משה צמרת – חי עם סרטן אלים, חי בעוצמה, מתמודד ונשאר חזק ובריא מבפנים

מילותיו הראשונות של משה צמרת נפלו בחדר כמו אגרוף עטוף בקטיפה. משפט קצר, חד, שלא הותיר מקום לניחושים: "הסרטן תוקף – אני מתמודד. אני בריא והסרטן לא יגדיר אותי"

כך הוא מציב את הקו שמפריד בעיניו בין המחלה לבין החיים עצמם. שישה ניתוחי סרטן, תריסר סבבי כימותרפיה מהסוג שנוטל את הנשימה, ניתוח לב פתוח ושני ניתוחי החלפת מסתמים ועוד כמה וכמה פרוצדורות כירורגיות, כל אלה עבורו הם רשימה טכנית בלבד, תיעוד של שלבים במסע שהוא מסרב להגדיר כמאבק. לא קורבן, לא חולה.

מולנו עומד אדם שנשמתו מלאה אור, כזה שבוחר בכל בוקר עוד הזדמנות להכות ברגליים את הקרקע ולהזכיר לה שהוא כאן: חי, נושם ובועט כדי למצות עד תום את כל הטוב שעוד נכון לו.

דמותו של משה צמרת נולדה ישירות מדפי האסטרולוגיה

כיאה לבן מזל אריה, נדמה כי דמותו של משה צמרת נולדה ישירות מדפי האסטרולוגיה: אנרגטי, כריזמטי ובעל יכולת הנהגה טבעית, כזה שנכנס לחדר והאוויר סביבו משתנה.

כמו האריות שבמרכז הבמה, כך גם הוא, נושא עליו תערובת מדויקת של שאפתנות ואופטימיות, לצד נדיבות כמעט אינסטינקטיבית כלפי הקרובים לליבו.

יש בו כוח פנימי ואומץ, נחישות ויכולת ארגון שמזכירות פסקה כתובה מראש, עד כדי כך תואמים קווי האופי שלו למפת המזל. לעיתים מחבק ביקורת, לעיתים דומיננטי, אך תמיד מחובר לרגשותיו; צמרת הוא הדמות שמזכירה עד כמה לפעמים התיאור האסטרולוגי, מפליא לגעת בדיוק באדם שמולך.

כאן המדור: "גם אני חי פה"

באחד מרחובותיה השקטים של קריית אתא, כמעט חבוי מעין העוברים והשבים, נפרש לו גן עדן קטן, או אולי שמורת טבע פרטית ולא מוכרזת, זהו ביתו של משה צמרת.

בין ענפי מטע הצמחים שטיפח בעמל ובאהבה, מתנוססים פירות נדירים שמקורם בקצווי תבל, כמו מהגרים ירוקים שהגיעו לכאן בעקבות בעל הבית. במעונו, בחדרים שבהם הזמן נע ברוך מופלא, ממתינים חפצי מזכרת מ 85 מדינות בהן כבר ביקר: כל אחד מהם כמו מסמר קטן בזיכרון, כעדות למסע רחוק שהטביע בו אות וחותם.

המדור "גם אני חי פה" מבקש להפנות את המבט אל אנשים כמותו: תושבי חיפה והסביבה שהבית שלהם אינו רק מקום מגורים, אלא גם מראה רוחנית שדרכה ניתן לראות את עולמם הפנימי. כאן, הכתובת איננה מספר על דלת, אלא סיפור שמתרחש בין ענפי הלב. כאן, הבית הוא לא נדל"ן אלא תדר רגשי: החיבורים הדקים, הנימים העדינים שמספרים מי אנחנו, מאין באנו ואיך אנחנו ממשיכים לבנות לעצמנו פינה בעולם.

כי לפעמים, בין עצי הפיטנגו וענבי האננס, בין פסלים מדרום אמריקה למזכרת קטנה מאיי גלפאגוס, מתברר שבית אחד יכול להיות עולם שלם.

אוסף נדיר של אבני רחיים עתיקות

בחצרו של משה צמרת, בין עצי הפרי ושבילי האבן, שהוא מטפח באותה מסירות שבה אחרים שומרים על ספרי קודש, מונח אוסף נדיר של אבני רחיים עתיקות שהינן עדות חיה ושותקת למלאכתו של האדם בתקופות קדומות. 

אלו אינן סתם אבנים; הן לבו הפועם של מתקן הטחינה העתיק, שבו ה"שכב" התחתון נח כבסיס קבוע, בעוד ה"רכב" העליון סובב עליו בתנועה מעגלית והופך גרעינים לקמח כמעשה ניסים חומרי.

במשך אלפי שנים הניעו אותן ידיים עמלות, בהמות עבודה ולעיתים זרמי מים ורוחות ששימשו ככוח מניע של תרבויות שלמות.

משה צמרת מביט בהן כבחפצי קודש ואף לא רק ככלי עבודה שנשחקו בשירות המזון, אלא כשרידי אומנות אנושית שנחצבה מתוך אבני הנוף באותן טכניקות עתיקות שכבר אינן בעולם.

כיום, כשהריחיים משמשות יותר לקישוט גינות, חללים כפריים ומסעדות בוטיק, הן מקבלות בחצרו משמעות נוספת: זיכרון חי שנשמר באדיקות, כמחווה אילמת לדורות של ידיים שהניעו עולם שלם בתנועת סיבוב אחת ועוד אחת.

מן האפלה אל האור: אביו – הנער שצמח מן המוות

אביו של משה צמרת, צבי צימט, נשא על כתפיו את אחת המורשות המצמררות בתולדות דור הניצולים ובכל זאת, גם את אחת המופלאות שבהן.

במרץ 1942 היה רק נער בן 16, אחד מבין 15,000 יהודי גטו לבוב שנדחקו אל אקציה שנועדה להובילם אל השמדה בבלז'ץ. נדמה היה שאין מוצא, שאין אוויר בין שורות הדחיקה והחרדה, אך דווקא מן המקומות שבהם ההיסטוריה נסגרת על האדם, נולדת לעיתים האפשרות היחידה לחיים.

צבי הופרד מן המוות בזכות ההגדרה היבשה "כוח עבודה יעיל" ובעודה מצילה אותו ברגע, היא גזרה עליו חודשים של הישרדות בלתי נתפסת. הוא שרד את מחנה ינובסקה הידוע לשמצה, התחזה למת והוצא מן הגדרות בתוך עגלת גופות, גבול דק, כמעט בלתי ניתן להבחנה, בין עולם שכבה לתמיד לבין זה שהמשיך להתעקש לחיות.

משם, כמו מתוך עלילת חיים שלא אמורה הייתה להיכתב, הוא זחל וברח אל היערות, הצטרף לפרטיזנים, חצה את קווי האש והפך לקצין בצבא האדום וכל זאת בטרם מלאו לו שבע עשרה וחצי שנים.

