צליל צורמני זעזע את דממת חלל הבית. מישהו צלצל בפעמון שבפתח הדירה. הוא פקח את עיניו בבהלה והתיישב על המיטה. אוזניו נדרכו לקולות השיחה העמומים שעלו מעבר לדלת. שתיקה
קצרה השתררה ושוב נקרעה הדממה ונהדפה מקול צלצול הפעמון המתדפק על הקירות.
הוא ירד מהמיטה וצעד יחף על רצפת העץ, נעמד מול דלת הכניסה והביט בנשימה עצורה דרך עינית הדלת.
פרוזדור חדר המדרגות היה מואר. גבר גבה קומה ולצדו שוער הבניין הקירח עמדו מול הדלת. אוזנו היתה כרויה לשיחתם.
הוא לא ראה אותו יוצא היום מהבניין, הסביר השוער לגבר הגבוה. ייתכן שלא ישן הלילה בדירה. בזמן האחרון הוא נעדר לפעמים בלילות ובשבוע שעבר אף נסע לכמה ימים. השוער הביט בדלת הדירה בחשד, כאילו חש בנשימות הקטועות, הלואטות, מעברה השני. אצבעו שבה ולחצה על הפעמון.
הוא נרכן על הרצפה במהירות, טמן את ראשו בין ברכיו וכפות ידיו כיסו על אוזניו מפני הצלילים הצורמים שהלמו בפקעת גופו והתפזרו בחלל הריק, הולכים ושוקעים אט־אט אל שקט מתוח, דרוך. דקה ארוכה חלפה עד ששמע את קול צעדיהם המתרחקים אל דלתות המעלית הנפתחות, מלמול חרישי עוד התאבך באוזניו ולאחריו שבה הדממה ושרתה על הכול. האיש הזדקף, שב והביט מבעד לעינית אל חשכת הפרוזדור, צעד אל חדר השינה והתיישב בקצה המיטה.
דמותו של הגבר הגבוה טרדה את מחשבותיו. מי זה? תהה. האם ייתכן שהפראי מהבר גילה את מקום מגוריו ושלח אחריו אנשים, או שאלו הרשויות שמבקשות לחקור אותו?
השעות חלפו. הוא ישב על כיסא בחדר הריק שבקצה הדירה וניסה להסדיר את מחשבותיו המבולבלות. מבטו עקב בחשש אחר המכוניות שעצרו מדי פעם מול פתח הבניין.
שעת הדמדומים קרבה. דרך חרכי התריסים המוגפים הבחין בשומר הבניין הקירח יוצא אל הרחוב בתום המשמרת. השומר חצה את הכביש, נעמד על שפת המדרכה שממול, נשא עיניו אל הבניין, סקר את חלונות דירתו, היסס לרגע והמשיך לדרכו.
הערב ירד ורעבונו גבר. הוא נעל אחריו בקפידה את דלת הדירה, ירד במעלית אל קומת החניון מתחת ללובי, התגנב דרך יציאת חדר האשפה אל אחורי הבניין וצעד במהירות אל מרכז העיר.
המלצר במסעדה היוונית קיבל את פניו במבט מוטרד. הוא הושיב אותו לצד אחד השולחנות בחלקה הפנימי של המסעדה, הניח מולו את התפריט ופנה ללכת.
"חכה רגע." האיש תפס בידו של המלצר. "הכול בסדר?"
עיניו של המלצר התרוצצו במבוכה. "כבר חוזר," מלמל לעברו וחמק אל המטבח.
האיש הביט בסועדים המעטים שישבו במסעדה. השולחנות שלצד החלון הרחב עמדו ריקים ואצבעותיו מוללו את גדילי מפת השולחן.
המלצר שב ונעמד לצדו, מניח על השולחן את המנה שהזמין.
"קרה משהו?" קולו עלה מודאג.
המלצר התכופף והביט סביב בחשדנות. "היה פה מישהו," לחש, "שאל עליך."
"עלי?" הוא נסער.
"כן, האדון הזה הראה לי תמונה שלך ושאל אם אני מזהה אותך."
"ומה אמרת?"
"שאתה בא לפה לפעמים, לא ידעתי מה לעשות." הוא פרש את כפות ידיו בחוסר אונים.
"הוא אמר לך מה הוא רוצה?" ניסה להסתיר את הרעד בקולו.
"לא, הוא השאיר כרטיס ביקור וביקש שאתקשר אליו ברגע שתגיע בפעם הבאה."
"אתה יודע מי זה?"
המלצר השתהה לרגע. "ממשרד עורכי דין פה, בעיר," לחש לעברו בחשש.
"אני מבין," האיש הנהן. "מתי זה קרה?" לא הרפה.
"לפני יומיים נדמה לי." עיניו של המלצר שוטטו בעצבנות כמחפשות מפלט. הוא הביט במלצר ופיו נאלם. "אני חייב ללכת."
המלצר נע בחוסר שקט, הצביע לעבר אחד השולחנות וחמק ממנו במהירות.
הוא המשיך לשבת וניקר במנה. טעם האוכל היה תפל בפיו. שף המסעדה ניגש אליו בחיוך והניח מולו על השולחן כוס יין. הוא הודה לו. לגם מן היין, עיניו נעוצות בדלת הכניסה. כעבור זמן ניגש אליו המלצר והניח בכף ידו את החשבון. הוא הביט בנייר. שמו של עורך הדין היה רשום בכתב יד בתחתית החשבון.
הוא נשא את עיניו למלצר והודה לו בהנהון. המלצר נשאר לעמוד לצדו כממתין למשהו והאיש שלף שני שטרי כסף מכיס מקטורנו ותחב אותם בכיס הסינר שלו.
"אתה לא תתקשר אליו, נכון?" קולו היה חלוש, מתחנן כמעט.
"אל תדאג," ענה המלצר וליווה אותו לפתח המסעדה.
האיש יצא במהירות אל הרחוב.
"חכה רגע!" קרא אחריו המלצר וצעד לעברו בפנים מודאגות. "אתה מבין," קירב אליו את פניו, "האדון ביקר לא רק אצלי, הוא הסתובב פה בעוד מקומות."
