"איזה נוף יפה יש לך כאן." היא עמדה בגבה אליו ופניה כמעט נצמדו לשמשת החלון.
הוא שכב על גבו, ראשו נתמך במשענת הספה והביט בה בשתיקה. היא עמדה דקה ארוכה ללא ניע, גווה הזקוף נטה אל החלון, ושערה הבלונדיני המטופח גלש על צווארון חולצתה הלבנה.
היא סובבה אליו את פניה וחייכה, קרבה לספה, התיישבה לצדו ושילבה את אצבעותיה באצבעותיו, מצמידה את גב כף ידו ללחיָה.
עיניו נעצמו בהנאה.
"אתה עייף?"
הוא נד בראשו.
"קצת מוזר, לא?" הידקה את אחיזתה.
"מה מוזר?"
"כל המצב הזה."
הוא קירב את כף ידה לשפתיו ונשק לה ארוכות.
"לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה." קולה מהורהר, כמעט לא נשמע.
"אבל זה קרה וזהו," מלמל והביט באישוני עיניה שהתרחבו מולו. "למה לשאול שאלות."
"אתה צודק," חייכה. מבטה אבד בחשכת החדר ואצבעותיה פכרו בחיבה את שערותיו.
הוא התקשר אליה מספר ימים לאחר שנפגשו במסעדה היוונית. אנייטה שמחה לשמוע את קולו והם קבעו להיפגש לארוחת ערב באחת המסעדות שבמרכז העיר.
עשרה שולחנות בלבד היו במסעדה. אור נרות האיר את החלל המוארך ולהבתן ריצדה על המפות הלבנות.
מלצרית בסינר לבן הושיבה אותו לצד אחד השולחנות בקצה המסעדה. הוא לבש חליפה כחולה כהה וענב עניבת פרפר סגולה מפוספסת לצווארו. פניו היו מגולחות למשעי ומדי פעם היטיב את שערו הגזוז והביט עצבני בשעון שעל מפרק ידו.
אנייטה הופיעה בפתח המסעדה, זוהרת, וכשהבחינה בו התפשט חיוך רחב על פניה. כמה סועדים הפנו אליה את מבטם בסקרנות כשעשתה את דרכה לעברו. הוא מיהר לקום אליה ונשק לה על שתי לחייה.
"את נראית נהדר," אמר לה לאחר שהתיישבו, מחווה אל השמלה השחורה, הארוכה, ההדוקה לגופה.
היא חייכה אליו בחיבה.
זה היה ערב נפלא והוא נהנה לשחזר אותו במתיקות בימים שלאחריו.
היא סיפרה לו על מעשיה בשווייץ, על השקט שביקשה למצוא לאחר השנים הסוערות שעברו עליה. היא בחרה להתבודד, להירגע, בביתה הקטן השוכן לא הרחק מלוגאנו, בעיירה אסקונה, ממש על שפת אגם מאג'ורה.
הוא סיפר לה שבא ללוגאנו לאחר ימים קשים שעברו עליו ועכשיו הוא מבקש לנוח, לנקות את נפשו.
הם החליטו שלא לדבר על עברם. ובכל זאת, בשטף שיחתם חשו כי הם מכירים זה את זה זמן רב, שרויים שניהם בתוך בועה שסגרה עליהם ובודדה אותם מחלל וזמן.
כעבור שעות הבחינו שנותרו אחרונים במסעדה. המלצרים המתינו להם בנימוס ליד דלפק הכניסה. הוא הזדרז להניח את מעיל הפרווה על כתפיה והם יצאו אל הרחוב. האוויר היה קר אך נעים, והם שוטטו במעגלים עד שנעצרו לצד מכוניתה.
הוא אחז במותניה ונשק לה. מופתעת, היא נענתה לו.