סיפורו אינו רק עדות על הישרדות; הוא מפתח להבנת הנוף הפנימי שממנו צמח בנו, משה צמרת: נוף של עמידות, בדידות, אומץ בלתי מוסבר ובעיקר, יכולת להפוך את החורבן לחומר גלם של חיים.

תחילתה של משפחה בארץ חדשה: עלייה, מלחמה ומושב אחד בעמק

אנה-הלנה, לימים אורה, נולדה בפולין בשנת 1930 ועלתה לארץ בגיל 19 באוניית המעפילים "גלילה" כשבליבה חלום על בית חדש.

בפולין הכיר צבי צימט את הלנה ונישא לה בעיר בורשצ'וב; היא אמנם כבר הייתה בהיריון, אך למרות זאת הקריאה לעלייה ארצה הכריעה את לבו של צבי.

בשנת 1948 הוא עלה לארץ ויצא ישירות לשדות הקרב בלטרון. באזור זה היה קרב אכזרי שבו נפגעו כ-600 לוחמים, בפיקודו של אריק שרון כאשר הפקודות ניתנו ברוסית, פולנית ויידיש.

בתום המלחמה המדינה הצעירה חפצה להעניק ללוחמים קרקע לחקלאות ולמגורים. כך הגיע צבי למושב בית יוסף שבעמק בית שאן, שהינו מקום נמוך 200 מטר מתחת לפני הים ועמוק בתודעת החלוציות.

לשם הצטרפה אליו הלנה עם בתם הבכורה איה ושם נולדו שנותיהם הראשונות כמשפחה: ביום הם גידלו עגבניות ומלפפונים ובלילה שמרו על הגבול מפני חדירות הפדאיון.

בשנת 1950 נולד בנם משה, בבית החולים בעפולה. היה זה רגע של חיים חדשים בתוך מציאות של אדמה קשה וגבול מאיים.

מן העמק אל המעברה: שבר השלג, ההתאקלמות והעבודה הקשה

שנת 1950 סימנה גם מפנה כואב בחיי המשפחה: שלג כבד ונדיר כיסה את עמק בית שאן והשמיד את כל היבולים, שהיו שווים אז זהב.

החובות תפסו את מקומם של החלומות, והמשפחה נאלצה לעזוב את המושב ולעבור למעברה באזור שהיה בעבר "כפר עטא". ארבע שנים התגוררו בבדון, כלומר אוהל רעוע שהיה לעיתים מחסה ולעיתים אתגר, עד אשר עברו לדירת עמידר בעלת 38 מ"ר.

צבי החל לעבוד במפעל הטקסטיל "אתא". בהמשך, לאחר שעמד בראש ועד העובדים והוביל הישגים משמעותיים עבור הפועלים, הוא "התפוטר", זאת היות והנהיג שביתה שתוצאותיה היו שיפור ניכר לעובדים אך לא לבעל המפעל… כך קרה שהוא קיבל משאית כפיצוי לעזיבתו את המפעל, איתה עבד בבניית המוביל הארצי.  

אחר כך השתלב אביו, צבי צימט, במועצת פועלי חיפה ולבסוף תפס תפקידים בכירים בהתאחדות לכדורגל ואף עמד בראש הפועל חיפה. יש לציין ש-44 שנה היה פעיל ב"מועצת פועלי חיפה" בתפקידים רבים ובכירים. בין השאר שימש מזכיר הפועל חיפה והאזור, מעתלית עד קריית טבעון.

הוא הפעיל את ליגות ספורט במקומות עבודה בענפים רבים. שלוש קדנציות היה חבר מזכירות ההתאגדות לכדורגל ועשרות שנים היה חבר הנהלה. צימאט נחשב לאיש ניהול מבריק, כריזמטי ומנהיג. בתקופתו קבוצת "הפועל חיפה" הגיעה להישגים רבים.

כך הפכו חיי המשפחה וגם ליבו של משה, לאדומים.

במקביל נשאה הלנה את עול המשק הישראלי הצעיר: 25 שנה עבדה בקונצרן אלביט. עבודתה גבלה בתפקידים רגישים ועתירי אחריות ולפיכך בשנת 1974 זכתה בפרס העובדת המצטיינת הארצית אשר הוענק לה מידי נשיא המדינה אפרים קציר. אישיותה של הלנה ועבודותיה כולן היו עדות לשנים ארוכות של מסירות שקטה אך נחושה.

הילד מהמעברה: טבע, מנהיגות וסיפורו של עיתונאי

משה גדל בתוך מציאות של דלות חומרית מחד ומאידך בעלת עושר נפשי כאשר גילה את אהבתו לטבע.

הוא טיפח גידולי רקפות ופקעות חצב, עסק בצמחי בר וכבר בכיתה ו' היה אחראי על התחנה המטאורולוגית של בית הספר. בכיתות ז' וח' נבחר ליו"ר מועצת התלמידים.

במהלך השעות הארוכות בהן בילה עם אביו במשאית, שעות של נסיעות שהפכו לשיעורים על עבודה, למד משה את ערכי האחריות ואהבת הארץ.

בגיל 14 עבר ל"תיכון דביר", הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" ובהמשך לתנועה המאוחדת ולקראת גיל 18, יצא עם חבריו לגרעין נח"ל "מורן" שמטרתו הגשמה חלוצית.

במקביל שיחק כדורגל ב"הפועל קריית אתא", כמובן כהמשך טבעי למורשת האדומה של אביו ומגיל 14 ועד גיל 45 שימש כעיתונאי ב"ידיעות אחרונות", "חדשות הספורט" ושידורי תכנית הרדיו "שירים ושערים". שם סיקר כדורגל, כדורסל וכדורעף בשידורים חיים, ובין היתר ליווה את שנות השיא של קבוצת כדורעף קריית אתא, שאף זכתה בגביע המדינה.

משה ניהל את קבוצת הכדורגל של "הפועל קריית אתא" ושימש כמנהל בפועל ויו״ר המועדון, במשך 12 שנים ברציפות.

כך הפך הילד שצמח בבדון דולף, למשפיע מרכזי בזירת התקשורת הספורטיבית. זהו סיפור ישראלי מובהק של התמדה, תשוקה וצמיחה מתוך התחלה חלוצית.

מן המעוזים אל העולם: הדרך שהובילה את משה צמרת

כחלק מגרעין הנח״ל "מורן", שנשא על גבו את רוח ההגשמה של אותם ימים, התבלט משה לא רק כבן קבוצה אחראי, אלא גם כבעל נוכחות המשרה ביטחון. לאחר חצי שנת טירונות נבחר והופנה לתפקיד פיקודי ונשלח לקורס מ״כים. היה זה רגע שסימן את ראשית דרכו כמוביל ולא רק כחייל.