חמיצות עלתה בגרונו והוא הושיט ידו אל המלצר. "תודה," אמר ולחץ את ידו של המלצר בחוזקה. המלצר הניח את ידו השנייה על כתפו. "תשמור על עצמך," לחש ועיניו נצצו אליו בהבנה.
הוא פנה בנחישות לרחוב העולה אל בית הדואר. אני חייב לסיים עם זה, אמר לעצמו, אי־אפשר להמשיך כך. הוא החיש את צעדיו. הרי היחיד שגילה שאני כאן הוא הפראי מהבר, חשב לעצמו שעה שהבחין בפינת הרחוב באורות הבר המהבהבים. הוא נעמד מול דלת העץ הכבדה ונכנס פנימה. נורות הבר האדומות הפיצו אור קלוש ועיניו מצמצו בחשכה. המקום היה ריק. המוזגת שניצבה מאחורי הדלפק נשאה אליו את עיניה בהפתעה. האיש הזקן שישב בלילה ההוא על הספה רכן מולה על הדלפק, סיגריה בוערת בין אצבעותיו הצהובות.
הוא הביט סביב, תר בעיניו אחר האיש הפראי.
"בוא שב." המוזגת החוותה אל כיסאות העץ הגבוהים שמולה.
"סאלומה כאן?" שאל בקול צרוד, עיניו מתרוצצות בעצבנות.
המוזגת הביטה בו בשתיקה. הזקן הפנה לעברו את פניו. "היא כבר לא עובדת כאן," ענה לו באדישות והביט בכוס הריקה שהיתה מונחת לפניו על הדלפק.
הוא המשיך לעמוד במקומו.
"בוא תשב," דחקה בו המוזגת, "תשתה משהו."
הוא נזכר בצלקות הגסות שהשתרגו על פניו של האיש הפראי, זה שביקש להתעמת איתו.
"ואיפה האיש ההוא שישב כאן?" הצביע על הדלפק. "זה עם הצלקות."
"נסע," אמרה לו המוזגת בענייניות. "בוא תשב."
"אני עייף," מלמל לעברה, "פעם אחרת." הוא הסתובב במהירות וטרק את דלת הבר מאחוריו.
הרחוב היה שקט והוא צעד לאטו במורד הכביש. מועקה מהולה בפחד נמסכה בגופו ורגליו שכבדו נגררו על המדרכה. רכב משטרה, אורותיו מהבהבים, קרב אליו. השוטר שישב לצד הנהג הביט בו בחטף, הנהן אליו וסימן לנהג להמשיך הלאה בדרכו. הוא התקדם אל עבר הבית.
שוער הלילה היה רכון על מסך הטלוויזיה הקטן והוא חמק אל המעלית. השוער הבחין בו וקרא אחריו. הם מחפשים אותו מהבוקר, אמר לו השוער, הוא מבין שרק עכשיו חזר. מישהו השאיר לו פה הבוקר מכתב.
השוער הוציא ממגירה צדדית מעטפה לבנה.
הוא לקח את המעטפה בהיסוס, עלה לדירה והניח אותה על שולחן האוכל. מה לעשות? תהה והביט במעטפה החתומה. אם לא תהיה לו ברירה הוא יצטרך להמשיך במנוסה, נאנח ולקח את המעטפה לידיו. מי יודע? הביט בשם פירמת עורכי הדין המוטבעת עליה באותיות מהודרות, אולי הכול התגלה עם מותו של הוראס? הרי כל מה שביקש זה קצת שקט, חשב לעצמו ואצבעותיו הרועדות קרעו את המעטפה ושלפו ממנה מכתב מודפס.
המכתב הקצר נפרש מולו ועיניו בלעו במהירות את המילים. עורך הדין מלוגאנו פונה אליו בשמו. הם מחפשים אחריו כבר למעלה משבוע ופונים אליו בשם מרשתם. זה עניין דחוף ביותר ואין לו כל צד פלילי, כך שאין לו ממה לחשוש. יותר מכך אין הוא, עורך הדין, יכול לפרט כרגע. הוא מבקש ממנו שיתקשר אליו מיד עם קבלת המכתב או שיבוא בהקדם לפגוש אותו במשרד. בהקלה מהולה בחשש שב וקרא את המכתב בעיון. הפך בו כל מילה ומילה. הדריכות פינתה את מקומה לתשישות והוא פשט
את בגדיו ונכנס למיטה. מיהי מרשתם? תהה, ומה העניין הכל כך דחוף? הוא התהפך במיטה. אולי זו מלכודת, חלפה מחשבה אקראית במוחו וזעם פתאומי הציף את תודעתו שהלכה ושקעה אל שינה טרופה.
סאלומה נעמדת בפתח החדר. הוא מזדקף מולה מופתע. ג'ון דואו, או מה שלא תהיה, היא קוראת אליו בחיוך. פניה העגולות בורקות ועיניה הצרות חסרות כל הבעה. היא לבושה בשמלת הבד הלבנה, הדקה, בעלת המחשוף. הוא קם ונעמד מולה. היא מרכינה את ראשה לפניו. חיפשתי אותך הערב, איפה היית? הוא פונה אליה בתוכחה. היא שותקת, רפה וחסרת אונים. הוא מניח את ידיו על שני צדי מפתח המחשוף וקורע בזעם את הבד הדק. שדיה הלבנים, הרכים, מתגלים לעיניו וידיו מועכות אותם בזעם ובתשוקה. היא נושאת אליו את פניה בתחינה, נושכת את שפתיה ועיניה מצטמצמות בעונג של כאב. הוא תופס בחוזקה במותניה, משליך אותה על המיטה וקורע באבחה אחת את שמלתה כאילו היתה פיסת נייר, גופו רוכן על גופה המתפתל תחתיו בכניעה. זעם נורא מציף את פניו ומשפתיו ניגר הריר. אתה מכאיב לי, אתה מכאיב, היא נאנקת תחת איברו הבוטש בה ובוטש, ציפורניה הארוכות חורתות בגבו פסי צלקות אדומים. זרמה פתאומית, משחררת, מציפה את מבושיו ועיניו נפקחות.
אור הבוקר פורץ אל החדר בהיר וצלול, ידיו כרוכות בחוזקה סביב הכרית הלבנה ודמדומי הזייתו הולכים ושוקעים מול עיניו הממצמצות מפני האור.
