הטור של יוסי מורג
אני חושב שיהודי צריך לעמוד בתנאים המופיעים בחוק השבות – מי שאמו יהודיה…
ראוי שמדינת היהודים, המשמשת קרן של תקווה להמשך קיומו של העם היהודי תחבק את כל היהודים באשר הם כמו גם המורשת היהודית ואבני יסוד בתרבותה.
אין לאף אחד מונופול על המחשבה ועל התחושות והאמונות הקיימות בליבו של כל אחד ואחת.
ובכלל אי אפשר לכפות תחושות וההיכרות המאוחרת של הצבור באמצעות התקשורת עם חוזרות וחוזרים בשאלה מחינוך דתי כפייתי רק מחזקות את הדעה הזאת.
נולדתי כאן למשפחה יהודית מדורות, לא דתית אך מאוהבת בתרבותו של העם היהודי בארץ ובעולם. שיחקנו בחץוקשת בלג בעומר, השתתפנו בהקפות שמחה תורה או צפינו מן הצד קיימנו אירועי בר מצווה כהלכתם.
שירתנו בצה"ל, חילונים ודתיים מכל הסוגים והגנו ביחד על המדינה בכמה וכמה מלחמות תוך כבוד איש לאחיו או איש לרעהו.
לא יכולה להיות פוליטיזציה של מחשבה שנועדה כולה להכריח אותנו לחשוב כמו שמישהו אחר רוצה
יש בזה פגיעה בכבוד האדם פגיעה בחירותו פגיעה קשה בחוק יסוד המאפשר לנו חופש בחירה במה להאמין ואילו ערכים לאמץ.
בחרתי להעלות לפניכם סיפור שהיה בדיוק כפי שהוא מסופר…
זהו סיפור המבטא חינוך שבני דורי קיבלו במערכת החינוך הממלכתית. ערכים משותפים ותחושות אמיתיות שפוליטיקאים המנסים לכפות מחשבה, לא יבינו לעולם.
כשהייתי מפקד בסיס טירונים של השריון אירחתי את האדמו״ ר הקדוש הרבי מקאליב , הוא ירד ממונית, כאשר ארבעה גברתנים בשחור סביבו , שניים נושאים אותו ומרימים אותו באוויר כשהם אוחזים במרפקיו , לרגליו אנפילאות משי לבנות והוא עטוף גלימה לבנה שזורה ברקמת זהב דומה היה שפגשת באליהו הנביא או מינימום הבעל שם טוב…
במשרד הוא מתיישב בכסא רגיל נושא המטריה נשאר לשמור על הדלת והפקיד סופר רושם כל מילה בפנקס .
״נוווו, והמפקד שומר מצוות ?״ פתח ושאל בחיוך בקולו הדק ועיניו האירו את החדר…
״אני משתדל לקיים מצוות שבין אדם לחברו״ ענה היהודי שבי בקול מהוסס.
פניו של הרב הקשיש, ניצול שואה, שעונה וסורס ע״י הנאצים אורו , חיוך אוהב הציף את פניו . לחץ הרב את ידי בשתי ידיו וקם ממקומו ואמר:
״מי שמקיים מצוות שבין אדם לחברו אתחלתא דגאולה פעמי משיח שכינה שורה עליו כל הכבוד!
…ועכשיו נלך לדבר עם החיילים״.
הלכנו אל חדר האוכל שפונה מראש מהריהוט, 400 חיילים ישבו על הרצפה, עניים ועשירים, ימניים ושמאלניים, עירונים ובני עיירות פיתוח צפוניים וצפונבונים מושבניקים וקיבוצניקים, עמך ישראל – טירוני השריון, מחזור פברואר 82.
לאולם ארבעה פתחים, מהם נכנסים ויוצאים ובמה קטנה שהכנו לרבי ומיקרופון.
הרבי עלה על הבמה ארבעת משמשיו בקודקודיה, הבחור סגר את המטריה והפקיד שלף את הפנקס והרבי דיבר:
״שלום חיילים אני ניצול שואה וכבוד לי להיות כאן אתכם, לא אשא דברים כי לא באתי לדבר על שום דבר באתי להיות אתכם באהבת ישראל. ידוע לכל שהלחנתי פסוקים רבים למנגינות המושרות בבתי הכנסת אני מבקש לשיר לפניכם שני פסוקי תהילים ומי שרוצה, שיצטרף…״
הרבי התחיל לשיר והטירונים והמפקדים כולם מרותקים אליו מצטרפים בשירה אדירה וחוזרים שונים משלשים מרבעים ושוב ושוב חוזרים בשירה נלהבת מאין כמוה לשמחתו של הרבי שרוקד פיזז על הבמה מאושר ושמח כשהוא שר בקולו הדקיק מזמורי תהילים עם החיילים .
בסוף השירה, שנמשכה כעשר דקות, פנה הרבי אל החיילים, נפרד לשלום בירך אותם ב״ תחזקנה ידיכם״ ואמר
"אני אעמוד בכניסה משמאל ומי שמסכים ללחוץ את ידי יסב לי אושר רב״ .
כל החיילים בדממה ובשקט כולל המכי״ם והקצינים ביחד, כחמש מאות איש, סגל וטירונים לחצו את ידו . אף אחד לא יצא מבעד ליציאות הנוספות.
״ תודה המפקד תזכה למצוות״
אמר אליהו הנביא הקטן, בגלימת המשי הלבנה, עטוף בכבודה של תורה ונסע לדרכו…
הביקור היה אירוע מכונן בחיי. הוא לא הפך אותי לאדם דתי, אבל הוא בפירוש נתן תזכורת לעולם יהודי שלם שממנו כולנו באנו ואנחנו מכבדים את זהותנו היום כל אחד על פי דרכו…
המרתק בכל העניין הוא שאני זוכר את האירוע לפרטיו, כאילו היה אתמול, למרות שחלפו מאז 34 שנים ואני עודני נטוע בתחושה שאירוע כזה נועד להיחרת בליבי לנצח !
ולכל זה אני קורא להיות יהודי!
הרבי לא הזכיר את אלוהים אפילו במילה אחת. הוא לא הזכיר תורה ומצוות הוא שר לחיילי צהל וחיזק את ידיהם בשמה של תורה בשם אלוהים ולרגע הנמשך לנצח נצחים היה גם נציגו עלי אדמות .
איך אמר רבי עקיבא ?
הסיפור הכתוב על האדמור הוא סיפור מקסים. .פשוט מקסים ומעורר מחשבה.
ליוסי היה כושר הבעה בעל פה שהיה יוצא דופן. יוסי תמיד סיפר סיפורים מרתקים והביע דעות מעניינות, מושכלות וחכמות ומלאות בידע, היושב מולו תמיד היה צמא לשמוע עוד ועוד.
הכשרון הנדיר הזה, היה מהול ברגישות, בטוב לב ובהבנה של מצבים ואלו חלק מהדברים שהפכו אותו לאדם המיוחד שהיה. לא פלא שכל כך הרבה אנשים הלכו אחרי ארונו כשנפטר. כששמעתי שנפטר. ישבתי על כסא ובכיתי. יוסי היה אדם שתמיד חשב איך לעזור לאחרים. גם אם עברו חודשים מאז שראית אותו בפעם הקודמת, כשדיברת איתו, היה זה כאילו אתמול. תמיד מילים טובות, חיוך גדול, עצות לחיים, חוכמה גדולה, ידע רב וסיפורים מעניינים.
המילים שאמר וכתב, השאירו חותם בכולנו, ואחרי שהלך מאיתנו נשאר חלל גדול.
עצוב. מרגש. כואב. כואב מאד.