ימים ספורים לאחר מכן יצא לפנות ערב מדירתו ופנה בצעדים מהירים לשדרה המוליכה אל בית הדואר. הוא המשיך וצעד ברחובות הצדדיים, סוקר בדאגה את סביבותיו, ופנה אל הסמטה שבה עמד אותו גן קטן ששכן בגב בית הדואר. עננים אפורים, קפואים, עמדו בשמים ומסביב שררה דממה.
בתא הטלפון הציבורי שממנו נהג להתקשר עמד בחור שחור וניהל שיחה ערה, נרגשת. הוא עמד בצדה השני של הסמטה והמתין בסבלנות.
כעבור זמן רב יצא הבחור השחור בזעם מתא הטלפון והוא מיהר להיכנס אחריו, מחכה עד שזה יגיע לקצה הסמטה. הרחוב היה שומם. הוא הביט סביב בהיסוס והקיש במהירות את המספרים.
הטלפון צלצל צלצול אחד מעברו השני של הקו.
"הלו," הוא קרא.
"וואו, זה אתה?" נאנחה האישה בהקלה, במבטאה הזר.
"כן, הכול בסדר?" שאל בחשש.
שקט השתרר בצדו השני של הקו.
"הכול בסדר?" קולו דחק.
השתיקה כָּבדה.
"מה, מה קרה?" קולו נמלא בחרדה.
"הוא איננו." האישה התייפחה.
"מי איננו?" שאל כלא מאמין. "הוראס?" הוא ניסה לעכל את הבשורה הקשה שהכתה בתודעתו כאגרוף.
"כן." בכיָה של האישה גבר והלך.
הוא שתק לרגע, מבולבל. "מתי זה קרה?"
"בשבת. חיכיתי שתתקשר." קולה נשנק.
"איך זה קרה?" קולו רעד, מגשש אחר המילים.
בכיָה של האישה בעברו השני של הקו הלך וגווע. "ביום שישי בערב הוא איבד את ההכרה," אמרה בקול מעורפל, דומע. "כבר לא היה טעם לקחת אותו לבית החולים, ובשבת בבוקר…" קולה שב ונשבר.
"נו," דחק בה.
"המצב החמיר. הוא בקושי נשם."
"ו…"
"הרופא הגיע לפני הצהריים. הוא אמר לנו שזה עניין של יום, אולי אפילו שעות. בערב הוא נפטר."
הוא שתק, חש כיצד היא מוחה את דמעותיה בדממת הבית הרחוק.
"חבל שלא היית כאן," היא שבה והתייפחה.
"לפחות הוא חי חיים ארוכים ומלאים," ניסה לנחם אותה.
"זה נכון."
"טוב," קטע אותה, "אני לא יכול להמשיך, את מבינה."
היא שתקה. הוא ידע כי היא מהנהנת מעברו השני של הקו.
"אני אתקשר," ביקש לסיים את השיחה.
"אהבתי אותו, אתה יודע," לחשה.
"אני יודע." הוא נעשה קצר רוח. המתין שתתעשת.
"מתי תתקשר?"
"בתוך שלושה-ארבעה ימים."
הוא השיב את שפופרת הטלפון למקומה. זרועותיו כבדו כעופרת וראשו נשען על דלת התא. הבחור השחור שפינה את תא הטלפון הופיע, הקיש על דופן התא, מסמן לו בידיו. הוא התנער בבהלה, יצא מהתא והחל לצעוד בכבדות במורד הרחוב.
הערב ירד. תוגה עטפה אותו. הוא התיישב על ספסל בקצה הגן הקטן, מחשבותיו מבולבלות, אבודות.
כעבור כשעה קם מהספסל והחל לצעוד במורד הרחוב, פסיעותיו מהדהדות עמומות על מרצפות הבטון.
בפינת אחד הרחובות הבחין בבר שבו ביקר לפני כמה שבועות. אורותיו הבהבו וקרצו אליו חליפות. הוא פנה אל הסמטה, נעמד מול דלת העץ הכבדה של הבר והניח את כף ידו על ידית הברזל.