הוא התקשר לאנייטה. כמה ימים קודם לכן שבו שניהם מנסיעה משותפת למלון קטן ומבודד בהרים, לא הרחק מסנט מוריץ.
היא שמחה לשמוע את קולו. היומיים האחרונים היו עמוסים מבחינתה. כל מיני סידורים הכרחיים שהיה עליה לסיים ופגישות הקשורות בעניינים שוטפים, אבל עכשיו כל זה מאחוריה.
הוא שתק.
"קרה משהו?" שאלה בחשד.
"למה את שואלת?"
"משהו בקול שלך."
"אנחנו יכולים להיפגש?" שאל בקול נמוך.
"מתי?"
"היום בצהריים."
"זה כל כך דחוף?" תהתה.
הוא היסס.
"יום יפה היום," ניסתה לעודד אותו. "ניפגש בבית הקפה בכיכר העירייה?"
"אחכה לך שם," השיב והניח את מכשיר הטלפון. אצבעותיו אחזו במעטפה ממשרד עורכי הדין והכתימו אותה בלחלוחית.
כשעתיים מאוחר יותר ראה את אנייטה צועדת לקראתו מתוך אחת הסמטאות היורדות אל כיכר העיר.
היא הבחינה בו יושב במרפסת בית הקפה וחיוך רחב נפרש על פניה. הוא הזדרז לקום לקראתה והם התחבקו דקה ארוכה.
"טוב שבאת." הוא משך אותה אחריו אל בית הקפה פנימה והם התיישבו על אחת מספות העור שבקצה האולם.
אנייטה נטלה את ידו בידה ועיניה נצצו. "ספר לי מה בוער כל כך," חייכה.
הוא שלף את המכתב מכיס מקטורנו והניח אותו לפניה.
היא הרכיבה את משקפיה וקראה בעיון.
"אז זה העניין?" החזירה לו את המכתב. "ממה אתה מתרגש?"
"הם חיפשו אותי בכל העיר, ואתמול היו אצלי אפילו בדירה," לחש לעברה.
"מעניין למה?" הרהרה בקול. "בכל מקרה," משכה בכתפיה, "אין מה להתרגש וכמו שכבר אמרתי לך, אתה סתם רדוף," חייכה וליטפה את שערו.
"נו באמת, אנייטה," חייך במרירות, "את יודעת הכול."
"אז מה." היא נרתעה לאחור. "שמעתי על דברים יותר דרמטיים בחיים שלי, אם כי מה שאתה עשית עם הציור הזה הוא די דרמטי," צחקה.
הוא שתק ארוכות. "מעניין מיהי מרשתו של עורך הדין הזה," מלמל.
"את זה," אמרה בקול נחרץ, "תוכל לדעת רק אם תתקשר אליו. ואל תנסה להתעלם, הם לא יעזבו אותך."
"אני מפחד שזאת מלכודת," רטן.
"אבל הוא כותב לך שאין כאן כל עניין פלילי." היא הצביעה על המכתב. "בכל מקרה, אני אשאר בעיר ואחכה לך. קדימה, תתקשר," עודדה אותו.
הוא הוציא את הטלפון מכיס מכנסיו והניח אותו על השולחן.
היא נצמדה אליו. "אני רוצה שתוריד את הדאגה הזאת מלבך," אמרה והניחה את הטלפון בידו.
עיניו סקרו בהיסוס את אולם בית הקפה. זוג מבוגר שישב לא הרחק משולחנם הסיר מהם את מבטו במבוכה.
הוא הביט בטלפון, מתלבט. ידה של אנייטה היתה מונחת דרוכה על ברכו.
לבסוף הקיש את המספר המופיע בתחתית המכתב.
מזכירתו של עורך הדין ענתה לו. הוא הזדהה. "אני מיד מעבירה אותך אליו," אמרה נחפזת.
"סוף־סוף," קרא אליו עורך הדין כמעט בצהלה. "אנחנו מחפשים אותך כבר כמעט שבועיים, קשה למצוא אותך." תוכחה התגנבה לקולו.
הוא שתק.
"אתה בעיר כרגע?" עורך הדין ספק שאל ספק קבע.
"כן," ענה בקול רפה.
"אז בוא עכשיו, אנחנו מחכים לך."
"זה כל כך דחוף?" הקשה.
"תבין הכול כשניפגש." קולו של עורך הדין היה נחרץ, החלטי.
הוא הביט באנייטה בחטף. היא הנהנה אליו.
"איפה נמצא המשרד?" שאל.
"במרכז העיר, המכתב אצלך?"
"כן."
"אז בוא עכשיו לכתובת שרשומה עליו."
"רגע, באיזה עניין מדובר?" שאל בהיסוס.
"תדע הכול כשתגיע." עורך הדין נעשה קצר רוח. "אנחנו מחכים לך," אמר וניתק את השיחה.
הוא הניח את הטלפון על השולחן, מבטו אובד.
"אל תדאג." אנייטה אחזה בידו. "אני בטוחה שהכול יסתדר."
"למה את אומרת את זה?" הפנה אליה את פניו.
היא היססה לרגע. "כי יש לי חושים של אישה," חייכה.
"טוב." הוא משך בכתפיו בהשלמה.
"לך לשם עכשיו." היא ליטפה את ידו. "ואני אלך לסדר כמה עניינים פה בעיר. אחכה לך, וניפגש כשתסיים."
מבטו נאחז בעיניה הקורנות. "מעניין מה הוא רוצה."
"אמרתי לך, כשתהיה אצלו תדע. המשרד הזה," היא הביטה במכתב, "הוא משרד ידוע בעיר, אין לך ממה לחשוש."
"אני מקווה," אמר בקול חלש וקם ממקומו.
"זה בסדר, לך," דחקה בו כשהיא אוחזת בידו.
"אנייטה," לחץ את ידה בחוזקה, "את האדם היחיד שיש לי איתו קשר כזה היום." הוא השפיל את עיניו.
"אני שמחה על זה, אבל גם קצת עצובה," חייכה אליו. "טוב, לך ונתראה עוד מעט, העיקר שלא תדאג," הרפתה ממנו.
הוא יצא מבית הקפה. עיניה ליוו אותו בגבו.