מלחמת ההתשה מצאה אותו במעוזים, במקום שבו חול ואבק מעורבים בפחד ובנחישות. הוא הדריך טירונים וקורסי קצינים, מעניק להם לא רק ידע מקצועי, אלא גם שקט פנימי של מי שיודע לעמוד זקוף ברגעים שבהם המציאות מתקרבת מדי. עד שיום אחד, בשנת 1970, במהלך תרגיל פצע, רסיס רימון את עינו של משה. הייתה זו פגיעה שהכריעה את חלום הלחימה, אך לא את רוחו.

משה נאלץ לוותר על תפקידיו כלוחם ומדריך, אולם מיד נמצא לו נתיב חדש: הוא מונה לקצין המבצעים של מוטה גור, בפיקוד הצפון. האחריות הייתה כבדה והאמון שניתן בו היה נדיר. היה זה תפקיד שעיצב אותו כבוגר, כמי שמכיר את הארץ, לא רק דרך שדותיה אלא גם דרך מרחבי האחריות הממלכתית.

עם שחרורו, פנה ללימודי קורס מורי דרך ומדריכי תיירים ואף הוסמך לכך. עיסוק זה חיבר בין אהבת הארץ לשפה של הדרכה וסיפור ומכאן דרכו נועדה עוד להתרחב. 

שליחות מעבר לים: לידתו של משה צמרת החדש

רצח י"א הספורטאים במינכן בשנת 1972, לא היה רק רגע מטלטל בזיכרון הלאומי; הוא הפך גם את מציאות חייו של משה. תנועת התיירות לישראל נעצרה כמעט כליל ומורי הדרך הצעירים, אלה שעד לפני רגע חלמו לעמוד בראש קבוצות ולהראות את הארץ, נותרו ללא עבודה. משה, שכבר השלים את הכשרתו, מצא עצמו מול חלל שלא ניתן למלא.

דווקא אז הגיעה הפנייה הבלתי צפויה מהשב״כ: הזמנה לצאת לשליחות ביטחונית בחו״ל, להשתלב במערך אבטחת השגרירויות, המטוסים והספינות הישראליות באירופה.

זו הייתה נקודת מפנה, לא רק מקצועית אלא זהותית. בשל תפקידיו ופעילותו למען המדינה, בארץ ומעבר לים, התבקש לעברת את שם משפחתו. כך הפך משה צימט למשה צמרת. שם שהדהד יציבות, שורש וגם התחלה חדשה, כאילו חיכה לו שם מראש.

השליחות לקחה אותו לארבע שנים בהאג שבהולנד, עיר של שמיים נמוכים, מים שקטים ורוח אירופית אחרת לגמרי מזו שעליה גדל. שם חי בין עולמות: בין בית רחוק בקריית אתא לבין שליחות שדרשה איפוק, תושייה ואומץ שקט. השנים הללו לא רק עיצבו אותו אלא העמיקו אותו. משה למד לשאת בתוכו את שני המרחבים: את ההיסטוריה האישית שצמחה מנופי ילדותו ואת האחריות הכבדה שבאה עם השליחות לעולם הגדול.

אהבה שנארגה מילדות: שמשה ומשה צמרת, מסע חיים של נאמנות ואור

הקשר בין משה לשמשה (נשמע: שימשה) לא נולד במקרה; זהו קשר שצמח בשקט, כמו אותם שבילי עפר בין הבתים הנמוכים שבקריית אתא של שנות החמישים והשישים. קשר ששילב את נוף ילדותם המשותף. הם הכירו כבר בבית הספר היסודי "לוחמי הגטאות", המשיכו יחד בתיכון "דביר" ובמובן מסוים מעולם לא חדלו להלך זה לצד זו. אפילו השירות הצבאי, על אף שלא שובצו לאותה יחידה, שמר על איזו תנועת לוויין ביניהם. מעין קרבה שנועדה להישאר.

בשנת 1972, אחרי שנים של חברות, המספרת יותר מכל על יציבות ועל אמון נדיר, הם נישאו. שמשה יצאה אז אל מסלול מקצועי שנשען על אחריות, חמלה ודיוק.

תחילה היא עבדה כמזכירת היועץ הכלכלי של שגרירויות ישראל בהולנד, בלגיה ולוקסמבורג ומששבו ארצה, עבדה במהלך כ 10 שנים ב"ביטוח הלאומי" ולאחר מכן כ-20 שנים, כמנהלנית בחטיבת הביניים "רוגוזין" ולימים הפכה למנהלנית השירות הפסיכולוגי בעיריית קריית אתא, תפקיד שמעטים יודעים כמה לב נדרש לו ומעטים עוד יותר יודעים כמה לב היא נתנה בו.

בתוך כל זה, נרקמה בין שניהם ברית של שנים: אהבה שאינה רק סיפור אישי אלא שכבה נוספת ברקמה ההיסטורית של עיר קטנה, של דור שלם ושל שני צעירים שהפכו לבני זוג הממשיכים לשאת זה את זו, גם בתוך עומקן של עשורים.

ארבעה עשורים בשירות הצדק: האיש שעמד מאחורי הדלתות הסגורות

כששב משה צמרת מהולנד, נושא עמו את ניסיון השליחות ואת הבשלות השקטה שהתגבשה בו הרחק מהבית, נפתח לפניו פרק חדש, כזה שמעטים זוכים לעמוד בליבו.

עברו הביטחוני לא נשאר על מדפי הזיכרון: הוא הוביל אותו היישר אל משרד המשפטים, שם מונה לקצין הביטחון של הפרקליטות ומערכת בתי המשפט בצפון. מהר מאוד התברר כי איננו רק איש ביצוע מדויק, אלא גם בעל ראייה מערכתית עמוקה. הוא התקדם לתפקיד "ראש אגף הביטחון" של כלל "מערכת בתי המשפט בישראל".

משנת 1976 ועד פרישתו ב-2017, דהיינו ארבעים ואחת שנים, נשא צמרת על כתפיו אחריות ממלכתית רבת משקל: שמירה על ביטחונם של שופטים, נאשמים, עדים, עובדים ואזרחים.

בתוך מערכת שבה כל החלטה עלולה לשנות גורלות, הגיע גם עת השיא המקצועי שלו: הגייה, ייזום והקמה של "משמר בתי המשפט". גוף שגידל 700-800 מאבטחים ומאבטחות, בוגרי יחידות קרביות וסטודנטים מצטיינים, שהפכו לאחד מעמודי התווך של ביטחון בתי המשפט בישראל. זה היה חזון שנבנה בעמל, בתבונה ובאותה שקיפות פנימית שכה אפיינה את משה.

