בראשית הסתיו, בשעת ערב מאוחרת, עצרה הרכבת האחרונה ממינכן לציריך בתחנת הביניים שבלינדאו, עיירה קטנה על גבול גרמניה־שווייץ.
האיש הגבוה שירד ממנה נשא בידו מזוודת מתכת כסופה ותיק עור שחור. הוא נעמד בפתח התחנה והביט סביב. רחובות העיירה הציורית שעל שפת אגם בודן היו אפלים וריקים מאדם. מכוניות ספורות גיששו דרכן בגשם הכבד, גלגליהן מקרטעים על אבני הכביש העתיקות, המסותתות בריבועים קטנים, מעוקמים. חלונות הבתים הישנים התכסו במסך עבה של אדים ומולם נצצו אורות הטיילת מבעד לערפל הסמיך שכיסה את האגם.
לרגע, חרטה החלה לכרסם בו על שירד מהרכבת האחרונה הזאת לציריך ושינה את מסלול הנסיעה. אך בכל זאת, הרהר, עדיף שיגיע לעיר באור יום. מה גם שייתכן כי ישנם אנשים המחכים לו הערב שם בתחנה, כאלו היודעים על תיק העור שהוא נושא.
הגשם נחלש מעט והוא הבחין במלון קטן בשדרה שמול האגם, לא הרחק מן התחנה. בצעדים מהירים חצה את הכיכר הקרובה ונכנס מבעד לדלתות המבואה של המלון אל אולם קטן וחמים.
פקידה חייכנית קיבלה את פניו. הוא ביקש לשכור חדר ללילה אחד, שילם במזומן, קיבל את מפתח החדר ועלה לקומה הרביעית האחרונה. מסדרון ארוך ומטופח הוביל לחדר ששכר בקצה הקומה. האיש נעל מאחוריו את הדלת בקפידה. שידה קטנה עמדה לצד הכניסה והוא גרר אותה אל גב הדלת ויצא אל מרפסת החדר.
שני כיסאות עץ היו שעונים על קיר המרפסת. הוא נטל אחד מהם, התיישב ורכס את מעילו עד לצוואר, מהדק את צעיף המשי לקצה סנטרו. תיק העור מונח לרגליו.
נפש חיה לא נראתה בטיילת האגם. אור פנסים צהוב האיר את שפת המים וטיפות הגשם נצצו ברורות וחדות תחת אלומות האור שנפלו על המעגן הקרוב. רק קול שקשוק סירות העץ המחוברות זו לזו בשרשראות ברזל עלה באוזניו, ודממת הלילה כיסתה על הכול.
שעה, אולי שעתיים, ישב כך. גרונו חנוק. הוא שִחזר לעצמו בפרוטרוט את אירועי החודשים האחרונים. את הנסיעה, את חודשי הבדידות הארוכים. לאחר מכן במיטה, עטוף בשמיכות עבות ורצועת תיק העור כרוכה סביב קרסול רגלו, חשב על כל מה שהותיר מאחוריו. עיניו נעצמו ולבו ביקש להתפוצץ בכאב.
למחרת בשעת צהריים מוקדמת, בהפוגה בין הגשמים, יצא האיש מתחנת הרכבת בציריך, בחן בחשדנות את סביבותיו וצעד לאורך באנהוף שטראסה בדרכו אל המלון. בקצה אחת הכיכרות נכנס
ללובי מלון "סבוי" ונרשם בקבלה. פקיד הקבלה מסר לו מכתב שחיכה לו עוד מליל אמש והוא עלה לחדר ששכר, הניח את המזוודה, קרא את המכתב ובמהירות ירד בחזרה לרחוב, תיק העור אחוז בחוזקה בידו.
לא הרחק מהמלון, בפינת אחד הרחובות הצדדיים, נכנס האיש אל בניין "בנק יוליוס באר". הוא מסר את המכתב שקיבל במלון לפקידה שכבר ציפתה לו במבואת הבנק וזו ביקשה ממנו שיתלווה אליה. היא פסעה במהירות, עקביה נוקשים, ידיה משולבות לאחור, וללא אומר פנתה למסדרון רחב שבקצהו דלת שחורה גבוהה.
הפקידה נקשה בעדינות על הדלת. קול סמכותי קרא להם והיא פתחה בפניו את הדלת לחדר בינוני בגודלו המרוהט בהידור. גבר כסוף שיער ישב בקצה שולחן ישיבות ארוך ולפניו ערמת ניירות קטנה. הוא ביקש מהאיש לשבת מימינו והושיט לו את ערמת הניירות לחתימה.