המזכירה קמה לקראתו וביקשה שימתין בפינת ההסבה. היא צעדה במהירות לאחד החדרים בקצה הפרוזדור ושבה כעבור דקה, מבקשת ממנו שיתלווה אליה.
לרגע חש בחולשה המחלחלת ברגליו וכמעט מעד, אך המשיך וצעד אחריה בפרוזדור ארוך מכוסה בשטיח אפור, עבה, שהבליע את קול צעדיהם. היא פתחה בפניו דלת עץ כבדה והוא נכנס פנימה. שני גברים כבני שישים ישבו בחדר. האחד מאחורי שולחן כתיבה ענקי והשני, אותו זיהה מיד כגבר הגבוה שראה מבעד לעינית הדלת, ישב על ספה בפינת החדר.
שניהם קמו ממקומם, לחצו את ידו והציגו עצמם כשותפים הבכירים של המשרד.
"שב בבקשה," הצביע עורך הדין שעמד מאחורי המכתבה על הכיסא מולו.
שלושתם התיישבו ושתיקה השתררה בחדר. עורך הדין בחן אותו בדממה.
"היה קשה למצוא אותך!" נאנח לבסוף, עיניו הקטנות נעוצות בו. "אבל העיקר שאתה כאן." הוא נשא את מבטו אל הגבר השני וחייך.
הוא לא חיבב אותו, את עורך הדין. כל חזותו היתה מוקפדת. חליפת הפסים השחורה, ההדורה, שלבש. העניבה התואמת. חפתי הזהב העגולים שהציצו מדשי השרוול של חולצתו הלבנה. פניו היו קטנות, מגולחות למשעי, ושערותיו האפורות היו סדורות כל אחת במקומה.
עורך הדין נשען אל גב כיסא העור שלו, השתעשע בעט כסוף בין אצבעותיו ונשא אליו את מבטו, שותק.
הוא נע חסר מנוחה על הכיסא.
"טוב, אז העניין הוא כזה," פנה אליו לבסוף עורך הדין, פניו חסרות מבע. "יש עניין דחוף שאנחנו נשלחנו לפתור עבור מרשתנו."
"מרשתכם?" קטע את דבריו.
"כן." עורך הדין הסב ממנו את מבטו. "ואנחנו אמורים להסדיר אותו איתך."
"מי זו מרשתכם?" הוא לא הצליח לעצור את הרעד בקולו.
"עוד מעט תדבר איתה," חייך עורך הדין. "אנחנו מנסים להשיג אותה כרגע בטלפון."
"אבל מי זאת?"
"בכל אופן," התעלם משאלתו, "היא מבקשת לסגור איתך איזה עניין שהוא פתוח כרגע, ואני בטוח שלא תהיה לך איזושהי בעיה עם זה."
"על איזה עניין אתה מדבר?" שאל.
עורך הדין רכן אל השולחן. "אמרתי לך כבר ש…" צלצול הטלפון שעל המכתבה קטע את דבריו.
הוא הרים את השפופרת ושוחח עם מזכירתו, הנהן לעבר הגבר שישב על הספה ולחץ על אחד הכפתורים במכשיר הטלפון.
"מה שלומך?" קולו של עורך הדין נישא רך בחלל החדר.
"כן, הוא יושב כאן מולי," חייך כשהוא מביט לעברו, שפופרת הטלפון צמודה לאוזנו.
"לפני שעה בערך הוא התקשר," צחק בהקלה.
"כמובן," ענה לקול מעברו השני של הקו, "אני רק רוצה לוודא שאת מדברת מקו מאובטח," לחש אל השפופרת. עורך הדין הנהן בסיפוק כשהוא מאזין לקול מהעבר השני. "טוב מאוד," חייך לבסוף, "אני אשים אותך על הרמקול ותוכלו לדבר." והוא לחץ על אחד הכפתורים.
קול מוכר עלה אליו מן המכשיר וזיעה פתאומית כיסתה את מצחו.
"אני מבינה שאתה עדיין שוחה בים. לא נמאס לך?" קולה של גרושתו, בתו של הוראס, הכה בו באדישות מהולה בלגלוג.
הוא נע נדהם על הכיסא, שותק.
"אתה שם?"
"כן," מלמל, עדיין מופתע.
"אתה לא מבין איזה מאמצים עשינו למצוא אותך," קולה הרצין. "אתה באמת נעלמת," אמרה בתוכחה.
הוא התעשת. "זה מה שדיברנו, לא?"
"זה מה שאתה ואבא דיברתם," ירתה לעברו, "אתם עם הרעיונות שלכם. עד עכשיו אני לא מבינה למה הייתם צריכים להמציא את כל המחזה הזה," קולה התקשה.
"אל תיתממי וגם אין לך מה להתלונן." הוא חש כי כוחותיו חוזרים אליו וגופו נקפץ בנחישות.
"יכול להיות," מלמלה. "בכל אופן, לא היה לי ואין לי עניין להיות חלק מזה."
"את צודקת," אמר בלעג. "אז למה חיפשת אותי?"
שקט השתרר לרגע. "אתה יודע שאבא נפטר?" שאלה בקול נמוך.
"כן, אני יודע."
"אנחנו מסדרים עכשיו את כל ענייני העיזבון והסתבר שיש עוד דבר אחד שאתה קשור אליו. אנחנו חייבים להסדיר אותו."
"מה זה?"
"אתה עדיין רשום כשותף זוטר בחברה, וזה יוצר לנו בעיה בחלוקה של הירושה."
"אבל אני כבר לא קיים," גיחך.
"בעיקרון," צחקקה, "אתה לא קיים, אבל רשמית אתה עדיין בחזקת נעדר ויש עם זה בעיות."
"אז מה את רוצה ממני?" שאל בגסות.
"שתחתום על כתב ויתור."
הוא נע בחוסר שקט. "למה את מתכוונת?"
"שתחתום לעורכי הדין על כתב ויתור למניות."
"איך את רוצה שאחתום אם אני לא קיים," הדגיש בלעג.
"התאריך של כתב הוויתור הוא מלפני שנתיים, מהזמן שהתגרשנו."
"הם יסכימו לעשות את זה?" תמה ונשא את עיניו אל עורך הדין שישב מולו בפנים חתומות.
"הנייר סובל הכול," צחקקה, "בטח כשאתה מכסה אותו בשטרות של כסף."