הבית שדיבר אליהם: הרגע שבו גורל פגש ילדות

היה משהו כמעט מיסטי בהחלטתם של משה ושמשה צמרת, לרכוש את "גן ציפורה" בשנת 1982.

משהו שהיה הרבה מעבר לעסקת נדל״ן או למכרז אפור של כונס נכסים. היה זה כמו לגעת בנקודת ציר בזמן, שבה זיכרון ילדות פוסע בכדי לפגוש את המציאות. אותו מפגש לא רק מחולל שינוי, אלא גם מאשר בדיעבד, איזו יד נעלמה שהובילה אותם לשם כל השנים.

הגן שעמד באחד מרחובות קריית אתא, היה עטוף בשקט של מקום שמוכר את עצמו היטב. עץ פיקוס עצום, בן שמונים שנה, שלח את ענפיו כמי שחולש על הזמן יותר מאשר על החצר. לידו, שלושה עשר עצי אורן גבוהים, גזעים זקופים וריח מחטניים שהזכיר משהו מעבר ליום יום. אולי היה זה מה שלעתים מכונה "בית".

הלכה למעשה, הבית שהיה לימים "גן צפורה" הוקם כבר בשנת 1936 בידי קולר, מי שהיה מבעלי בית החרושת "אתא". המפעל עצמו נוסד שנתיים קודם לכן בידי התעשיין אריך מולר ובני משפחתו, שעלו מצ’כוסלובקיה בשנת 1934 והתיישבו ב"כפר עטא", לימים קריית אתא, מתוך רצון להשתתף בבניית הארץ ולספק בגדים לציבור. סביב המפעל נבנתה שורת בתים שיועדה למהנדסים שהובאו לעבוד בו, בשנים שבהן פעל המפעל לייצור בגדים ומדים עבור הצבא הבריטי. בהמשך הפך "אתא" למפעל הביגוד המוביל של פועלי ישראל ולמותג טקסטיל אייקוני, עד לסגירתו בשנת 1985.

שמשה התקרבה למקום כמעט בהילוך פנימי. שנים קודם לכן, כשהייתה תלמידת בית ספר והייתה חולפת עם חברותיה בשביל ההוא, הייתה מצביעה על הבית ואומרת בביטחון ילדותי שלא מחכה לאישור: "כשאגדל – אגור בבית הזה". עשרות שנים לאחר מכן, הבית עמד בדיוק היכן שהיה. לא יפה במיוחד, לא שלם במיוחד, אבל יציב כמו זיכרון שממתין שיחזרו לקחת אותו הביתה.

מאז ששבו מהולנד חיו בני הזוג צמרת בדירת ארבעה חדרים, בקומה רביעית. היו אלו חיים של מדרגות, רעשי שכנים ותקרות שלא נותנות מקום לנשום. כשהגיע המכרז על "גן ציפורה", היה בו משהו כמעט סימבולי: הזדמנות לרדת לאדמה ולהניח סוף סוף רגליים על רצפה, שלא שאולה מאחרים.

משה, בדרכו המדודה, ראה במבנה הישן לא את מה שהוא כעת, אלא את מה שהוא יכול להיות. אחרים ראו רק קירות מתקלפים, תקרה עייפה, שבריריות של מבנה שנשכח מזמן. אימו של משה, אמרה לו בפשטות שנוגעת ללב: "מה אתה נכנס לחורבה כזאת?"

אבל למשה הייתה ראייה אחרת. ראיה שאולי הייתה עקשנית, אולי רומנטית, אולי תערובת של שתיהן. הוא ראה את הפוטנציאל, את ההבטחה, את התיקון.

מרגע שהמפתח היה בידו, החל לעבוד. הוא שיפץ, פירק, בנה, הוסיף חלונות ואור, הפך את הפינות המוזנחות למרחבים חדשים. משה הפך "גן ציפורה" ממבנה עזוב לבית המחזיק בתוכו שכבות של זמן: חלום ילדות של ילדה בדרך לבית הספר, בתמהיל של עקשנות מלאת אהבה של אדם הבוחר לחיות בתוך מה שמחייה אותו ותוספת של נוף עצים עתיקים שבמשך שנים חיכו, שמישהו יראה אותם באמת.

המוזיאון הפרטי של חייו: מסעו של משה צמרת בין זיכרון לנופי העולם

הסלון רחב הידיים ופינת האוכל המוארת מגדירים את חלל המגורים בביתם של שמשה ומשה צמרת. זהו מרחב שאיננו רק בית, אלא תצוגה מרוכזת של חיים שלמים שנאספו בקפידה. עשרות פריטים גדולים וקטנים ניצבים בו כמו תחנות בסיפור חייו: מזכרות מ 85 המדינות בהן ביקר, מתוכן 25 שנכבשו בגלגלי ג'יפ בשטח פראי' שאותו היטיב להכיר ולעיתים גם להדריך אחרים בו. בין הפריטים משובצים מתנות מחברים, ממכרים ומאנשים שלמדו להכיר את חולשתו המפורסמת: משה לא זורק דבר.

רדיו ישן מן השנים שאולי כבר נשכחו, כלים מסורתיים שנישאו אליו מאיים נידחים: מורג קדום, עגלה יחידאית שנמצאה בחו"ל, כולם זוכים אצלו לכבוד כמעט טקסי. הוא משמר, משפץ, מעניק לכל חפץ את מקומו ואת סיפורו, כאילו היה עדות שקטה למסע הפנימי שלו, לא פחות מאשר למסעותיו בעולם.

במרחק כמה צעדים מהסלון, בחדר השינה, תלויה מפה גדולה שעליה דוקרנים זעירים בצבעים שונים מסמנים את המקומות שבהם דרך. זוהי מפה שהיא למעשה יומן: רשת צבעונית של זיכרונות, רגעי חירות, נופי עולם שהלכו והתרחבו ומסלול חיים שמבקש להישאר חי, לא פחות מן האדם שחזר מהם עם חפץ, עם סיפור, עם עוד שכבת עומק בנפשו.

נקודת התצפית של הזיכרון: המקום שממנו משה רואה את מסעותיו

קצרה היריעה מלהכיל את כל הסיפורים הטמונים בפריטים הרבים הפזורים ברחבי הבית המיוחד הזה. אבל משה, בזיכרונו המדויק והחם, יודע לספר את מסעו של כל חפץ וחפץ: מאין הגיע, למי היה שייך, מה היה ייעודו ומה גרם לו לשאת אותו הביתה, אל מקדש חייו.