גל של חרטה הציף אותו וידו קפאה על הידית. הוא משך את אצבעותיו ממנה כמו מתוך לוע חיה רעה והסתובב במהירות, גמא בצעדים רחבים את חלקת הסמטה ופנה לרחוב היורד אל האגם. לרגע נדמה לו שסאלומה, האישה מהבר, קוראת אחריו, אך הוא לא הסתובב והאיץ את צעדיו. קצר נשימה חצה את הכביש ונעמד בטיילת הנמתחת לאורך האגם.
בימים הבאים לא יצא מדירתו. הוא ישב בכורסה והניח לעצבות, לזיכרונות, לזרום בתודעתו. מדי פעם ניחם את עצמו שכל זה היה צפוי, הרי הוראס עצמו לא חדל לדבר על מותו הקרב ואף בפגישתם האחרונה, לפני שעזב, כשעמד על מפתן החדר, קרא לו הוראס, שב ונפרד ממנו ואמר כי המוות קרוב יותר מאשר רחוק ופניו החיוורות נדמו לו אותו רגע לגולגולת המרחפת לבדה בחלל החדר החשוך. כשיצא מהבית היה ברור לו שהם לא ייפגשו עוד לעולם, אך תמיד היתה קיימת האפשרות שאיכשהו ישובו ויתראו. ולעתים, בשעות הבדידות הקשות, כשכבדו בלבו הגעגועים, השתעשע במחשבה שפשוט יעלה על מטוס, ייסע לביתו של הוראס, ייכנס דרך שער הברזל, יחצה את הגינה וידפוק על דלת הבית. סוכנת הבית תפתח בפניו את הדלת, תחבק אותו בדממה ותוליך אותו אל חדר העבודה, שם ישב מול הוראס בכורסה, הוראס יעשן את הסיגר האהוב עליו והם ישקעו שניהם בשיחה ארוכה, מהפכים בהוויות חייהם והעולם. ועכשיו זהו. הוא ידע שכל זה כבר לא יקרה, וגופו הצטנף ברעדה פתאומית.
צלצול חד, צורמני, החריד את חלל הדירה השקועה בדממה. הוא גישש במבטו אחר הטלפון שהיה מונח על השולחן בפינת החדר. הצלצול חזר, עיקש ועצבני, כקול חצוצרה פגומה המזעזעת את השקט. הוא ישב משותק על הספה והביט בקיר שעליו היה תלוי מכשיר האינטרקום של הבניין.
דקות מאוחר יותר נשמעו דפיקות נמרצות על דלת הדירה. הוא קרב על קצות האצבעות אל הדלת והביט מבעד לעינית שבמרכזה. דמות ניצבה במבואת חדר המדרגות. הוא אימץ את עיניו וזיהה את שוער הבניין עומד בפרוזדור ובידיו שתי חבילות עטופות בנייר חום.
בתמיהה מהולה בהקלה פתח את הדלת.
"הכביסה שלך, הביאו אותה היום בבוקר. לא ראיתי אותך כבר יומיים." השוער הקירח הושיט לו את החבילות, ממתין על המפתן.
"שכחתי לגמרי," התנצל.
"הכול בסדר?" השוער בחן אותו בחשדנות והגניב מבט אל מעבר לכתפו.
"אני לא מרגיש טוב," מלמל.
"אם תצטרך משהו, תגיד."
"תודה." הוא סגר אחריו את הדלת בהקלה, לקח את שתי החבילות, הניח אותן על המיטה ונשכב לצדן. עיניו נעצמו.