הוא חייך, נשען לאחור וחכך בדעתו.
"עורך הדין הכין לך מעטפה ממני, תקבל אותה אחרי שתחתום," דחקה בו.
"אני לא יודע, זה יכול לסכן אותי." הוא קרב אל הטלפון והנמיך את קולו.
"תאמין לי שלא זה מה שיפיל אותך. המזל הוא שהמשטרה לא מוצאת עניין בהיעלמות שלך. הם יצאו ידי חובתם והעדיפו לסגור את הסיפור. אבל אם עדיין הייתי נשואה לך, הייתי בחזקת עגונה."
"אני יודע," הנהן.
"ואתה מבין שעכשיו זה נעשה גם העניין שלי ושל מי שנוכח בחדר שם, שכל הסיפור שלך יישמר בסודיות."
הוא נשא את מבטו אל עורך הדין. חיוך דק התפשט על שפתיו. "הצלחת לשכנע אותי," אמר.
"יופי," אמרה בהקלה.
"אבל רגע." הזדקף במקומו. "מה יש במעטפה?"
"על כל שנת נישואים שלנו שמתי עשר והכפלתי בשניים," צחקה.
הוא היסס לרגע. "את מתכוונת למאתיים אלף?"
"כן, והוספתי עוד משהו לרצון טוב."
"לא השתנית," צחק בהנאה.
"אנחנו בשלב בחיים שכבר לא משתנים, נכון?" קולה השתחרר.
הוא התפלא לרגע על עצמו. מעל עשר שנים אתה חי חיים של שיתוף עם אדם. אהבה גדולה היתה בתחילה וכל כך הרבה חוויות משותפות ואינטימיות. והיום הוא מדבר אליה באדישות וללא כל רגש, אפילו לא של שנאה.
"אני מקווה שהכול בסדר איתך," קולו התרכך.
"אין לי תלונות," ענתה בחטף. הוא חש שהיא מבקשת לסיים את השיחה.
"מתי אני צריך לחתום?" הביט בעורך הדין.
"עכשיו, כשאתה אצלו. שלא תיעלם לנו שוב, חלילה." היא גיחכה. "ועוד דבר, תשמור על עצמך," אמרה בכבדות.
"למה את אומרת את זה?" הוא הכיר אותה וידע שהיא חותרת לאיזה דבר.
"אמרתי לך כבר," קולה נחפז, "אתה ואבא שלי, שני חברים ממזרים, מקס ומוריץ," הטעימה בלעג. "למה הוא היה צריך לערב את הבחור ההוא?"
"למה את מתכוונת?" ניסה לרדת לסוף דעתה.
"לבחור הזה שאבא שיחק בו, נתן לו לרוץ אחרי הציור. מה יצא לו מזה?"
"כבר אמרת שאת לא רוצה לדעת הכול."
"נכון, אבל הבחור הזה, מסתבר שהוא לא לגמרי אידיוט. הוא לקח את העניינים בצורה יותר מדי רצינית, ואני בטוחה שהוא יודע כבר הרבה דברים שלא רציתם שיֵדע."
"על סמך מה את אומרת את זה?" שאל מופתע.
"כי הוא לא מניח לפרשה."
"מאיפה את יודעת?"
"הוא כבר יודע שהציור אצל הגרמנים."
"מה פתאום?" נחרד במקומו.
"אבא סיפר לי לפני שנפטר. הוא ניסה לעצור אותו. אבל הוא כבר לא היה יכול לעשות הרבה."
"יש לך מושג איפה הבחור?" שאל בחשש.
"אני ממש לא יודעת. אבל תיזהר. אם הוא יגלה את המזימה שלכם, אתה עלול להיות תלוי ברצונו הטוב. ואם הכול יתפוצץ, אתה זה שתעמוד לבד ותספוג את המכה," אמרה בנחישות. "יצרתם פה גולם שקם על יוצרו," הוסיפה לאחר שתיקה קצרה.
"למה את אומרת את זה?" דחק בה.
"זאת התחושה שלי, לא יותר מזה. ואגב, העניין השני שמור בבטחה."
"בדיוק רציתי לשאול אותך על זה." הוא רכן אל שולחן הכתיבה.
"כן. הכול בסדר. זה נמצא, עד יעבור זעם, במקום שאבא הפקיד אותו."
"מצוין," חייך בהקלה.
"טוב, אתה בטח מבין שהשיחה הזאת לא יכולה להתארך, נכון?" קולה הרצין.
"כן." הוא השפיל את מבטו.
"אז אני מאחלת לך שתחיה את החיים שאתה מבקש, מי יודע מתי נשוב ונדבר."
"תודה," ענה חלושות.
אנייטה המתינה לו מחוץ לבניין המשרדים. הוא חצה את הכביש ונכנס במהירות למכוניתה, נופף מולה במעטפה וביקש ממנה שתיסע מיד.
"איך היה?" שאלה חסרת סבלנות.
"ניסע אלי לדירה ואספר לך הכול," אמר בקצרה.
ברמזור שבצומת הבא הוא פתח את המעטפה והעמיד מול עיניה את ההמחאה הבנקאית. היא הציצה בה בחטף.
"מאתיים וחמישים אלף דולר! מה פתאום?" צחקה.
"תיזהרי," הצביע על הכביש, "שלא תיכנסי במכונית שלפנינו," חייך.
"אתה מוכן להסביר לי מה קורה כאן?" היא פנתה עם המכונית לרחוב המוביל לביתו.
"זה סיפור מטורף." צחוק של הקלה השתחרר מפיו.
שעה מאוחר יותר ישבו שניהם על הספה בדירתו, המעטפה היתה מונחת על השולחן ושתי כוסות יין ריקות לצדה.
"אני שמחה שככה זה נגמר." אנייטה ליטפה את עורפו. "היתה לי הרגשה לא רעה לגבי הפגישה הזאת."
"עכשיו את אומרת את זה?"
"מה, לא אמרתי לך!" טפחה בחיבה על ברכו. "עורכי דין רצו לפגוש אותך, לא המשטרה. אתה פשוט מבוהל," המתיקה את קולה כאילו היא פונה לילד. "כל הזמן אתה במגננה. אולי," השתהתה לרגע, "אולי הגיע הזמן להרפות מעט." היא ליטפה את ראשו.