אולי משום כך הוא אינו יושב על כורסת עור רחבה ומסתובבת, אף שהיא ניצבת שם כהזמנה נוחה. במקום זאת בוחר משה, בעקביות בפינה השמאלית, על שפת כורסת העור הבהירה בגוון בז’, מתחת למנורת הקריאה, אך לא כדי לקרוא. הוא בוחר בפינה זו משום שהינה נקודת התצפית שלו: מקום אסטרטגי שממנו הוא יכול להשקיף בו זמנית, אל הגן המשתרע בחוץ ואל המרחב הפנורמי של חייו בתוך הבית.

משם, נגלים לפניו כל הפריטים: אלו שבפינת האוכל ואלו שבחלל המגורים, כמעין משפחה גדולה של זיכרונות. כל אחד מהם מהדהד סיפור וכל סיפור שב אל משה, מתיישב לידו בפינה וממשיך לנשום.

נוד המים שמחזיק את הזיכרון: מסעו של חפץ אחד ממרקש אל לבו של משה צמרת

מבין כל פריטי האיסוף, המזכרות והסיפורים הפזורים ברחבי ביתו של משה צמרת, בית שהוא מעין ארכיון חי של חיים שנאספו, נדבך אחר נדבך, הרי שיש חפץ אחד המבעיר בו רגש שאינו דומה לשום דבר אחר. נוד מים עתיק, עשוי עור משוח ביד אמן, אותו הביא לפני שלושה עשורים ממרקש, מטיולו הראשון למרוקו עם שמשה, טיול ייחודי של שבועיים ימים שהיה אז הראשון מסוגו שיצא מישראל.

זה קרה בשוק ההומה, תחת השמש והאבק של מרקש. שם פגש משה את מוכר המים. דמות מיתולוגית כמעט, לבוש בגלבייה לבנה, שורשיו נטועים בעשרה דורות של מוכרי מים שתפקידם להעביר טיפות חיים, בעולם שבו מי השתייה היו, עד לא מזמן, מצרך לא נקי במיוחד. הנוד ששימש אותו לא היה סתם כלי עבודה; הוא נשא עליו שכבות של זיכרון משפחתי, של מלאכה נושנה, של מסורת שבעליה עמדו מולה מדי יום, דוכן אחר דוכן, קריאה אחר קריאה.

משה ידע מיד שהוא רוצה את הנוד הזה. אבל בשוק של מרקש, שום דבר אינו מתרחש מיידית. בערב, כשהוא מצויד במדריך המקומי ובנהג, יצא אל הסמטאות שאינן מסומנות בשום מפה, אל שכונת פחונים ואוהלים שאין בה כתובות אלא רק אינטואיציה, ריח של תה מורתח ושמות שעוברים מפה לאוזן.

כשהגיעו אל מוכר המים החלה מסכת המשא ומתן האינטימית: שתים-עשרה כוסות תה, שתים עשרה פתיחות לשיחה, עד שהצעה אחת של כ-600 שקלים בערכם של אותם ימים, הפכה את החפץ המשפחתי הקדום, לנחלתו של משה. הנוד, כך התברר לו, עתיק ממש; יש הסבורים שמקורו אף בתקופת נפוליאון. זהו פריט ארטיזן, עבודת יד מסורתית של ממש, שעוטר במטבעות מכל קצוות העולם, אותם שיבץ המוכר כדי לסמן את ותיקותו, את הצלחתו ואת הדרך הארוכה של משפחתו במכירת מים.

כיום, כשהוא תלוי בביתו של משה בישראל, הנוד הזה איננו רק חפץ. הוא צומת זמן ומעין חיבור בין יבשות, בין מסעות. זו עדות דוממת אך טעונת רגש, למסע שעושה אדם כדי להחזיק בחתיכת עבר ולהעניק לה חיים חדשים.

קערת העולם: אוסף הביצים והזיכרון שנלכד במדגסקר

במרכז השולחן אשר בביתו של משה צמרת, לצד המדפים העמוסים בסיפורי חייו, ניצבת קערה אחת הנראית כמעט ככתיבה גאולוגית של מסעותיו: זהו אוסף של ביצים. לא כאלו המבקשות חיים, אלא אלו המבקשות זיכרון. בכל מדינה שאליה הגיע, מאמריקה הדרומית ועד איי המזרח, הוא בחר לשוב עם ביצה העשויה מאבן, מזכוכית, מבהט או מעץ. כל ביצה כזאת, בגימור אחר, נושאת עמה את מרקם האדמה שממנה נחצבה, את יד האומן המקומי, את הרגע המדויק שבו משה החליט: "זוהי הביצה אשר תספר את המסע."

לצד אוסף הביצים שכאמור הינו פסיפס גלובלי שאפשר לעקוב דרכו אחר מסלול הטיולים, ניצבת מזכרת טרייה ומרטיטה במיוחד: פיסול מדויק של עצי באובב, שהביא לא מזמן מהטיול המשפחתי למדגסקר. מדגסקר הינה קפסולה של טבע שנשמר כמעט מחוץ לזמן: למורים וקולות יער שאין כמותם, שוניות אלמוגים זוהרות, צמחייה שלא קיימת בשום מקום אחר ובעיקר: נוכחותם המלכותית של עצי הבאובב.

הבאובב, העץ שהפך לסמל, הוא מעין אנדרטה חיה של סבלנות ואיתנות. גובהו יכול לגעת ב־25 מטרים, רוחבו להגיע לעשרה מטרים, כאשר גזעו הרחב משמש כמאגר מים טבעי בעונות הגשם, כמעין לב פועם שאוגר חיים לעת מצוקה. בלילות הוא פורח בפרחים לבנים וריחניים הנפתחים רק לזמן קצר, רגע של עדינות לפני שהם כורעים ונושרים עם עלות השחר. אחר כך מגיעים הפירות, דמויי מלפפונים, המאכל האהוב של הקופים ומכאן כינויו: "עץ לחם הקופים".

משה, שמוצא בכל מסע לא רק נוף אלא גם השתקפות של עצמו, ראה בבאובב סמל נוסף לאותה תנועה פנימית שהוא חי לפיה: להיות שורשי, גמיש, לאגור אור ומים לימים ארוכים ולהמשיך לצמוח גם כאשר מסביב משתנה הכול. לכן הפסל שעל השולחן, לצד אוסף הביצים מכל העולם, אינו מחווה לתיירות אלא הצהרה שקטה: גם האדם, כמו העץ וכמו האבן, אוסף את שכבות חייו באיטיות ובסוף יוצר מתוכן סיפור שאין דומה לו.

