גיתית הראל-גליקמן מציירת על אריזות התרופות וחושפת את תיאטרון נפשה • "זה מה יש…"

בגיל 88, הציירת החיפאית גיתית הראל מפתיעה בסדרה חדשה של איורים, אשר נולדו מתוך חולי, כאב ותחושת חיים עזה מאי פעם.
בעשור התשיעי לחייה, גיתית הראל, מהיוצרות המזוהות והאהובות בסצנה האמנותית החיפאית, מפתיעה בפרץ יצירתי חדש. הפעם, לא על בד קנבס או נייר משובח, אלא דווקא על אריזות התרופות שהיא נוטלת מדי יום.

הסדרה החדשה שלה נושאת את השם הצנוע אך רב המשמעות "זה מה יש…" שהינו ביטוי יומיומי שגרתי אשר גיתית הופכת אותו להצהרה פילוסופית, כמעט תנ"כית, אודות גורלו של האדם. בבחינת לומר "אקו הומו" הרי כזה הוא האדם.

החיים מצוירים על קופסה

האיורים שעל גבי אריזות התרופות אינם גימיק אמנותי, אלא תמצית של עולמה הפנימי: פנטזיה אנושית סוריאליסטית, קריקטורה קרקסית של הנפש.

מתוכן ניבט סגנונה הייחודי של הראל, המזוהה עשרות שנים עם ציוריה הצבעוניים והמורכבים, המאכלסים דמויות אנושיות ויצורי כלאיים מפתיעים. אלו הם שילובים של אדם וחיה, ליצן וקדוש, מלאך וחוטא.

הקובץ כולו הוא כמו מופע תיאטרלי רב משתתפים: תיאטרון הנפש של גיתית. כל דמות נדמית כשחקן על במה, חלק מליהוק גדול ומוזר, שכולו קיים בראש של אומנית אחת המביטה באדם ורואה בו את הצחוק, את הכאב ואת האבסורד גם יחד.

השקת ספרה של גיתית הראל בבית בנה שעל הכרמל

בצהרי יום שישי 24.10.25, התקיימה השקת הספר "זה מה יש" ונערכה בביתו של בנה, דניאל הראל, השוכן על רכס הר הכרמל. זהו מקום שבו השמים נושקים לים והאור החיפאי עוטף את הכול ברוך זהוב.

הבית, הפתוח אל המרחב, נשם את יופיו של הנוף, כמו היה שותף לחגיגה עצמה: הרי הכרמל הירוקים, רצועת הים הכחולה באופק ורוח קלה שנשאה עמה ניחוח אורנים וגעגוע.

בתוך תפאורה טבעית זו, שנראתה כאילו נבראה במיוחד לרגע הזה, התקיימה חגיגה חמה ומרגשת של יצירה, חיים ומשפחה.

אירוע זה נולד מתוך רצון לחבר לבבות: במילים, בצלילים ובזיכרונות.

עליזה שקולניק, בקולה החם ובנוכחותה המרגשת, פתחה את הלבבות בדברים שנגעו בעומק הנפש, דברים שטוו יחד עבר והווה, כאב ותקווה, אהבה וחיים.

ולצידה, צבי שקולניק, בנגינה רכה ובשירה מלאת נשמה, ליווה את המילים במוזיקה שהפכה אותן למרחפות.

הרגעים המשותפים של שניהם היו כמעיין נובע של רגש ואור, שהאיר את ההתכנסות כולה והפך אותו לחוויה של אמת, יופי וקרבה אנושית.

שורשים בפראג, צלקות מן המלחמה

גיתית הראל (במקור בריגיתה פלצנר) נולדה בפראג בשנת 1937, בת יחידה לאדריכל פלצנר ארפט ולאמה חנה, שלמדה משפטים אך נאלצה להפסיק את לימודיה בשל עליית הנאצים.

כשהייתה בת שנתיים בלבד, פלשו כוחות היטלר לפראג ואזי החלו נדודי המשפחה. היה זה מסע הישרדות ממושך תחת שמות בדויים ותעודות מזויפות, שנרכשו בכסף וביהלומים.

"היינו בורחים ממקום למקום, תמיד על רכבות, תמיד בתחושת פחד, ותמיד עם תקווה קטנה בלב: אולי הפעם נינצל" נזכרת גיתית. "אולי משם באה האהבה שלי למסכות, לדמויות שמשנות פנים".

מתוך אותו מסע נדודים נולדה גם תערוכתה "סיפור של נדודים", שהוצגה בשנת 2019 במסגרת פסטיבל האמנות "בית גלים" בחיפה, תערוכה שחשפה את שורשי הטראומה ככוח יוצר, כמנוע לחיים.

תעתוע, פאר וגלגול צורה

בציוריה של הראל משתקפת אווירה כפולת פנים: על פני השטח נראה פאר, צבע, שמחה; אך מאחוריהם ישנו שקט מצמית, קיפאון, כאב.

דמויותיה לבושות מלבושי פאר אך נראות כחנוטות, כמו קפואות בתנועה. עולם הציור שלה נשלט בידי עקרון המטמורפוזה שהינו גלגול הצורה אשר בו אין דבר קבוע: מין, מגדר, מהות. לדידה הכול בתהליך השתנות מתמיד.

אוצרת הספר והתערוכה, עליזה שקולניק, מתארת זאת כך: "כשאני מביטה בציוריה של גיתית, אני רואה סרט קולנוע אינסופי. דימוי אנושי שמשנה את עצמו ללא הרף כמו הנפש עצמה, חסרת מנוחה, המחפשת שלווה".

גוף האדם כזירת התודעה

ההיסטוריה של האמנות רואה בגוף האדם מראה לרוח התקופה. אך גיתית, בניגוד למוסכמות הקלאסיות של האדם כנזר הבריאה, בוחרת לחשוף את חולשתו, את הגיחוך והאבסורד שבקיומו.

דמויותיה אינן הרואיות אלא הן גרוטסקיות, תאוותניות, מבולבלות. עולם חסר שקט, קרקסי, מלא תשוקה ויצר, שבו האדם נדון לשוטט בתוך כאוס קיומי.

ובכל זאת, דווקא מתוך הסערה הזו נולדת החמלה. מי שמתבונן באיוריה, מוצא את עצמו מחייך. הומור, רוך ותחושת פיוס מחלחלים מתוך הקווים. "האדם אולי מגוחך," אומרת גיתית, "אבל הוא גם יצור שראוי לאהבה."

חיוך אחרון על קופסת תרופות

סדרת האיורים אשר נוצרו על אריזות התרופות מסמלת, אולי יותר מכל, את ההשלמה של אומנית ותיקה עם עצמה ועם גופה.

החומר ממנו עשויות הקופסאות ופתקי ההסבר אשר בתוכן, הינם סימן לשבריריות, לשגרה, לתלות. חומר אשר הופך בידה של גיתית לחומר גלם של החיים.

"זה מה יש…" היא אומרת, "אבל זה גם המון. זו אני."