"טוב, את יודעת…" פרש את כפות ידיו.
"כבר בשבוע שעבר אמרתי לך." פניה הרצינו. "אתה לא האדם היחיד בעולם שמבקש להתנתק מהעבר שלו, להשתחרר מהכול, להתחיל לחיות חיים אחרים בשלווה."
"היום אני יודע שזה לא אפשרי," נאנח. "את רואה, מסתבר שאתה לא יכול לקום סתם ככה ולהיעלם. זאת היתה טיפשות לחשוב," נד בראשו, "שאוכל להתנתק בבת אחת מהחיים הקודמים שלי. הם חלק ממני ותמיד ימשכו אותי אליהם חזרה, ולא משנה מה אעשה, הם תמיד, אבל תמיד, יעמדו מולי כמו מראה." הוא עצם את עיניו.
היא הנהנה ושתקה.
דממה אפפה אותם ואנייטה התכרבלה בזרועותיו.
"מה תעשה עם ההמחאה?" החוותה בראשה לעבר המעטפה.
"נראה לי שאסע לציריך ואפקיד אותה שם."
"אתה חייב לשמור על הכסף, מי יודע מתי תצטרך אותו." ליטפה את ידו.
"האמת היא," לחש, "שאני צריך לתת לאיזו גברת משהו כמו מאה אלף. אתן לה מהסכום הזה." הוא לקח את ההמחאה לידיו והתבונן בה.
אנייטה הסתקרנה לרגע והפנתה אליו את מבטה, אך הוא לא אמר דבר.
הזמן נע וצללים מילאו את החדר.
"את חושבת שהייתי צריך להתמקח איתה ועם עורכי הדין?" הפר את השתיקה.
"ממש לא," השיבה, "עשית את מה שהיית צריך לעשות וזהו." היא ליטפה את לחיו.
"אולי יכולתי להוציא מהם יותר?" הרהר בקול. "אבל אני מכיר את עצמי." הוא הביט לעברה. "תמיד ברחתי מעימותים."
היא הביטה בו בשאלה.
"מעולם לא התעמתִּי איתה כשהיינו נשואים ובטח שלא הייתי מתעמת איתה היום," אמר במרירות.
אנייטה שתקה. הערב כבר ירד והם ישבו באפלת החדר.
"כשהייתי ילד," אמר כעבור זמן ועיניו הצטמצמו בחשכה, "הורי רבו בלי הפסקה. הייתי שוכב בלילות במיטה ומקשיב לצעקות. הן היו קורעות בבשרי. אבי היה מקלל את אמי ומשפיל אותה, ואני זוכר שכל גופי היה מתכווץ באימה. אמי היתה מתחננת אליו, תהיה בשקט, הילד עלול להתעורר, אבל אני שמעתי הכול. פעם אחת שבר אבי אגרטל של גאלֶה בזעמו, ואני הרגשתי שהשברים מתנפצים בתוכי. נראה לי שאלה השברים," גיחך במבוכה, "שאני מנסה לאחות בתוכי עד היום."
עיניה הטובות של אנייטה הביטו בו.
"כשהייתי בן שש," המשיך, "עברנו להתגורר בעיר אחרת, בדירת גג. עד אז גרנו בבית פרטי. אני זוכר עד היום את המחשבה שחלפה אז במוחי, שהנה עכשיו, כשיהיו לנו שכנים, הם יפסיקו לריב." הוא השתתק לרגע. "אבל גם זה לא עזר," נאנח.
הוא מזג לשניהם מן היין. "ומה שהיה מוזר…" הוא הושיט לה את הכוס. "כשהייתי קם בבוקר החיים נמשכו כסדרם, כאילו דבר לא אירע בלילה." הוא התרומם מהספה והביט בה. "ובכל זאת אני מבין היום," אמר כמבקש לרכך את דבריו, "שהם אהבו." הוא הסתובב וצעד אל המטבח. "שאכין לנו משהו לאכול?"
קרא אליה.
"אכלתי בעיר כשחיכיתי לך," נשאה את קולה.
הוא השתהה במטבח וכשחזר ראה בצללי האור הרפים את אנייטה עומדת ופניה מול החלון. הוא קרב אליה ונצמד לגופה מאחור, ידו האחת נכרכה תחת צווארה והאחרת נצמדה אל מעלה בטנה, תחת שדיה המרפרפים על גב זרועו. אצבעותיו נגעו, שרטטו קו דמיוני סביב אחורי תנוך אוזנה הדק כנייר, צובטות ומושכות אותה בעדינות אל שפתיו ושיניו גיששו ונשכו קלות בעורה. היא השעינה את ראשה בעונג לאחור על כתפו ופניו התנפלו אל חלקת צווארה בתאווה.
אנייטה התעוררה באמצע הלילה, הזדקפה על צדה והביטה בפניו המכוסות בזיפים בשחור ולבן. מפיו הפעור קמעה עלה קול נחרה קלה, שנשרקה לעתים בנעירה חטופה, ושבה ושקעה אל שנתו הטרודה.
היא הביטה בעיניו העצומות וחייכה. לפני שנים רבות, בילדותה, היתה מתגנבת למיטת הוריה מתכרבלת לצד גופו הכבד של אביה. עיניה נפקחו לצללים הנעים בחשכת החדר ואוזניה נדרכו לקול נחירות אביה. היא היתה מדמיינת לעצמה את הקולות הניחרים כדו־שיח של יצורים שמימיים וחיוך של ביטחון היה מתפשט על פניה עד שעיניה נעצמו מאליהן.
היא ירדה מהמיטה והתיישבה בכורסה שבפינת החדר, מכסה את גופה העירום בסדין. עיניה הביטו בגופו הדומם בשינה. היא הרהרה בדבריו מהערב ומחשבותיה נשאו אותה אל הימים הרחוקים ההם. היא הגיעה לשווייץ שבורת לב, ונפשה התשושה ביקשה רפואה ושלווה בבדידות שסביב. היא הביטה בפניו. גבר שבור. נפשו המדממת הולכת ונקרשת כנפשה. עיניה כבדו וחוט מחשבותיה הנוגות נכרך סביבה ברחש הלילה. היא אצרה בתוכה בכי אילם, חנוק, עצמה את עיניה ושבה ושקעה בשינה, ישובה
בכורסה.