שורשים של נאמנות: עץ הזית בן 1,200 השנים שמספר סיפור חברות

לא רק בין קירות הבית של משה צמרת מסתתרות שכבות של זיכרון, מלאכה ואהבה לפרטים; גם בחצרו נושאת האדמה סיפור יוצא דופן, כמעט אֶפּוֹס אישי. שם, נטוע כמו עדות שקטה לזמן אחר, ניצב עץ זית עתיק יומין שהינו מתנה שקיבל צמרת מידי חברו הטוב, רב אלוף (מיל.) משה לוי, "משה וחצי", איש שהגובה שלו הפך לכינוי, אך רוחב הלב שלו היה תמיד המרשים יותר.

החברות בין השניים לא הייתה מקרית. היא נבטה בשנים שבהן פעלו יחד, כל אחד מתוקף תפקידו, במסגרת "ועדת שמגר". קשר מקצועי שהלך והעמיק והפך לידידות אמת, כזו הנבחנת במעשים ולא רק במילים.

כאשר משה לוי מונה ליו"ר דירקטוריון "כביש 6 – חוצה ישראל", הזמין את צמרת, לטקס המינוי. מחוץ ומעבר לנאומים ולכותרות, התרחשה מציאות כואבת: אלפי עצים ובהם זיתים עתיקים נעקרו כדי לפנות מקום לכביש החדש. אחד מאותם עצי זית, כבן 1,200 שנה, נדד ממקומו העתיק והפך לתשורה אישית שהעניק לוי לצמרת, כהוקרה על נאמנות, לויאליות ושנים של חברות עמוקה.

נטיעתו מחדש של העץ הייתה מעשה ייחודי: שישה אנשים חפרו כל הלילה בור עצום בחצר אשר בקריית אתא, כדי לאפשר לו בית חדש, קרקע אחרת שתחבק אותו ותאפשר לו להכות שורשים נוספים במסע חייו הארוך.

העץ, כאילו יודע שניתן לו בית אוהֵב, משיב בטובה. מדי שנה מניב הזית העתיק בין 60 ל 80 קילוגרם של פרי. משה מחלק את הזיתים בין בני משפחתו וחבריו, כאילו כל אחד מהם מקבל פרוסה מהזמן עצמו, טעם של היסטוריה ושל חברות נדירה, שנצרבה באדמה וממשיכה ללבלב.

חזרה למגרש: המקום שבו הקהילה והלב נפגשו

לצד האחריות הממלכתית של צמרת, תמיד בער בו חוט דק של מורשת: חיבור עז לספורט, למשמעת קהילתית ולמגרשי הילדות שהיו פעם ביתו.

בשנת 2004 קרא לו ראש עיריית קריית אתא, יעקב פרץ, לשוב ולסייע לעיר בדרך אחרת: משה מונה ליו״ר עמותת הכדורגל מכבי עירוני קריית אתא. עד 2011 הוביל את המועדון בליגה הארצית, הלאומית וליגה א׳, לא כפקיד סמכותי אלא כאדם שמחזיר לקהילה את מה שצמח ממנה.

באותן שנים ממש, מתוך תחושת שליחות שקטה, מצא עצמו גם בעולם החינוך: במשך תשע שנים כיהן כיו״ר ועד ההורים בשלושה מוסדות: בבית הספר "גורדון", ב"חטיבת רוגוזין" וב"חטיבה העליונה רוגוזין". שם, במסדרונות ובאסיפות ההורים, בעיסוק היומיומי בפרטים הקטנים, שוב נגע משה ביסודות שהובילו אותו כל חייו: אחריות, רגישות, ומאמץ תמידי להיטיב את חיי הסובבים אותו.

בין אולמות המשפט למגרשי הדשא, בין אחריות ממלכתית לעשייה קהילתית, נרקמו שנות הבשלות של משה צמרת. שנים שבהן הפך לאבן יסוד, לא רק במערכות שבהן פעל, אלא גם בנוף העירוני והאנושי שממנו צמח.  

עץ המשפחה של משה צמרת: שורשים של שליחות ואהבה בישראל המשתנה

כמו אדם שנשא שני שמות בחייו: מאוריציוס צימט בילדותו ומשה צמרת בבגרותו, גם משפחתו נושאת בתוכה נדידה בין עולמות, תרבויות ותקופות.

הוריו קראו לו במקום מאוריציוס או משה, בשם חיבה מאוורי, שם לועזי רך שנשמע היטב ברחובות ילדותו. אולם ילדיו שלו כבר נושאים שמות ישראליים מובהקים, כמי שממשיכים סיפור התערות והתחזקות בארץ חדשה.

לשלושתם יש קשר עמוק אל ההורים, אך לכל אחד מהם נתיב חיים ייחודי, כמו שלושה נהרות היוצאים ממעיין אחד.

ענבל, הבכורה, שנולדה ב-1974 בהאג, הפכה במהרה לדמות מובילה במשפחה. היא "מנהיגת השבט", כפי שמשה מתאר אותה. היא הלכה בין שני עולמות: פסיכולוגיה ומחשבים, ולרגע לא נרתעה מהשילוב ביניהם. במהלך 25 שנים עבדה באינטל, ורק לאחר שסיימה את תפקידה באינטל פנתה לפרק חדש של לימודי תזונה. בעלה, אבי, משמש כסמנכ״ל כספים בנמל חיפה ויחד הם מטפחים שלוש נכדות הממלאות את הבית של משה ושמשה בשמחה מרצדת.

שגיא, שנולד בשנת 1978, הוא סיפור של שמיים וקרקע, של רוטורים (להבי המסוק) מסתובבים ולימים של פריחה. במשך 12 שנה היה טייס מסוקי אפאצ'י, מרחף בין ריח דלק מטוסים לשקט שבין המשימות. לאחר שיצא לאזרחות, הקים עם חברו מחיל האוויר, שלוש מסעדות תל אביביות מצליחות, עד שהגורל הוביל אותו לפגוש מלצרית ירושלמית בשם מור, שסיימה את לימודי האדריכלות בתל אביב. אהבתם קיבלה תוקף בחתונה על גג ביפו העתיקה ובסופו של דבר נשאה אותם צפונה אל הגליל, אל קיבוץ להבות הבשן, אל נחל הזורם במרחק של כ 70 מטר מהבית.

כיום שגיא מגדל לבנדר ברמת הגולן, מפיק שמנים אתריים ולצידם תרופות מאזוב. זהו פרק חיים חקלאי ורוחני כאחד. גם ממנו יש למשפחת צמרת שלושה נכדים: שתי בנות ובן.

מורן, הצעירה שבילדיהם, נקראה על שם גרעין הנח״ל שבו שירת משה. היא נולדה ב־1982 וגדלה להיות תלמידה מצטיינת, שקולה ונחרצת. בצבא הייתה מדריכת נהיגה על האמר, רכב השטח האמריקאי החסון, שכמו שיקף את אופייה: יציב, מדויק, בלתי מהסס. לאחר השחרור יצאה למסע ארוך בהודו, אוסטרליה ניו זילנד ועוד, מסע שביסס את עצמאותה ואהבתה לעולם.