באמצע הלילה התעורר משנתו, התכרבל תחת השמיכה העבה והידק אותה לגופו כגוף חם ונושם. הוא הרהר באמו שמתה בנעוריו לפני שנים רבות והתאמץ להעלות את דיוקנה מול פניו, אך פני אביו שמת לפני שנים ספורות צצו מולו, ברורים וחדים. הוא הביט באביו הלבוש בחולצה לבנה, אוחז בידו חצי כיכר לחם עטופה בנייר. את הלחם לא זורקים סתם לאשפה, אמר לו אביו, הלחם בא מהחיטה והוא יסוד, יסוד קיומנו. ותזכור, פני אביו רכנו אליו חמורות, אתה לא יכול להשליך סתם כך את היסוד שלך. הוא תמה על משמעות זיכרון הילדות האקראי הזה, עד שעיניו נעצמו והוא שקע בשינה כבדה.
למחרת בבוקר התקשר לאנייטה. היא תשמח לפגוש אותו, אמרה, אבל הערב היא רוצה לנוח מעט, להיות עם עצמה. אם זה מתאים לו, הנמיכה את קולה, היא מזמינה אותו לארוחת ערב מחר בביתה.
היא מסרה לו את כתובתה. קודם עליו להגיע לאגם מאג'ורה, ומשם שייסע לאורך האגם עד אסקונה. זה מקום כל כך קטן שהוא יוכל למצוא במהירות את הבית, ואם בכל זאת יתקשה בדרך, שיתקשר אליה, היא כבר תדריך אותו.
הוא קנה באחת החנויות במרכז העיר בקבוק יין משובח ויצא למחרת, בשעת צהריים מאוחרת, אל הדרך. כשהגיע אל אגם מאג'ורה השעה עדיין היתה מוקדמת. הוא החנה את המכונית בקצה דרך עפר, יצא ממנה והתיישב על אחד הספסלים שעל שפת האגם. מספר סירות מנוע היו קשורות אל מזח קרוב והוא האזין לרחש הגלים שהתדפקו בעצלות על דופנותיהן. עיניו הצטמצמו מול המים הבוהקים שנצצו מולו באלפי גצים של אור, ותודעתו התערפלה. קול נביחות רמות זעזע את הדממה והוא סובב את ראשו לאחור.
גבר גבוה מאוד, מזוקן, לבוש במעיל עור שחור ארוך, עמד לא הרחק ממנו וסקר אותו בחשד. הגבר אחז ברצועת עור שחורה שהיתה כרוכה על צווארו של כלב דק, גבוה כסייח. הכלב נהם לעומתו מבעד לרסן מתכת שחסם את מלתעותיו, והוא קם מבוהל מהספסל ומיהר אל המכונית.
הגבר נד לו בראשו והוא נעצר כשני מטר ממנו.
"אסקונה?" שאל את הגבר המזוקן.
ללא אומר הצביע המזוקן לעבר הגדה הרחוקה בקצהו השני של האגם.
הוא הודה לו וצעד אל המכונית, חש במבטיו של הגבר העוקבים אחריו עד שנכנס למכונית ומיהר להמשיך בנסיעה.
בקצה עיקול הכביש הקרוב ניצב מחסום משטרה ארעי. שוטר לבוש במעיל זרחני צהוב נופף לו בידו וסימן לו לעצור.
הוא פתח את החלון והביט בשוטר בפנים חתומות.
"ערב טוב," רכן השוטר אל החלון. "תעודות בבקשה."
הוא גישש בכיס מעילו, הוציא את הדרכון והושיט אותו לשוטר. השוטר דפדף במהירות בדפי הדרכון, הביט בו ובתמונת הדרכון חליפות.
"חכה פה," אמר השוטר ביובש. "דומם את המנוע, בבקשה."
השוטר צעד אל עבר המחסום והסתודד שם עם שוטרת, כנראה זו הממונה עליו. היא דפדפה בדרכון והתבוננה לעברו. שניהם קרבו אליו.
"ערב טוב," פנתה אליו השוטרת.
"שלום," ניסה לשוות אדישות לקולו.
"היכן אדוני מתגורר?" השוטרת סקרה אותו בחטף, מדפדפת בדרכון.