לאחר שסיימו, החווה הגבר בידו ושניהם צעדו בשתיקה לעבר מעלית שירדה אל מרתף הבנק. השומר שישב בתוך חדרון זעיר, מול שורת מסכי טלוויזיה קטנים שריצדו על הקיר מולו, נדרך במקומו. הוא ביקש מהאיש לעמוד לפני מצלמה קטנה ולהניח את אגודלו במכשיר שהיה מונח על אדן החלון.
לאחר מכן פתח השומר את סורגי המבואה למרתף הכספות והם נכנסו פנימה והמתינו.
באוושה חרישית נסגרו הסורגים מאחוריהם, דלת מרתף הכספות נפתחה והם נעמדו מול מאות כספות קטנות שכיסו ככוורת את כל ארבעת קירות המרתף.
הגבר כסוף השיער הושיט לו מפתח, שלף מכיס מקטורנו מפתח נוסף, ניגש לאחת הכספות ופתח את אחד משני המנעולים הקבועים במרכזה. הוא ביקש ממנו שיפתח את המנעול השני במפתח שמסר לו, תוך שהוא מדגיש ביובש שמפתח זה יישאר מעכשיו תמיד בידיו.
לאחר מכן שלף את מגירת הכספת ממקומה, הניח אותה על שולחן מצופה בקטיפה סגולה, הצביע על פעמון שהיה מקובע בקצה השולחן, ביקש מהאיש הגבוה שילחץ עליו כשיסיים וללא אומר יצא, דלת הברזל נסגרה מאחוריו.
האיש הניח את תיק העור על השולחן, פתח אותו והביט לרגע במצלמה שמעליו. הוא הוציא עשרים חבילות עטופות בנייר חום דק וקרע את עטיפת הנייר של החבילה הראשונה. השטרות החדשים היו דבוקים זה לזה והוא קירב אותם לאפו, מבקש לשאוף את ריחם הטרי. הוא ספר באטיות את השטרות בחבילה. מאה אלף אירו. לאחר מכן נטל את שאר החבילות, סידר אותן בקפידה במגירת הכספת והתבונן בהן בסיפוק. הוא הביט בחבילה שהותיר על השולחן, היסס לרגע, ואז לקח ממגירת הכספת חבילת שטרות נוספת והניח אותה על הראשונה.
הוא שב והביט במצלמה שמעליו, הוציא מהתיק השחור מעטפה לבנה, שלף ממנה ערֵמת מסמכים קטנה ודפדף בהם במהירות. אחר כך הוציא מכיס המקטורן שלו דרכון שכריכתו כחולה, הכניס אותו יחד עם שאר המסמכים למעטפה והניח אותה במגירה מתחת לשטרות. הוא החזיר את המגירה בזריזות למקומה ונעל אותה במפתח שקיבל.
שלווה נחה על פניו והוא נשם נשימה ארוכה, אחז בתיק העור השחור ולחץ על כפתור הפעמון שבקצה השולחן.
הדלת נפתחה. הגבר כסוף השיער נכנס למרתף, ניגש במהירות למגירת הכספת ונעל במפתח שבידיו את המנעול השני. הוא החווה אל הדלת, ליווה את האורח למעלית ונפרד ממנו לשלום.
בצעדים קלים יצא האיש בחזרה אל הרחוב וצעד שעה ארוכה בנחת לצד חנויות הבגדים והתכשיטים המפוארות. כעבור זמן נעמד מול חלון ראווה של אחת מחנויות השעונים שבפינת הכיכר. לאחר היסוס קל לחץ על הפעמון שלצד דלת החנות. איש ביטחון בחן אותו לרגע מעבר לזכוכית העבה ופתח את הדלת החשמלית של החנות.
האיש ניגש אל אחד המוכרים וביקש ממנו שיציג בפניו שעון שראה בחלון הראווה.
המוכר הזמין אותו לשבת לצד שולחן נמוך וניגש אל אחד החדרים האחוריים. כעבור כמה דקות שב כשהוא אוחז במגש עור שעליו מונחים מספר שעונים של פּאטק פיליפ.
האיש בחן את השעונים על מפרק ידו ולאחר התלבטות קצרה עם המוכר בחר בשעון זהב לבן דק עם רצועת עור תנין שחורה.
המוכר הביט בו בסיפוק וחישב את מחיר השעון. לשאלתו, האם הוא יוצא עם השעון מגבולות שווייץ, השיב האיש בשלילה.
כיצד ישלם, שאל אותו המוכר.
האיש פתח את תיק העור השחור, הוציא מתוכו חבילת שטרות, ספר שישים שטרות של חמש מאות אירו לעיניו של המוכר והניח אותם לפניו.