כששבה, החלה ללמוד מערכות מידע באוניברסיטת חיפה ומשם גם התגלגלה לעבוד באינטל פ"ת. בין מסדרונות החברה הכירה את רפי, שהיה בן כיתתה, עמיתה לעבודה ואיש של שקט ובטחון. השנים שבילו יחדיו הפכו אותם לשניים שצועדים באותו קצב ובביתם בצור יגאל, גידלו באהבה שתי בנות, ילדות שזכו לראות את הוריהן מגשימים חיים מלאים ויפים.

אך לפני כשש שנים, חרבו השמיים: תאונת דרכים קטלנית קטעה את חייו של רפי שרכב על אופנועו. הדבר הותיר את מורן לבדה עם שתי בנות צעירות ועם חלל שלא דמיינה שתיאלץ לשאת.

משה מספר על כוחות הנפש שמורן חשפה באותם ימים: מיקוד מפוכח, רכות לצד עוצמה ובעיקר נחישות להמשיך לבנות חיים לה ולבנותיה.

עם הזמן, נכנס לחייה אופיר בכר, בן למשפחת קיבוץ בארי. אהבה שנייה צמחה מתוך האדמה הסדוקה וכיום הם מגדלים יחד בן ובת נוספים, אחים לאותן שתי בנות ראשונות שהיו העמוד האיתן של מורן בזמנים קשים. המשפחה מרבה לטייל בארץ ובעולם, כאילו התנועה והאופק הפתוח הם חלק מהדרך שלהם לסמן מחדש את גבולות האור והתקווה.

לשרוד כדי להמשיך ללכת, לחיות ולטייל: מסעו הבלתי יאמן של משה צמרת

כשיצא משה צמרת לפנסיה ב 2017, הוא קיבל החלטה שנשמעה כמעט מוזרה לגבר שכבר עבר כברת דרך ארוכה בחיים: לצאת לטיול של אחרי צבא אבל בגיל שבעים פלוס, לבד, עם תרמיל על הגב ועם סקרנות של נער.

כך הוא מצא את עצמו צועד כחודש וחצי בדרום אמריקה, מאקוודור ובוליביה ועד פרו ואיי גלפאגוס. הוא טיפס לרכס "הר הצבאים", הגיע לגובה מפעים של 5,200 מטר וחזר לארץ, מוצף טוב לב וחדוות חיים, לשבת עם חבריו ולדבר בהתלהבות על משחקי הכדורגל והכדורסל של הפועל חיפה, כמו מי שהמסע החזיר לו שכבה עתיקה של נעורים.

אבל זמן קצר לאחר שחזר, משהו בגוף אותת. בטיול ג'יפים בנגב, ביום השני, הוא הרגיש שמשהו לא מתפקד. "קח אותי לבית חולים", אמר לחברו, "אבל לא לסורוקה אלא ישרות לכרמל". כאשר הגיע למיון, ההמוגלובין בדמו היה 5.5 והוא הרגיש שהוא מידרדר אל הקצה. בחדר ההלם ניסו להחזירו באמצעות מכת חשמל ועוד אחת נוספת. 56 ימים שכב בבית החולים, כשחיידק טורף אוכל את מעטפת הלב ואת המסתם שלו. לבסוף הושתל בגופו מסתם ביולוגי והוא יצא משם חי.

משה, בניגוד לכל הגיון רפואי, בחר באפשרות היחידה שהכיר: להמשיך. הוא יצא שוב לטיול ג'יפים בנגב ושוב, ביום השני, אותו דפוס. חולשה, בי"ח, התמוטטות בשירותים אך הפעם מזל גדול: מטפל הודי שהיה שם במקרה, חשב לרגע שמשה כבר איננו והזעיק עזרה. שני סטאז'רים גררו אותו לטיפול נמרץ, הזריקו אטרופין ישירות ללב ובמעלית שמע אותם לוחשים, "אם הוא לא יתעורר, ניתן לו עוד אטרופין, הרי במילא הוא מת". אבל הוא לא מת. הוא חזר.

כעשרה ימים לאחר מכן התחיל לאבד דם: תשע מנות. רופאה צעירה צורחת לו בדרך ל-MRI: "אל תמות במשמרת שלי, זה יירשם עליי… אני רק בהתמחות!"

שם, במחלקת טיפול נמרץ, גילו: סרטן במעי הגס. אך לא ניתן היה לנתחו מיד; גופו כבר עבר שני ניתוחי לב והיה מוכרח להתאושש. כעבור חודש נותח, כאשר 26 סנטימטרים מהמעי קוצצו. משה התאושש ויצא, שוב …לטייל. הפעם לרמת הגולן.

אבל המחלה לא התכוונה לוותר. שוב חולשה, שוב בי"ח "כרמל". בקורונה אמרו לו הרופאים שאנשים כמוהו אינם קיימים ברפואה המודרנית: החיידק הטורף חיסל את המסתם הביולוגי, זה של החזיר, והחל להתפתח מחדש. היה צורך להחליף מסתם שוב ובנוסף עוד שני סטנטים. (סטנט ללב הינו תומכן העשוי גליל רשת מתכתי זעיר שמוחדר לעורק כלילי חסום או צר, כדי לפתוח אותו ולשמור על זרימת דם תקינה לשריר הלב)

או-אז החלו השנים הקשות באמת. 12 סבבים של כימותרפיה שלא הועילו. בין 2023 ל 2025: שלושה ניתוחי כבד, שני ניתוחי ריאה, גרורות. לפני כחצי שנה נמצאו גרורות גם בשלד אך הדבר מסוכן מדי לנתחו, היות וישנה קירבה רבה לעצבים שעלולים לשתקו. ההקרנות הרגילות בחיפה לא עזרו והוא הופנה למכונה חדשנית בעלת עוצמה של פי חמישים מהמקובל, באסותא ת"א.

היום מטופל משה בתרופות ביולוגיות. באופן בלתי נתפס, אחרי כל מה שעבר, הוא אומר משפט פשוט, כמעט מעורר חיוך ופליאה: "אני בריא. אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה ולהילחם בסרטן."

באופן מסוים, כשמביטים במסעו, במפל הפלצות שניצב מולו שוב ושוב, אולי הוא באמת צודק.

לחיות בתוך מהפכת המלחמה בסרטן: סיפורו של משה צמרת בעידן חדש של תקווה

כתבתו של יואב אבן, ששודרה בספטמבר 2025 בערוץ 12N, התמקדה במהפכה השקטה אך הדרמטית שהתחוללה בשנים האחרונות במאבק במחלת הסרטן.