"בלוגאנו."
"איפה בלוגאנו, במלון?"
"לא, בדירה."
"איפה?"
הוא נקב בכתובתו.
השוטרת רשמה איזה דבר בפנקס קטן שהוציאה מכיס המעיל.
"אתה אזרח גרמני?"
"נכון, קרה משהו?"
היא התעלמה משאלתו. "ומה אתה עושה כאן?"
"נוסע לביקור באסקונה."
"באסקונה? תוכל להגיד לי אל מי?"
הוא נקב בשמה של אנייטה.
"אתם מכירים?" שאלה השוטרת בספקנות.
"אנחנו חברים."
"יש טעם שנתקשר לברר?" מבטה של השוטרת חשדני. עיניה סקרו את פנים הרכב והתעכבו על בקבוק היין שהיה מונח במושב שלצדו.
"אם אתם רוצים." הוא משך בכתפיו.
השוטרת היססה לרגע, שבה והביטה בבקבוק היין. "שיהיה לך ערב נעים." היא החזירה לו את הדרכון.
הוא התניע את המכונית.
"אני מציעה לך," ידה תפסה לפתע בידית המכונית, "שתחליף את התמונה בדרכון, כבר הורדת את הזקן, נכון?"
"את צודקת," חייך אליה בהקלה, "לא חשבתי על זה." והוא עקף את המחסום והמשיך בדרכו, הולך ומאיץ את המכונית כבמנוסה. הרוח טפחה קלות על פניו מבעד לחלון הפתוח ופוגגה לאט את מתיחות נפשו. הוא חלף לצד שלט קטן שבישר כי הגיע לאסקונה, גישש את דרכו אל לב העיירה וגלש משם אל הרחוב הארוך שלשפת האגם.
אנייטה פתחה את דלת הבית בחיוך מבויש והוליכה אותו אל חדר המגורים.
הוא עמד מול חלון הזכוכית הארוך. בקצה חלקת הדשא הרחבה נפרש האגם, צבעו סגול כהה בדמדומי השקיעה. בצד המדשאה עמדו מספר עצים, שהאפלה כבר נתלתה בצמרותיהם ומאחוריהם נמתח מזח עץ ארוך אל תוך מי האגם וסירה בינונית בגודלה עגנה בקצהו.
עיניו גיששו אחרי הגדה השנייה והוא ניסה לאתר את הכביש שבו נסע לפני פחות משעה.
"איך הנוף?" קטעה אנייטה את מחשבותיו.
"אין מילים," חייך לעברה והביט בפניה הקרובות. קמטים קטנים, עדינים, נחרצו סביב עיניה ובקצות שפתיה, ושערה הבהיר נפל בגלים על כתפיה.
"הכול בסדר?" בחנה אותו.
"כן, כן, בטח," מלמל. "הבאתי את זה," הושיט לה את בקבוק היין.
היא נטלה את הבקבוק ובחנה לשנייה את התווית שעליו.
"נפתח אותו עכשיו?" שאלה.
"כן, בטח."
"אני כבר חוזרת."
הוא ליווה אותה במבטו. היא נעלמה מאחורי קיר לבנים חומות שבמרכזו בערה אח. הלהבה שבערה בה פיזרה חום נעים בחדר הרחב. שולחן זכוכית נמוך, ארוך, ניצב בין הספות הבהירות ועליו ערמת ספרים קטנה. בקצה החדר, לצד שטיח כהה, עמד פסנתר כנף שחור ועליו אגרטל פרחים ענקי ובו זר פרחי גן עדן.
אנייטה הופיעה בחדר, מגש בידיה. "הכנתי לנו משהו קטן." היא הניחה בזריזות את המגש על שולחן הזכוכית. "אתה יכול לשבת, אני כבר חוזרת," אמרה ושבה ופנתה למטבח.
עדיין נרגש, התיישב על הספה. שקט שרר סביב. רק קול טריקת דלתות ארונות המטבח הדהד בחלל הבית. הערב ירד.