ללא אומר אסף המוכר את חבילת השטרות, שב וספר אותם באטיות וביקש ממנו להמתין. האיש נשא את עיניו. איש הביטחון ואישה לבושה בהידור שעמדה לצדו הנהנו לעברו בנימוס. דקות מספר חלפו והמוכר שב כשחיוך רחב על פניו, מניח על השולחן קופסת עור אדומה, מהודרת, שבתוכה היה מונח השעון.
האיש הסיר את שעון היד הישן שלו וענד את השעון החדש.
המוכר בירך אותו ולחץ את ידו, והאישה ההדורה ליוותה אותו אל פתח החנות. הוא חייך אליה ויצא אל הרחוב בצעדים קלים ומהירים.
מול הכניסה ללובי המלון הבחין האיש בפח אשפה קטן שעמד בקצה המדרכה. הוא חצה את הכביש לעבר הפח, הביט סביב, פתח את הקופסה מבלי להוציא אותה מהתיק, שלף ממנה את השעון הישן והשליך אותו לפח.
לאחר מכן עלה במהירות לחדרו במלון. חיוך התפשט על פניו.
זמן חדש נפתח בחייו.
גשם כבד ירד למחרת. הוא הכה בשמשת המכונית והמגבים נאבקו במטחי המים בתנועות מהירות ורצופות. הדרך ללוגאנו, השוכנת לא הרחק מגבול איטליה־שווייץ היתה ארוכה. הוא נהג במהירות
במכונית ששכר, תיק העור מונח על המושב שלצדו וידיו אוחזות בהגה. באחת ממסעדות הדרכים בה עצר, התיישב לצד הזגוגית הגדולה והביט באנשים הנכנסים ויוצאים, החומקים נחפזים מהגשם הניתך על האספלט השחור, ושלווה שלא ידע כמוה שנים אפפה אותו. הוא המשיך בנסיעה עד שהגיע לפנות ערב לשפת אגם לוגאנו, ירד בכביש לכיוון רצועת בניינים שהצטופפו בקצה האגם על הטיילת ונעצר לפני אחד מבתי המלון המפוארים שעל שפת המים.
פקיד הקבלה ביקש לדעת כמה ימים יישאר בסוויטה ששכר. לפחות יומיים, ענה ומיהר לעלות לקומה העליונה. הוא נכנס לחדר, פרק את המזוודה, החליף את בגדיו וירד לשוטט ברחוב ההולך ומתרוקן.
גשם החל לרדת. באחת הסמטאות הבחין במסעדה יוונית קטנה בשם "איתקה" ונחפז להיכנס אליה. מלצר נמוך קומה, לבוש במדים שחורים וסינר לבן על חזהו, התרומם בכבדות ממושבו וקידם את פניו. הוא הוליך אותו בצעדים מתנודדים אל שולחן צמוד לשמשה גדולה, רחבה, שפנתה אל הרחוב, הניח עליו את התפריט וחזר למקומו.
האיש הביט ברחוב הצר, הריק מאדם, מולל בידו את דפי התפריט ועיניו בהו בשמשה הגדולה שטיפות מים כבדות, צפופות, זלגו מצדה השני. לאחר רגע הבחין שהמסעדה ריקה מסועדים והוא הסיר את שעון היד החדש שלו ממפרק ידו, אחז בו מול עיניו והביט בו בסיפוק.
המלצר, גבר יווני בשנות השישים לחייו, ניגש אליו, הניח לפניו את המנה שהזמין, מזג לו כוס יין אדום ובחן אותו בסקרנות.
"השעה עוד מוקדמת, עוד מעט יגיעו אנשים," התנצל המלצר, כאילו קרא את מחשבותיו והושיט לו את הכוס.
הוא לא ענה והמלצר שב למקומו בדממה.
שני זוגות נכנסו פנימה והתיישבו בפינה רחוקה ממנו, קולות שיחתם הדהדו בחלל הריק. הדלת שבה ונפתחה ואישה מבוגרת, נאה מאוד, נעמדה בכניסה. שערה הבלונדיני הגלי ירד עד לכתפיה ופניה השקטות בהקו באור המסעדה הרפֶה. המלצר זינק לעברה והוליך אותה אל שולחן רחב שלצד השמשה הגדולה.
שף המסעדה יצא מהמטבח, ניגש אל האישה, התעניין בשלומה והרצה בפניה באריכות על מנות היום. הוא מזג יין בכוס שהוצבה לפניה והאזין לבחירתה בריכוז. שני הזוגות חדלו משיחתם הערה והביטו באישה בסקרנות. הם רכנו זה אל זה והתלחשו ביניהם בהתרגשות.
