הוא מגחך, "הם עצמם היו מתקשים להאמין שהוראס מוכן למכור להם את הציור. וגם, ידענו שהם לא יהיו מוכנים לשלם את המחיר המלא שלו. כך שהיינו צריכים לביים סיפור שהציור נגנב וציור גנוב, כמו שאתה יודע, לא משלמים עליו מחיר מלא ולא בודקים היטב בציציותיו. והעניין הזה שנפרדתי
מבתו של הוראס ומצבי קשה וגנבתי ממנו את הציור, נשמע סך הכול הגיוני, לא?"
אני מהנהן, מופתע.
חנוך שותק, מביט לעבר הפסנתרן.
"אז איך עשיתם את כל זה?" אני לא מרפה.
"כל השנים לפני כן," הוא נושם נשימה ארוכה, "הלכתי אחת לכמה ימים לשחות לבד באיזה חוף שומם דרומית לחיפה, מול צוקי הכורכר. בוקר אחד נסעתי לחוף ההוא והחניתי את המכונית לא הרחק מהמים. השארתי על החוף את הבגדים ובמכונית השארתי כל מיני מסמכים, כמו את תעודת הזהות. את המפתחות של המכונית השארתי בכיס המכנסיים על החוף. צעדתי לאורך שפת הים עד עתלית ושם חיכתה לי מכונית ישנה שקניתי. נסעתי איתה לאזור הנגב וישבתי וחיכיתי באמצע המדבר באיזה מלון
דרכים קטן, נזהר שלא להתקרב לשום מקום ציבורי. בינתיים," הוא משתתק לרגע, "הוראס דאג שמכר שלו ששירת במוסד יכין עבורי מסמכים חדשים, דרכון ואפילו רישיון נהיגה בזהות גרמנית."
אני מעווה את פני בפליאה.
"אחרי קצת יותר משבועיים," הוא ממשיך, מרוצה, "המשטרה התייאשה וחדלה לחפש אחרי. הסברה היתה שהטבעתי את עצמי בגלל הבעיות ושהגופה נסחפה בים."
"הם הכריזו עליך כנעדר?"
"לא," הוא צוחק, "הם החליטו שאני מת. והמשפחה ערכה לי ערב זיכרון. באותו ערב, כשכולם ישבו בבית הכנסת, נסעתי לחיפה ופרצתי לבית של הוראס דרך חלון המטבח. במגירה, בשולחן העבודה שלו, חיכו לי במעטפה כל המסמכים, כסף מזומן וכרטיס טיסה לאותו לילה. הורדתי את הציור של סוטין מהקיר, לקחתי את המעטפה עם המסמכים ונסעתי לנמל התעופה."
"רגע," אני קוטע אותו, "לקחת את הציור המקורי?"
הוא מהנהן. "הרי הייתי צריך להציג אותו לפני הגרמנים והם בדקו אותו."
"אני לא מבין, אז מכרת להם את הציור המקורי?"
הוא מחייך. "יום לפני שסגרנו את העסקה הגיעה מיא לגרמניה עם הציור המזויף והחלפנו בין הציורים."
אני נרתע לאחור, הלום הפתעה. "ואיפה נמצא היום הציור המקורי?" אני מגמגם.
"במקום בטוח." פניו מרצינות. "אצל גרושתי בכספת של איזה בנק."
"והגרמנים לא חשדו?" אני שואל בחשש.
"בטח שחשדו. כשפגשתי את קרבס, שיתפתי אותו בסיפור ההיעלמות שלי. הוא האמין שאכן גנבתי את הציור מהוראס," הוא מגחך, "גם לא פניתי אליו ישירות אלא דאגתי להגיע אליו בדרך עקיפה. אתה יודע," הוא נושם נשימה ארוכה, "קודם פניתי לשמידט בפריז וידעתי שהוא יפנה כמו כולם לוולף בברלין, וזה
ישלח אלי את קרבס. מול קרבס יצרתי איזה מצג שאני מחפש רק אספן דיסקרטי שיקנה את הציור ושאני בכלל לא מתלהב למכור אותו ללקוחה שלו, על אף שכל הזמן ידעתי שהוא מושך לכיוון שלה."
"אז אתה רוצה לומר לי ש'הצועני' שתלוי עכשיו בבית אצל הגברת הזאת הוא מזויף?" אני צוחק.
הוא מהנהן.
"וקיבלת מהם את הכסף עבור הציור?"
הוא מהסס לרגע. "שני מיליון." הוא מושך בכתפיו.
אני שורק שריקה ארוכה. "והוראס?" אני שואל.
"הוראס?" הוא צוחק. "אל תדאג לו, הוא הגיע לפשרה כמה חודשים מאוחר יותר עם הביטוח."