אנייטה חזרה, בידה האחת אחזה בשתי כוסות גבוהות ובידה האחרת בבקבוק היין שהביא.
"היין מריח מצוין." היא חייכה והתיישבה לצדו על הספה.
הוא מזג לשניהם מן היין. הם השיקו את הכוסות ולגמו מן המשקה.
"הכול בסדר?" אנייטה הביטה בפניו, חשה במצב רוחו השפוף ונשענה לאחור על מסעד הספה.
הוא שתק, עיניו נתלו בעיניה. היא נראתה לו חלשה, חסרת אונים, ולרגע ביקש לזנק עליה בתשוקה, אך עצר בעדו.
"מה?" היא חייכה אליו במבוכה.
"האמת היא." הוא הניח את כוס היין על השולחן. "שלפני כמה ימים נודע לי שאדם שהייתי מאוד קרוב אליו, נפטר. מאז," קולו נצרד, "אני מאוד, איך לומר, שפל רוח."
"אני מצטערת, מי זה היה?"
"אדם שאהבתי, חבר. הוא כבר היה זקן, הייתי מאוד קשור אליו."
"צר לי." היא קרבה אליו. "מתי זה קרה?"
"בשבת."
"ממש עכשיו."
"כן, לפני פחות משבוע."
"הכרתם הרבה זמן?"
"מעל עשר שנים. בילינו שעות בשיחות ארוכות. הוא היה חולה מאוד בשנה האחרונה." קולו נשבר לרגע. "הידיעה הזאת, שלעולם לא אפגוש אותו יותר…" הוא הרכין את ראשו. "כואבת. הוא היה לי מעין אב." מבטו נלכד לרגע באש הלוחשת מבעד לזכוכית האח הלוהטת, האדומה. הוא הפנה לעברה את פניו והניח את ידו על ידה.
"יין טוב," אמרה נבוכה.
הוא נשא את גב כף ידה אל שפתיו ונשק לה, עיניו מביטות בה, ולרגע הבחין בלחלוחית שנקשרה בזוויות עיניה.
היא הזדקפה מעט, רגלה נצמדה לרגלו.
הוא המשיך להביט בה ואצבעותיו פכרו את שערה. לבסוף קירב את גב אצבעו אל פניה והחליק סביב זוויות שפתיה אל תחתית סנטרה, מגשש אחר צווארה בשפתיו. היא עצמה את עיניה בעונג והוא נשק לה ארוכות.
שעה מאוחר יותר כיסתה אפלת הלילה את הבית ושקט עמוק שרה על הכול. רק האהיל השחור, שניצב לצד הספה, פיזר אור רך מעליהם, נושק לאור המבעבע, הקורן חלושות מן האח. בקבוק היין ניצב ריק על השולחן ומעט משקה נותר בתחתית הכוסות.
אנייטה התרוממה מהספה והיטיבה את חולצתה.
הוא הושיט את ידו לעברה ומשך אותה אליו חזרה. היא צחקקה והתיישבה חבוקה בזרועותיו.
לפתע התנערה ממקומה, רחקה ממנו מעט כשהיא עדיין אוחזת בידו והביטה בו בשאלה.
"רוצה שאנגן לך משהו?" החוותה אל הפסנתר.
הוא הנהן.
היא קמה ממקומה, ניגשה אל הפסנתר השחור, הרימה את מכסה הקלידים והתיישבה על שרפרף העץ שלצידו.
הוא נרכן לאחור על הספה, עצם את עיניו והאזין לצלילים הנוגים שעלו אליו מתחת לאצבעותיה.
היו אלה צלילים של כאב. צלילים שצער עמוק ומכביד נמסך בהם. ולמרות זאת חש שהם מסבים לו שמחה. וכל חיבוטי הנפש וצלקות העבר, שצרבו בו ללא רחם, נשתכחו ממנו והרפו לרגע מהווייתו המיוסרת. זיכרון ילדות רחוק נקש בקרום תודעתו, קרע אותו באבחה אחת והתפרץ מולו בהיר וצלול.