האיש הגניב לעברה מבט. פניה היו עדינות ועצב דק היה נסוך עליהן. היא הביטה בו לרגע וחייכה. הוא השיב לה בחיוך והריםאת כוס היין לעברה. היא הנהנה בנימוס ואחר רכנה אל הצלחת שהניח לפניה המלצר.
נבוך הוא הפנה את מבטו ממנה. האישה היתה מרוכזת בארוחתה והוא בחן בהסתר את פניה שהיו מוכרות לו אך לא ידע מאין. לא היה לו ספק שכבר ראה אותה או פגש בה. לרגע ביקש לגשת ולשאול אותה מאין הם מכירים, אך חזר בו. הוא קרא למלצר, ביקש את החשבון, נפרד מן האישה בהנהון ויצא
אל הרחוב.
כשצעד לצד המסעדה, לאורך השמשה הרחבה, הביטה בו האישה בחטף. הוא נופף אליה קלות, האיץ את צעדיו אל המלון, עלה לחדר ונשכב במיטה. רפיון פשט באיבריו והוא נרדם עד לשעות המאוחרות של בוקר יום המחרת.
למחרת בבוקר זרחה השמש בלוגאנו והוא חש כי לא רק יום חדש נפתח בפניו אלא עתיד שלם. שמחה פתאומית מהולה בתחושת שחרור וחופש הציפה את לבו כששוטט בסמטאותיה העתיקות של העיר. הוא התיישב באחד מבתי הקפה בכיכר ההומה של בית העירייה הישן והביט באנשים שחלפו על פניו בהליכה עצלה.
זו לא היתה הפעם הראשונה שלו כאן. תמיד חלם בסתר לבו, בימיו הקשים, שיום יבוא ויוכל להתיישב כאן למשך זמן, וזמן זה הגיע, חשב לעצמו בשמחה.
בהחלטיות יצא מבית הקפה, רכס את המעיל וצעד במעלה הסמטאות. משרד פינתי קטן של מתווך דירות משך את תשומת לבו והוא נכנס פנימה. בחור צעיר ישב לצד השולחן ובהה במסך מחשב. הבחור נשא אליו את עיניו והזמינו לשבת.
הוא מחפש דירה מרוהטת לא גדולה והכי חשוב, היא צריכה לצפות לאגם.
מה התקציב? שאל אותו המתווך.
לא חשוב, העיקר שהדירה תמצא חן בעיניו.
לכמה זמן?
לחצי שנה בערך.
המתווך הטה לעברו את מסך המחשב והציג בפניו מספר אפשרויות.
הם בחרו בשלוש.
"בוא נלך." המתווך התרומם מהכיסא ולקח את מעילו.
הדירה השנייה שבה ביקרו שכנה בבניין שניצב ממש בקצה הטיילת שעל שפת האגם. היה זה בניין בן שבע קומות שנבנה בשנות השישים ועדיין שמר על הדרו. כל חלונותיו הרחבים, המעוגלים בפינותיהם, פנו אל האגם. שוער הבניין עלה איתם אל הדירה בקומה האחרונה ופתח בפניהם את הדלת.
הוא סובב בין החדרים בפנים חתומות ולבסוף נעמד מול החלון הרחב בחדר האורחים, מביט באגם ובבתי העיר היורדים במדרונות ההר. בין הבניינים שלאורך הטיילת הבחין במלון שבו הוא מתאכסן.
"הבעלים חי בדרום אמריקה ואין לו צורך בדירה בשנה הקרובה," אמר הבחור מסוכנות התיווך ונעמד לצדו.
"מתי אפשר לעבור לכאן?" שאל.
"מחר," ענה לו המתווך.
"אשלם לך למפרע לחצי השנה הקרובה."
"בוא נחזור למשרד ונסכם הכול," חייך המתווך.
כשעה מאוחר יותר נסגרה דלת משרד התיווך מאחוריו. הוא עמד על שפת המדרכה ומישש את מפתח הדירה שנח בכיסו. לפתע, מעברו השני של הרחוב, בפתח חנות תיקים, הבחין באישה שמולה ישב אמש במסעדה היוונית. היא אחזה בידה שקית קניות קטנה וצעדה לעבר מכונית ספורט שחורה שחנתה לצד המדרכה שמולו.