עיניו מפלבלות אל גישושי אור הזריחה ותודעתו נסערת עם יקיצה. קולות עמומים רוחשים סביבו, נושבים בין החדרים, וזכר הימים האחרונים מציף את תודעתו. האם היא עדיין חיה? מחשבה מפלחת את ראשו והוא מתהפך במיטה. דלת הבית נפתחת ואביו יוצא לאסוף את עיתון הבוקר. הוא מזדקף במיטה, משתהה לרגע ומניח את רגליו על הרצפה. בהבנה משחררת שדבר עדיין לא קרה, הוא יוצא אל הפרוזדור. האחות המטפלת מביטה בו טרוטת עיניים מפתח החדר שבו שוכבת אמו ומהנהנת אליו.
הוא מבקש לנשק את אמו, ממהר במסדרון הארוך ונכנס פנימה לחדרה, מביט בה. היא שוכבת על גבה בעיניים עצומות, שמיכה מכסה אותה עד לסנטרה. חלון החדר פעור אל אורו המוקדם של היום. מרחוק בוהק הים, צבעו מתכתי וקפוא. רחש העצים בחורשה המקיפה את הבניין מרשרש באוזניו כבוש ושקט, מתערבל בקול נשימות אמו העולות אליו אטיות ומאומצות. הוא ניגש אליה, נושק על לחייה באהבה רבה ויוצא מהחדר. אביו עומד בפתח הבית, משוחח עם האחות ומביט בו בעיניים טובות.
לפני יומיים החזירו את אמו באמבולנס אל הבית, מבית החולים האיטלקי שבעיר התחתית בחיפה. היא ביקשה למות בביתה והוא ישב לצד מיטתה, קורא בספר. אמו התעוררה והפנתה את פניה לעברו. כותונתה נסתרה והצלקת במקום שדה השמאלי שנכרת נגלתה לפתע לעיניו. הוא נרתע לאחור בבהלה. מה אתה עושה? קולה עלה אליו ניחר ממאמץ. הוא התעשת. קורא ספר, ענה לה בחיבה. זה טוב, תמשיך עם הספר, מלמלה, אף פעם אל תפסיק, חרחרה לעברו מילים אחרונות בהכרתה שהלכה והתפוגגה.
הוא יושב בחדרו, השעה שעת בוקר מאוחרת. הבית הגדול הולך ומתמלא באנשים. הוא מדפדף בספר. שעה חולפת ועוד אחת. קול המיה פתאומית נשמע. הוא יוצא במהירות מהחדר ומתפרץ דרך הפרוזדור הארוך פנימה אל חדרה. מיטת אמו מוקפת באנשים ואביו רוכן עליה, מתייפח בבכי. כתפיו רוטטות. הוא רואה את אמו שוכבת דמומה כעפר. אביו מזדקף, קורע קריעה בכר שלמראשותיה ומוציא משם נוצת אווז לבנה, מניח אותה מעל שפתיה המשוכות באדום, תחת חוטמה. הנוצה לא זעה. אצבעותיו עוצמות ברעד את עפעפי עיניה והוא מכסה את ראשה בשמיכה.
יד ליטפה את ראשו והוא ניעור בבהלה. תריסי החדר הורמו ואנייטה עמדה מעליו וחייכה. עיניו מצמצו מול אור הקיץ הלבן, המתפרץ, והוא הזדקף במיטה.
"בוקר טוב, ישנת הרבה." היא התיישבה לצדו על המיטה.
הכרתו המבולבלת הלכה והתבהרה והוא הביט בה. "היו לי הזיות או איזה חלום," מלמל.
"תספר לי עליהם ליד השולחן." היא הסירה מעליו את השמיכה. "ועכשיו קום, הכנתי לנו ארוחת בוקר," חייכה אליו ויצאה מן החדר.
דקות לאחר מכן התיישב אל השולחן ושפשף את עיניו האחוזות עדיין בקורי שינה. אנייטה הניחה מולו כוס קפה והתיישבה לצדו.
"איזה חלום היה לי, איזה חלום," רטן בקול.
"על מה?"
"זה לא היה בדיוק חלום. זה היה יותר כמו איזה זיכרון של הבוקר שבו נפטרה אמי. פתאום הכול חזר אלי וראיתי את כל מה שהיה שם ברור וצלול, כאילו זה התרחש כאן עכשיו."
"לא סיפרת לי על זה."
"הרבה שנים עברו מאז," מלמל ולגם מן הקפה.
"בן כמה היית?"
"נער, בן חמש־עשרה בערך."
"זה כמו ילד," נדה בראשה. "על מה חלמת?"
הוא חייך חיוך מר וסיפר לה משברי החלום הטרופים בזיכרונות הבוקר הרחוק ההוא.
היא האזינה לו בפנים חתומות. "איזה פצע," עצמה את עיניה.
"כמעט ארבעים שנה עברו מאז, וזה יותר מהשנים שאמי חייתה בעולם הזה." הוא הרכין את ראשו. "המוות שלה," נאנח וקם מהכיסא, "שקע בתוכי וכמעט שנשכח, יחד עם עוד הרבה דברים אחרים שקרו מאז." הוא השתתק לרגע והביט לעברה. "כמו איזה תל עתיק ששכבות עפר נערמו בו זו על זו במשך
הזמן."
הוא ניגש לשולחן בחדר האורחים, לקח את המעטפה שהיתה מונחת עליו וחזר לשבת מולה. "אני ממש לא יודע למה כל הדברים האלה מתעוררים בי דווקא בזמן האחרון."
"אולי כי עצרת מהריצה המטורפת של החיים והתחלת להסתכל אל תוך עצמך." פניה הרצינו. "היית עסוק כל השנים האלו בבריחה."
"בבריחה!" אמר במרירות. "אני כל כך רוצה להגיע למקום של שקט ומתברר שגם בבריחה הזאת אני מרגיש כמו אחד שאובד במדבר," גיחך ואצבעותיו החליקו על המעטפה.