"עכשיו אני מתחיל להבין," אני ממלמל ופני מרצינות.
"מה?"
"מה פתאום הוא קרא לי."
"כן," הוא מהנהן, "הוא היה מאוכזב לכאורה מהחוקרים של הביטוח והמשטרה. לא היה להם קצה חוט בחקירה. הוא טען שהם לא מספיק מקצוענים ולכן הוא הודיע להם שהוא שוכר אותך."
"אבל זה לא כל העניין, נכון?" אני קוטע אותו.
"לא, זה לא הכול," הוא ממשיך. "בשלב מסוים פחדנו שהגרמנים יתעוררו ויתחילו לשאול שאלות, אז שלחנו אותך אחריהם, ומה אני אגיד," הוא מחייך, "זה באמת הכניס אותם ללחץ. הם בכלל לא התעסקו בציור עצמו ורק התמקדו בניסיונות לטשטש את הרכישה. הם ממש פחדו שיגיעו לזקנה שלהם וייקחו
ממנה את הציור."
"אתה יודע מה הם עשו לי!" הזעם מתעורר בי.
"אני באמת מצטער," הוא לוחש, "לא תיארנו לעצמנו שזה יגיע למצב הזה. אבל גם אתה," הוא מביט בי בתוכחה, "לקחת את העניין יותר מדי ברצינות והם נבהלו. בכל אופן, זה סילק מהם כל צל של חשד והם האמינו בכל לבם שהציור נגנב ושהוראס לא מוכן לוותר עליו."
"אבל אותי…" אני מביט בו בחומרה. "אותי הם כמעט הרגו!"
הוא מביט שותק בשעון שעל מפרק ידו.
"איך לא ידעתם שזה מה שעלול לקרות!" אני דוחק בו.
הוא נושא אלי את עיניו. "הוראס אהב אותך וגם פיצה אותך, חבל שלא הקשבת לאזהרות שלו. הוא ביקש ממך במפורש, אפילו התחנן, שתרד מהעניין כשזה התחיל להיות מסוכן."
"אתה צוחק עלי." אני כובש את החימה בקולי.
"אל תתחיל לשפוט אותנו עכשיו." קולו מתקשה לעומתי. "אם היית יודע איזה אדם שבור הייתי כשכל זה התחיל, לא היית…"
"אתה מבין על מה אני מדבר?" אני קוטע אותו. "אותי כמעט הרגו בגלל הנוכלויות שלכם, ואתה מבקש שארחם עליך, אדם שבור?" אני מדגיש בלעג.
"תן לי להסביר לך משהו." הוא מניח לרגע את כף ידו על ברכי. "זה שמכרנו לזונה הגרמנייה ההיא ציור מזויף — על זה אני לא מתחרט. הייתי עושה אותו דבר גם היום ובטח לזקנה הזאת, שמצהירה בכל מקום שהיא אוהבת את אבא שלה הפושע ומאמינה בו. אתה מבין, הפושע הזה, גם אם היו מושיבים אותו על יותר ממיליון כיסאות חשמליים, זה עדיין לא היה מכפר על פשעיו. אבל אני אומר לך בכנות," הוא מנמיך את קולו, "לא ידענו שהמצב איתך יתדרדר כל כך וכשהתחלנו לחשוש, הוראס מיד הזהיר אותך."
אני מביט בו, עוין.
"כמעט שנתיים של בדידות עברו עלי." הוא נאנח ומרכין את ראשו. "ואני מרגיש שנהייתי אדם אחר, טוב יותר. אני לא רוצה להמשיך ולהתבוסס בכל זה. אני גם יודע שאתה מלא בזעם על כל מה שעברת בגללנו, אז חשבתי לפחות," ידו מגששת בכיס מקטורנו והוא מוציא משם מעטפה עבה, "שתיקח את המעטפה הזאת שהכנתי לך, אולי זה יצליח לכפר במשהו."
"מה זה?" אני שואל מופתע.
"אתה לא מבין מה זה?" הוא מחייך.
אני מביט במעטפה מבולבל.
"אלה השילומים שלך," הוא מדגיש בקול שקט, "קח אותם.
כשתראה מה יש במעטפה הזאת אני בטוח שכבר תהיה יותר סלחני כלפי וכלפי הוראס. וחוץ מזה." הוא נושא את אצבעו מולי. "תוכל לעשות עם זה משהו חשוב בשביל עצמך, משהו שיועיל לך."
אני עוצם את עיני, נזכר באותו ערב לפני שנה בדיוק, כיצד יצאתי נרעש מביתו של הוראס בחיפה והמעטפה שמסר לי מונחת בכיסי.