האישה פתחה בזריזות את דלת הנהג, הניחה את החבילה על המושב שלצדה והבחינה בו. היא חייכה אליו והשיבה בנפנוף קל לידו המורמת לעברה. לאחר מכן נחפזה להיכנס למכונית ונסעה במהירות מן המקום. הוא עקב דרוך אחר המכונית שנעלמה בפינת הרחוב והבחין בשתי נערות שעמדו נרגשות מאחורי גבו, עוקבות גם הן אחר המכונית הנוסעת ומצחקקות ביניהן בהתלהבות. לרגע חשב לגשת אליהן ולשאול לזהותה של האישה, אך נמלך בדעתו והמשיך לצעוד במורד הסמטה.
גם באותו לילה ישן שינה עמוקה, רגועה, רפויית איברים, כאילו עברו הולך ומתפורר, מתאדה בשלווה האופפת אותו. זו גם היתה התחושה שליוותה אותו למחרת, שעה שפתח את דלת הדירה ששכר, הניח את המזוודה על מיטת חדר השינה ונעמד שעה ארוכה מול החלון שצפה על האגם. הוא נשכב על הספה ועיניו נעצמו.
לקראת ערב התעורר, הביט בשעון ומיהר לרדת אל הרחוב. בצומת הקרוב פנה אל אחד הרחובות הצדדיים המטפסים במעלה ההר, הביט מאחורי כתפו בעצבנות וחמק לסמטה שקטה ואפלולית.
הוא חצה כביש צר וטיפס בצעדים רחבים, כמעט נחפזים, במעלה מדרגות שהוליכו אל רחוב מגורים שקט. בקצה הרחוב עמד תא טלפון ציבורי שנחבא בפתח גינה קטנה, מאחורי בית דואר מקומי. הוא נעמד והביט סביבו בחשדנות. הרחוב היה ריק. במהירות נכנס לתא הטלפון, השתהה לרגע מול המכשיר וחייג.
הצלצול הלך והתמשך מעברו השני של הקו ואצבעותיו תופפו בעצבנות על דופן התא.
רגע לפני שביקש לנתק, נשמע קול אישה מעברו השני של הקו.
"מי זה?"
"אני."
שתיקה ארוכה, מהולה בהקלה, השתררה.
"הגעתי."
"למה לקח לך כל כך הרבה זמן?"
"היו קצת בעיות במשא ומתן."
"כבר דאגנו שזה לא יסתדר."
"הכול בסדר."
"יצאת מגרמניה?"
"כן. הכול סגור, שמתי במגירה."
"איפה אתה עכשיו?"
"במקום שאמרתי שאהיה."
"מתי תתקשר?"
"בשבוע הבא."
הוא הניח את השפופרת במקומה, ראשו נשען לרגע על דופן התא. כעבור דקה התעשת, סגר את דלת התא מאחוריו, נחפז במורד הרחוב וירד אל השדרה הראשית.
המסעדה היוונית היתה עמוסה בסועדים כשנכנס אליה כעבור שעה. המלצר זיהה אותו מיד, שאל לשלומו והוביל אותו לאחד השולחנות בפינת המסעדה. הוא אכל בדממה וסקר בציפייה את הסועדים שמילאו הערב את המסעדה. שף המסעדה, חבוש בכובע לבן גבוה כמגדל, יצא מהמטבח וסבב בין השולחנות. השף התעכב לרגע לצדו ושאל אותו לשביעות רצונו.
קבוצת גברים קולנית ישבה בשולחן סמוך. מבוסמים משתייה הם החלו לשיר.
הוא ביקש את החשבון ופנה לצאת. המלצר היווני עמד מחוץ למסעדה ועישן.
"רציתי לשאול אותך משהו," פנה אל המלצר בהיסוס.
"כן?" שאל המלצר.
"שלשום בערב, כשאכלתי כאן, היתה פה איזו גברת נאה שישבה בשולחן מולי."
"אתה מתכוון לאנייטה?" חייך המלצר.
"אנייטה, מי זאת?"
"אתה לא יודע?"
הוא משך בכתפיו.
"מה, אתה לא מכיר?" השתאה המלצר והביט בו בזלזול. "הזמרת."
"איזו זמרת?" תמה.
"המפורסמת," אמר המלצר בגאווה, "הבלונדינית מלהקת 'אבבא'."
"מלהקת 'אבבא'?" שאל מופתע.
המלצר צחקק והנהן.
"מה היא עושה כאן?"
"היא גרה פה לא רחוק, באסקונה, על שפת האגם."
"לא ידעתי," חייך.
פניו של המלצר הרצינו והוא קרב אליו כממתיק סוד. "בדרך כלל היא באה לכאן בכל יום שישי."
הוא לחץ את ידו של המלצר ויצא במהירות אל הרחוב.
את הספר ״סוחר אומנות ושמו נימאנד״ ניתן להשיג בכל חנויות הספרים ובאתר עברית