מהפכה זו קיבלה פנים, קול ונשימה גם דרך סיפורו של משה צמרת. ב-20 השנים האחרונות הצליחה הרפואה, להפוך את הסרטן ממילה שנשאה עימה ניחוח של סופיות, לגורל שניתן לנהל ואף לא פעם לנצח. "ההבנה את הביולוגיה של סרטן, הביאה לפיתוח תרופתי שעשה ממש מהפכה", הסבירה פרופ’ אירית בן אהרון, ראש האגף האונקולוגי ברמב"ם, כשהיא מתארת מסע מחקרי בן עשורים שהפך למצע תקווה, עבור אלפים.

משה צמרת, חי כבר שש שנים עם סרטן מעי גרורתי, הוא אחד מאותם אנשים שהמהפכה הזו הפכה את גורלם. משה מספר כיצד אנשים מתקשים לעכל את פערי המציאות: "אנשים בהלם. הוצאתי טיול ג'יפים ואף אחד לא האמין שאני חולה סרטן. הייתי כל הטיול עם הפאוץ' של הכימותרפיה. חולי סרטן יכולים לעשות הכול אם הם רוצים."

 דבריו של משה משקפים לא רק עיקשות אישית, אלא גם שינוי תפיסתי שלם. מחיים שנעצרו לחיים שנמשכים, מלאים, פעילים, אפילו הרפתקניים.

בעבר, כפי שמתארת פרופ’ בן אהרון, חולה במצבו של משה היה מקבל טיפולים רצופים, שתוחלת חייהם, היו לכל היותר מעט יותר משנה. "לפני שנים הסטטיסטיקה הייתה הרבה יותר גרועה" מוסיף פרופ’ עידן וולף מאיכילוב, היום יש לנו אוכלוסייה גדולה של אנשים שהחלימו מסרטן, או שחיים איתו, אבל לא מתים ממנו".

 את השינוי הזה מאפשרות בין היתר התרופות הביולוגיות, אשר נותנות את הדיוק של עולם האונקולוגיה והן מתכווננות ישירות לפגם הגנטי בגידול, כפי שמסבירה פרופ' אלונה זר, ומציעות טיפול יעיל יותר ופגיעה קטנה בהרבה, בתאים הבריאים.

כמו הנוף הפתוח שמשה כה אוהב לחרוש בג’יפ, כך גם המדע פתח לפניו אופק חדש: לא של הכחשה, אלא של התמודדות אמיצה; לא של מאבק נואש, אלא של דרך חיים. מהפכה שמתרחשת בגוף וברוח ושהופכת את סיפורו של משה צמרת, ממקרה רפואי למסמך אנושי על גבול הפלא.

הלב שמאחורי המדע: משה צמרת והרופאה שהצילה את חייו

עבור משה צמרת, סיפור החיים החדש שנולד לו מתוך המאבק בסרטן, אינו של מהפכה רפואית בלבד, אלא גם ובעיקר של הלב האנושי שעמד לצדו.

כאמור, זה שש שנים שהוא מטופל במחלת הסרטן, כאשר במרכז המסע הזה עומדת דמות אחת החשובה לו במיוחד, פרופ’ אירית בן אהרון, מנהלת האגף האונקולוגי בבית החולים רמב"ם, שהינה אחת המובילות בעולם בתחום ממאירויות במערכת העיכול. מהרגע הראשון, הוא אומר, היא הייתה לא רק רופאה אלא עוגן, מצפן ונשימה.

צמרת עבר דרך ייסורים שגופו יזכור לעד: שלושה ניתוחים במעי הגס, שלושה נוספים בכבד, שני ניתוחי ריאה, עשרות רבות של טיפולי כימותרפיה אגרסיביים, וחמש הקרנות לשלד במערכת חדשנית ועוצמתית, כזו שמקרינה פי חמישים מהמקובל בעולם.

ובכל זאת, בתוך המבוך הכירורגי והטיפולי הזה, הוא מתעקש לומר משפט אחד, ברור, נקי, חותך: "בזכותה של פרופ' אירית בן אהרון אני חי חיים מלאים, ללא הגבלות ומנצח את הסרטן."

בעיני משה, הישגיה הרפואיים של פרופ’ בן אהרון הם רק חלק מן התמונה. הוא מדבר עליה כמו שמדברים על מישהו שהיה שם ברגעים האפלים ביותר, לא רק עם ידע ודיוק, אלא גם עם רוך, עם סבלנות, עם היכולת להעניק לאדם שחייו תלויים על בלימה, תחושה של יציבות. "יש לה אישיות שנותנת תקווה ורצון לחיות" הוא מספר, "הקשבה, עידוד, נפש. היא מחזקת את המטופל גם במימד הנפשי והרוחני בצורה מדהימה."

לבסוף, אחרי כל הטיפולים, הסכנות והחודשים הארוכים של המתנה, הוא מבקש להשאיר אחריו לא רק סטטיסטיקה, לא גרף רפואה, אלא מילה אנושית אחת גדולה, פשוטה ומלאה מהלב:

"תודה. תודה. תודה."

אהבה שמחזיקה עולם: משה ושמשה צמרת מול הסרטן, יד ביד

מן הראוי לזכור שהאהבה אינה נמדדת רק בשנים בהן אנחנו צעירים, יפים ובריאים, אלא דווקא ברגעים שבהם החיים נוקשים על הדלת ותובעים את מלוא כוחו של הלב.

כך הם משה ושמשה צמרת, זוג שחולק כבר 53 שנות נישואים ונדמה שהזמן לא מחליש את אהבתם, אלא מעמיק אותה. במסדרונות רמב"ם, בין צלילי המכשירים וצבעי האור הקר של המחלקה האונקולוגית, הם צועדים יחד לטיפולים, כתף אל כתף, כמו מי שחוזרים שוב ושוב בשבילי ילדותם, נשענים על שורשי חיים משותפים, שהסערות לא הצליחו לעקור.

בשלוש השנים האחרונות שמשה מתמודדת עם סרטן הלבלב, ומשה, שמנהל מאבק משלו מול מצבים רפואיים מורכבים מאז 2017, נשען על החלטה פנימית עמוקה: הוא יחיה עוד שנים רבות, ובכך ינצח. בעיניו, הוא "אדם בריא שחי לצד הסרטן חיים מלאים, מתוך כוונה לנצח", תפיסה שהפכה כמעט למנטרה המלווה את יומם.  

יחדיו הם מגיעים לטיפולים. מחזקים, מעודדים ובעיקר בוחרים שוב ושוב להישאר אופטימיים. בתוך האתגר, בתוך הכאב, בתוך הבלתי ידוע, הם מפגינים את מה שלעתים נשכח: שלאהבה ולאופטימיות יש כוח מרפא, היכול להחזיק ולהאיר גם את המקומות האפלים ביותר.