אנייטה סיימה את נגינתה והביטה בו.
"אנייטה," הטעים את שמה, "אני חייב לספר לך משהו, על אף שהחלטנו שלא נדבר על העבר."
"אתה יכול לספר," חייכה אליו.
"כשהייתי ילד, אולי בן שתים־עשרה, הורי קנו לי פטיפון, והתקליט הראשון שקניתי היה של להקת 'אבבא'." לרגע היה נדמה לו מבעד לאפלולית החדר כי פניה התכרכמו באכזבה, אך הוא המשיך, "גרתי אז בעיר קטנה והעולם הגדול היה רחוק ממני בכל המובנים האפשריים." הוא השתהה לרגע, צולל אל אותו זיכרון רחוק. "על עטיפת התקליט היה תצלום שלכם, יושבים בתוך הליקופטר שקוף כמו בועה, עומדים להמריא או לנחות, אני כבר לא זוכר בדיוק. שעות התבוננתי בתצלום הזה שסימל עבורי את
העולם הגדול. ואם אני מנסה לשחזר את המחשבות שלי אז כנער או כילד, אני זוכר שלשם ביקשתי להגיע, שביקשתי להיות חלק מזה." הוא השתתק והביט בדמותה שנטשטשה באפלת החדר.
"מתי זה היה?" אנייטה התרוממה מהשרפרף וניגשה בצעדים איטיים אל החלון.
"נראה לי שבשנת שבעים ושבע או שמונה," קולו נחלש.
"בתחילת שבעים ושבע ערכנו מסע הופעות באוסטרליה." היא כאילו דיברה ממעמקים וקולה כמעט לא נשמע. "שיא המסע היה על הבמה בסידני. שם הגענו כנראה לשיא הקריירה שלנו. חשמל, ממש חשמל אמיתי עמד שם באוויר, כל ההופעה." קולה עלה מהורהר. "זאת היתה ממש אקסטזה, פשוט טירוף. איזה גל לא מוסבר של אנרגיה דחף אותנו לבמה ובזמן ההופעה הבנו שכך נראה השיא, שהגענו לשיא. אחריה, כמו שהכול עלה, ככה הכול ירד. התדרדר בהתמדה. כאילו איזה כוח נסתר משך אותנו למטה.
והידיעה הזאת, שבסוף, בעוד זמן קצר, כל זה ייגמר, ליוותה אותנו יום־יום, עד שזה קרה." היא סובבה לעברו את פניה ועיניה היו לחות.
הוא קם ממקומו ונעמד לצדה, חובק את מותנה.
בבוקר למחרת פרשה אנייטה אריג אדום בקצה המדשאה. הם התיישבו עליו והביטו במי האגם הצלולים. הוא האהיל בידו על עיניו וסקר את הגדה השנייה. מספר עיירות קטנות היו מפוזרות לאורך הגדה ובתיהן גלשו במורדות ההרים שנשקו למים הכחולים־ירקרקים. סירות אחדות חלפו מולם בטרטור מנוע עמום והותירו אחריהן שובל ארוך של קצף לבן שהפך לגלים נמוכים, ואלה השתברו על מזח העץ בקצה הגן.
"את יוצאת להפליג לפעמים בסירה?" הצביע על הסירה הגדולה שעגנה בקצה המזח.
אנייטה צחקה. "זאת לא סירה, זאת יאכטה קטנה, אני אוהבת להפליג בה."
"את יודעת להשיט אותה?"
"בטח. אני מפליגה בדרך כלל בקיץ. רוצה לעלות עליה?"
הוא משך בכתפיו.
"בוא," היא דחקה בו והושיטה לו את ידה.