"לפחות במדבר יש שקט אבל בך יש הרבה כאב." היא נטלה את ידו. "כבר קלטתי שאת כל מה שקשה לך לעמוד בפניו אתה לוקח ומרחיק ממך או קובר עמוק עמוק בתוכך, ומעל כל זה אתה עוד מעמיס כל מיני…" הניפה את ידה בביטול. "רק כדי לכסות על הכאב. אבל זה לא יעזור." היא נשמה עמוקות. "תמיד,
אבל תמיד, כל הזיכרונות האלה יבקיעו את השכבות שכל כך הקפדת להניח עליהן. זה יקרה פתאום ובלי שתרצה, והם יעמדו מולך יום אחד ויהיו מטרידים." היא נדה בראשה. "והם לא ייתנו לך מנוח כל זמן שלא תשלים עם הידיעה הזאת שהם חלק ממך."
הוא שתק.
"אתה יודע מה זה מזכיר לי?" היא נעמדה והגניבה מבט אל שעון הקיר שמעליו. "שחקן תיאטרון שמחכה לו שבר גדול בבית. בערב הוא עולה על הבמה. הוא נכנס כולו לדמות שהוא מציג עד שהוא שוכח הכול והוא משתהה על הבמה, מבקש בתוכו שההצגה הזאת לא תיגמר. אבל בתוכו הוא יודע שבסוף בסוף הוא יהיה חייב לרדת מהבמה."
היא פנתה למטבח והוא מחה את הלחלוחית שצצה בזווית עינו.
קול זרימת המים בכיור המטבח הדהד בדממת הבית והמועקה חלחלה בכל הווייתו. ראשו שקע בין כתפיו.
אנייטה נעמדה מאחוריו, נצמדה אל גבו הכפוף וכרכה את ידיה סביב חזהו. "זה שם המשחק," לחשה באוזנו בקול מנחם, והוא הנהן בהשלמה.
"את צודקת," אמר לאחר שתיקה קצרה, "אני דוחק ודוחק את העבר, את המציאות, עד שלפעמים אני מרגיש כאילו הכול עומד להתפוצץ בתוכי."
"אני לא רוצה להישמע דרמטית, אבל זה נשמע כאילו הנפש שלך מבעבעת בייסורים. אולי תרפה קצת. קראת את 'הקומדיה האלוהית' של דאנטה?"
הוא הסב אליה את מבטו בשאלה.
"גוסטב דורה צייר סדרת תחריטים ל'קומדיה האלוהית'. אני מסתכלת עליך ונזכרת בתחריט המפורסם שלו, 'דרכו של דאנטה אובדת ביער'. דאנטה נראה שם צועד ביער, כפוף במנוסה, מביט לאחור בבהלה."
ּ "וַיְהִי הַיוֹם, בִּהְיוֹתִי בַּחֲצִי יְמֵי שׁנוֹתֵינו,ּ / נִקרֹא נִקְרֵאתִי בְּתוֹך יַעַר חֹשׁךְ, / כִּי מִדֶּרֶך הַיְשׁרָה נָטִיתִי," הוא ציטט מ"התופת".
אנייטה הביטה בו מופתעת.
"אני עוד זוכר את זה מהתיכון," צחק.
"מעניין שדווקא את הציטוט הזה אתה זוכר," גיחכה. "אני באמת לא מבינה למה אתה מנסה לאמלל את עצמך. מספיק, תסתכל החוצה." היא הצביעה לעבר החלון. "תראה איזה יום יפה היום. בוא נלך, נשב בבית הקפה שליד האגם, שמעתי שמגישים שם ארוחת צהריים מעולה." היא התרוממה מהכיסא.
"חכי רגע," תפס בידה, "רציתי לספר לך עוד משהו." הוא נופף בהמחאה. "אתמול, אחרי שקיבלתי את המעטפה, נזכרתי במה שכתוב בתנ"ך, 'כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו'."
"למה אתה מתכוון?" היא תוהה, חסרת סבלנות, לאן הוא חותר.
"כשאני חושב על כל מה שהיה עם הציור ועם ההמחאה הזאת שלקחתי אתמול וכל תאוות הבצע שהיתה פה מסביב והתככים והרמאויות, אני נזכר שכשהייתי ילד בן שבע או שמונה, ראיתי באיזה בוקר את אחד התלמידים ניגש בחצר בית הספר למנהל ומוסר לו שטר כסף שמצא זרוק באיזו פינה בחצר. עמדתי בצד והקשבתי לשיחה. בסוף ההפסקה ניגשתי לחדר המנהל וסיפרתי לו שאיבדתי שטר כסף. המנהל שאל אותי מה גובה השטר. נקבתי בסכום והוא הושיט לי אותו בשמחה. בהפסקה הבאה ניגש אלי אחד התלמידים והתלונן שלקחתי את השטר שהוא איבד. סירבתי להחזיר את השטר בתואנה שהוא שייך לי, וכשאני חושב על זה היום," הרכין את ראשו, "אני שואל את עצמי איזה מין בן אדם
צמח מהילד הזה."
היא שתקה לרגע. "אני לא רואה את מה שאתה רואה," אמרה.
הוא הביט בה בשאלה.
"אתה צריך להבין." פניה הרצינו. "בילדות שולטות בנו התאוות, בעוד עכשיו גם השכל מדריך אותנו ואנו מסוגלים להכיר ברע. נכון שלפעמים ההבדל בין טוב לרע לא ברור, אך ישנה איזו מטוטלת פנימית ששוכנת בתוכנו ומכוונת אותנו, וכל זה רק בתנאי," חייכה אליו, "שאנחנו קשובים לה."
"רציתי לשאול אותך משהו," אמרה לו אנייטה כעבור פחות משעה, כשנסעו במכוניתה לבית הקפה.
"מה?" הפנה אליה את פניו.
"קיבלתי הזמנה לפרמיירה של פסטיבל הסרטים פה בלוגאנו בשבוע הבא, ורציתי שתצטרף אלי." פניה היו מרוכזות בכביש שלפניה.
"אני לא יודע," היסס.
"כל שנה הם מזמינים אותי ואני לא הולכת, אני רוצה שתבוא איתי הפעם."
הוא שתק.
"זה ביום שלישי הבא," דחקה בו. "צריכים להגיע בלבוש רשמי, זו תהיה חוויה."
הוא הביט בה. עיניה נצצו.
"אני אבוא איתך," חייך אליה.