חנוך מניח את המעטפה העבה על דלפק הבר ואני מושיט אליה את ידי.
"חכה רגע." הוא מכסה בידו את המעטפה. "יש לה עוד תכונה למעטפה הזאת."
"עוד תכונה?" אני תמה.
"כן, עוד תכונה," הוא לוחש. "היא מביאה איתה את השכחה."
אני נושא אליו את עיני בשאלה.
"עכשיו, ברגע שתיקח אותה," פניו מרצינות, "המעטפה הזאת תגרום לך בין השאר לשכוח שהפגישה הזאת התקיימה אי־פעם." הוא מניח את המעטפה בידי.
אני אוחז בה, חש בכובדה וטומן אותה בכיס מקטורני.
הוא מביט בי בסיפוק. עיניו טובות. חרטה אוחזת בי לפתע.
אנו מביטים אל דלת הבר השנייה, זו הפונה אל הרחוב. קול תכונה עולה ממנה. מספר דמויות חומקות פנימה ומתיישבות על אחת הספות הצדדיות. נגן הפסנתר חדל לרגע מנגינתו ומביט בהן מוטרד.
"תמיד הלכתי על הקצה ורק אלוהים יודע למה," אני שומע את חנוך ממלמל כמדבר אל עצמו. "אולי חשבתי שרק בדרך הזאת, על סף הסכנה, מתגלים החיים במלוא משמעותם."
"חנוך," אני קוטע אותו, מסמן לו בהיחבא שימסור לי את העט שבכיס מקטורנו.
הוא מושיט לי את העט בפליאה ואני רושם במהירות על מפית הנייר המונחת לפני: "תסתלק מכאן! עכשיו!"
הוא מביט בעיניים קרועות במפית המושטת לעברו, מקמט אותה לכדור בכף ידו ומזדקף במקומו, ראשו נוטה מוטרד לעבר דלת הבר השנייה. "אני כבר חוזר," הוא פונה אלי ואל המוזג בקול רם וברור וחומק במהירות אל לובי המלון.
פחות מדקה עוברת ואל הבר מתפרצים שני חוקרי המשטרה הגרמנים. אחריהם צועד הזוג המבוגר שעקב אחרי לפני חודשים בפריז. האישה ההדורה מהבר במלון ריץ ניגשת אלי במהירות, מושיטה את ידה אל קפל דש מקטורני. היא תולשת משם מיקרופון זעיר שהיה מוחבא תחתיו ומביטה בי בשאלה.
"לאן הוא הלך?" שואל אותי בן זוגה.
אני מצביע בהיסוס לכיוון הדלת המוליכה ללובי.
"אתה בטוח?" הוא זועם.
אני מושך בכתפי.
הוא מנופף לעברי בביטול וקורא לקבוצת הגברים שהתקהלה מול דלת הכניסה השנייה להצטרף אליו. כל החבורה יוצאת בבהלה אל הלובי בעקבות הזוג המבוגר, מותירים אחריהם שובל הולך ומתפוגג של צעקות. אני נושא את עיני ומבחין במעילו של חנוך תלוי מיותם על הקולב שבכניסה.
ההמולה גוועת ושקט משתרר בבר. אני מביט סביב ונוכח לגלות כי נותרתי לבדי במקום. רק הפסנתרן עדיין יושב על השרפרף, גופו כפוף אל הפסנתר ועיניו הגדולות נעוצות בי בתמיהה. על פניו המוארכות, המיוסרות, פושטת עווית.
אני מביט בו, בארשת פניו, באוזנו המדובללת במסכנות, ומזהה לפתע את פני הצועני. גופי נרתע לאחור בתדהמה. עיני מגששות אל הדלת.
"בוא הנה," קורא אלי הפסנתרן בקול רפה.
אני נמשך לעברו בהיסוס, והוא מסמן לי להתיישב לצדו על השרפרף.
אצבעותיו מרפרפות על הקלידים והוא מתחיל לנגן בפסנתר ניגון חסידי. אני נדהם. זהו הניגון ששמעתי בבית סבי. הניגון הרחוק ההוא, "סוס עם כתם על המצח", ששכחתי מימי ילדותי, אותו ניגון עליו אמר סבי שנשיר ביום שבו יבוא משיח בן דוד.
"איייי, איייאייי, איייי," נאנח הצועני ושר, גופו מתנועע קדימה ואחורה כחסיד השטוף בתפילה של דבקות ואצבעותיו פורטות על הקלידים. הוא פוקח לרגע את עיניו ומביט בעיני הדומעות. קול הניגון גובר, הולך ומתפשט. הצלילים הנוגים מחלחלים בי ועוטפים אותי בחמלה וכל גופי מזדעזע בבכי מר.