בית ד״ר ג׳בארה – בית המרפסות המרחפות מרחוב התשעים ושלוש

סיפור על בניין – בית ד״ר ג׳בארה: זהו מבנה מגורים מרשים מתקופת המנדט הבריטי, הידוע בעיקר בזכות מרפסותיו הזיזיות, ה״מרחפות״ מעל הרחוב. הבניין שוכן ברחוב התשעים ושלוש 21 בחיפה. בכתבה זו ננסה להתחקות אחר הידוע על המבנה, על הרחוב בעל שמו יוצא הדופן, ועל האנשים — יזמים, אדריכלים ובעלים — ששמם נקשר אל המקום.

רחוב התשעים ושלוש – על שום מה?

רחוב התשעים ושלוש, אשר בתקופת המנדט הבריטי נשא את השם ״רחוב הנזירות״, נקרא על שם סיפור המתאר מאורע ממלחמת העולם השנייה. על פי הסיפור, תשעים ושלוש נערות חרדיות, תלמידות בית הספר ״בית יעקב״ מגטו קרקוב, בחרו להתאבד כדי שלא להיאנס בידי חיילים גרמנים.

רוב חוקרי השואה, ובהם גם חוקרי יד ושם, מטילים ספק רב בעצם התרחשותו של האירוע. עם זאת, הסיפור — מעין גרסה מודרנית של מיתוס מצדה — השתרש בתודעה הציבורית והפך לנרטיב שהוביל לקריאת שמות רחובות במספר ערים בישראל, ובהן חיפה, תל אביב, פתח תקווה וערים נוספות.

על הבניין

לפי דבריו של האדריכל ואליד כרכבי, לשעבר מנהל מחלקת השימור בעיריית חיפה, בשנת 1935 ביקש יזם יהודי בשם נתן בריל להקים במקום בניין מגורים. לצורך כך פנה למשרד האדריכלים בק & וולטר (Beck & Walter), אשר תכננו בניין בן שלוש קומות בסגנון הבינלאומי, בגמר אבן — מאפיין נפוץ בבנייה החיפאית של התקופה.

ייחודו של הבניין טמון במרפסות הזיזיות, המעוגלות, הנראות כמרחפות מעל הרחוב. פינות הבניין הקטומות בקומה השנייה מעצימות עוד יותר את תחושת הריחוף ומדגישות את הדינמיקה של החזית.

חזיתו הארוכה של הבניין, שפנתה אז לרחוב הנזירות, עוצבה בצורה סימטרית, עם הדגשת הקווים האופקיים באמצעות פסי אבן בסיתותים שונים — טובזה וטלטיש.

בראשית שנות ה־40 נרכש הבניין בידי ד״ר מישל ג׳בארה, רופא חיפאי, שביקש להוסיף על הגג קומה חלקית עם מרפסת גג הפונה אל מפרץ חיפה. תכנון התוספת הופקד בידי האדריכל חיים הארי. מאז שנות ה־40 נשמר הבניין כמעט ללא שינוי, למעט התאמות מזעריות.

ד״ר מישל ג׳בארה

ד״ר מישל ג׳בארה היה דמות מרכזית ומוערכת בקהילה הנוצרית־אורתודוקסית בחיפה. הוא שימש רופא נשים, כירורג ומיילד, ונודע כבעל מוניטין רב בעיר. הקליניקה שלו שכנה ברחוב הנזירות, סמוך לבניין נושא הכתבה, וסביר כי הקרבה בין המרפאה למקום המגורים הייתה שיקול מרכזי בהחלטתו לרכוש את הבניין.

בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות, ולפני שעזב את חיפה לצמיתות, הפך ד״ר ג׳בארה את מרפאתו למעין בית חולים שדה, שבו טיפל בפצועי המלחמה ללא כל תמורה.

נודה מראש לכל מי שיוכל להוסיף פרטים נוספים על דמותו ופועלו של ד״ר מישל ג׳בארה.

האדריכלים

במהלך השנים הוגשו בקשות שונות לתוספות ולשינויים במבנה, בידי מספר אדריכלים, ובהם אהרון וילי בק, א.ב. וולטר, חיים הארי ו־יעקב ברטלר. עם זאת, כנראה ש תכנונם של האדריכלים בק את וולטר העניק לבניין את המופע המכריע המרשים המוכר לנו כיום.

לא עלה בידינו לאתר מידע ביוגרפי על האדריכלים א.ב. וולטר ו־אהרון וילי בק. נודה מכאן לכל מי שיוכל להוסיף פרטים ביוגרפיים עליהם.

לעומת זאת, האדריכלים יעקב ברטלרו־חיים הארי שהיו אף הם מעורבים בתכנון חלקים שונים של הבניין מוכרים יותרושמותיהם הוזכרו בכתבות שונות בהקשר לבניינים אחרים.

האדריכל יעקב ברטלר היה מהאדריכלים הבולטים שפעלו בחיפה בשנות ה־20 וה־30 של המאה ה־20. הוא תכנן מבני מגורים, מסחר וציבור בסגנון הבינלאומי, והותיר חותם משמעותי על התפתחותה של העיר. בין עבודותיו הידועות: בית ספיני (1933) בשד׳ הנשיא ובית ויקטור כהן (1925) בבת גלים.

 האדריכל חיים הארי פעל בחיפה בעיקר בשנות ה־30 וה־40, ותכנן מבנים בסגנון הבינלאומי תוך שילוב חומרים מקומיים, ובראשם אבן. הוא התמחה בבניית בתי מגורים מפוארים למשפחות הערביות האמידות, ובהם בית רפול ג׳בור(1937), בית אבו זייד (1938) ובית עזיז כיאט (1935) — מבנים המהווים חלק בלתי נפרד מהמורשת האדריכלית של חיפה.

דברי סיום

בית ד״ר ג׳בארה הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו בניין מגורים צנוע לכאורה נושא עמו שכבות של היסטוריה עירונית, חברתית ואדריכלית. זהו מבנה המשקף את תנופת הבנייה של חיפה בתקופת המנדט, את חדירת הסגנון הבינלאומי לעיר ואת השילוב הייחודי בין אדריכלות מודרנית לחומריות מקומית.

חשיבותו ההיסטורית והאדריכלית של בית ד״ר ג׳בארה זכתה להכרה רשמית, והוא הוכרז כבניין לשימור במסגרת מדיניות השימור של עיריית חיפה. אנו מקווים כי הכרזה זו תבטיח את המשך קיומו כחלק מהמרקם ההיסטורי של העיר, ואת שימור זכרה של תקופה שבה עוצבה דמותה האורבנית המודרנית של חיפה.

תודות

תודתי נתונה לאדריכל ואליד כרכבי על המידע ההיסטורי הרב בנושא תולדות הבנייה בחיפה, אותו הוא חולק בערוצי תקשורת שונים, וששימש מקור חשוב לכתבה זו.