הם צעדו על מזח העץ ונעמדו לצד היאכטה.
זאת היתה יאכטה קטנה בצבע לבן פנינה. על סיפונה ניצב שולחן עץ עגול וכיסאות עץ מחופים באריג בד לבן מסביב לו.
גרם מדרגות מתכת ירד מהסיפון אל קיטון רחב שחלונות צרים וארוכים נמשכו לאורכו.
"בוא נעלה." היא משכה בידו.
רגליו גיששו בהיסוס על הגשר הצר שהוליך מהמזח אל הסיפון וידיו תפסו בחוזקה בחבלים שנמתחו לצדיו. אנייטה צעדה לפניו במהירות והמתינה לו על הסיפון. היאכטה התנודדה תחת הגלים הקלים והוא מיהר לאחוז במעקה המתכת הבוהק שהקיף אותה. עיניו סקרו את האגם הגדול שנפרש לפניו וידיו לא הרפו מהמעקה.
אנייטה התיישבה על אחד הכיסאות והביטה מסביב בשלווה.
הוא חייך אליה במבוכה. "אף פעם לא הרגשתי בטוח כשהייתי על סירה או אפילו על אונייה. אני מרגיש כאילו הכול רופף תחתי ואין לי משהו יציב להיאחז בו."
"זה עניין של הרגל," אמרה בסלחנות.
הוא לא ענה והביט לעבר הגדה השנייה של האגם. עיניו צפו בכביש הנמשך לאורכה, מנסות לאתר את המחסום המשטרתי שבו עצרו אותו אמש.
כף ידה האהילה על עיניה מפני השמש והיא הסתכלה עליו, ניצב בקצה הסיפון, גוו כפוף, קרוב למעקה, כאילו מנסה לדחוק עצמו מפני המרחבים הפרושים לפניו.
"נחזור?" היא התרוממה מהכיסא.
"כן, אני צריך להיות בעיר עד הצהריים," התנצל.
"אז בוא נלך," האיצה בו. הם צעדו על המזח. קול פסיעותיהם נטמע בקול שכשוך הגלים המתדפקים על כלונסאות העץ המקרקש תחת רגליהם הנחפזות אל היבשה.
הם נכנסו לבית והוא עמד מולה במטבח, שותה מכוס מיץ התפוזים שמזגה לו.
"מתי ניפגש?" שאל.
"עוד נדבר. אלווה אותך למכונית?" הציעה, והם יצאו אל השביל המוליך אל הרחוב.
"שכחתי לספר לך משהו," אמר לה כשפתח את דלת המכונית.
"מה?" היא היטיבה את הצעיף שהיה מונח על כתפיה.
"אתמול כשנסעתי לכאן, עצרו אותי באיזה מחסום של המשטרה, כמעט לא נתנו לי להמשיך."
"באמת?" צחקה.
"כן. הם ממש חקרו אותי."
"אה, אתה לא יודע?" חייכה.
"לא." הוא משך בכתפיו.
"לא שמעת?" היא נדה בראשה. "פועלת כאן באזור כנופיה של גנבי אמנות. רוב התושבים לא מתגוררים כאן, הם באים רק בסופי שבוע או בקיץ. הכנופיה הזאת פורצת לבתים וגונבת יצירות אמנות. רק בשבוע שעבר היתה כאן פריצה גדולה. לא קראת בעיתון?"
"לא."
"כאן באסקונה, ברחוב ליד," הצביעה לעבר הכיכר הקרובה, "גנבו מאחד הבתים שתי תמונות מקוריות של מאגריט. אומרים שאחת מהן היתה התמונה המפורסמת, 'זאת לא מקטרת'. המשטרה עושה מאמצים עליונים לתפוס את הגנבים."
"עכשיו אני מבין," חייך בהקלה.
"שמור על עצמך, כן?" היא קרבה אליו ונשקה לו בלחיו.
הוא נכנס למכונית ונסע משם במהירות.