אביבה גלברט מהכרמל: חובבת צילומי טבע ונוף עם רומן ביכורים על המדף

אביבה גלברט, ילידת חיפה ואם לארבעה בוגרים, חיה את ימיה בין עדשות מצלמת הטבע לבין מילים הנולדות מתוך הלב.

ברומן הביכורים שלה חושפת המחברת לעולם את מה שהעסיק אותה בשתיקה במשך שנים: החיפוש אחר שלמות משפחתית וההשלכות כאשר חלק ממנה נעלם ואינו שב.

זהו מסע כתיבה שנולד מתוך געגוע, אך בעיקר מתוך רצון לגעת בכאב המשותף לכולנו.

סיפור חיפה, סיפור חיים

אביבה גלברט, ילידת חיפה, נולדה בבית חולים רוטשילד וגדלה עם נוף חופה של העיר הגדולה. עם השנים הפכה לאשה חזקה, לאם מסורה לארבעה ילדים ולסבתא אוהבת לנכדים.

חייה שזורים בסיפור של הוריה: אביה, רפאל, עלה ממרוקו בשנת 1948 ומצא את דרכו בצוות קצין העיר חיפה ולאחר מכן בעבודתו בנמל העיר; אמה, פורטונה, הגיעה אף היא ממרוקו, לשידוך שנבחר לה עוד במולדת ושני עולמות אלה נפגשו והפכו למשפחה חמה ואוהבת.

אביבה גדלה כבת במשפחה חמה ואוהבת, עם שתי אחיות ואח, בלב שכונת הדר, סמוך לשוק ברחוב השמש, בקרבת רחוב סירקין ולאחר מכן בקרבת עיריית חיפה.

בין סמטאות השכונה, ריחות השוק וצלצולי הרחובות, התעצבו זיכרונות ילדותה והקשר האינסופי לעיר שבה חייה נכתבו.

שכונת המגורים ועת בליל השפות

השכונה נשמעה כקונצרט בלתי נגמר של קולות ושפות. זו הייתה תחילת הנבואה של אהבת השפות של אביבה, אשר הפכה עם השנים לחלק מהותי מהווייתה. כבר בילדותה, בעת ביקוריה במכולת השכונתית מול גן הזיכרון, נהגה לעצור, להטות אוזן, ולהתמוגג מהמבטאים הזרים ומהצלילים השונים אשר נשמעו מכל פינה.

בית ילדותה עמד קרוב לנמל חיפה, בבניין ששייך לערבי-ירדני אמיד, אשר השכיר את דירתו בדמי מפתח. מחלונותיו ניבט המפרץ הכחול והסירות הלבנות ששטו בו כאילו היו חפצים של פנטזיה, קרובות כל כך עד שנדמה היה שאפשר למתוח יד ולגעת בהן.

אביבה זוכרת את המזרקה הייחודית, את המים המפזרים ניצוצות שמש ואת המוני הקהל בשבתות, לבושים חולצות לבנות, שהתרוממו יחד עם רוח הים, משתלבים במנעד הצלילים והניחוחות של הנמל, כאילו העיר כולה נשאה סיפור משלה. סיפור שהיא הפנימה וזכרה לנצח.

לימודים ותנועת הנוער

אביבה בילתה את שנות ילדותה המוקדמות בבית ספר יסודי "עציון", מוסד ממלכתי-דתי לבנות, שהתהדר ברמת חינוך גבוהה. בבית ספר זה היא זכתה להתרגשויות אמנותיות בלתי נשכחות: קונצרטים שלהם האזינה, שיעורי שחייה, הצגות תיאטרון ומקהלה, שבה השתתפה וגילתה את קול האומנות הטמון בה.

בהמשך דרכה החינוכית למדה בתיכון עירוני ו', אך הנוער והחברות לא היוו את העיקר, שכן במסגרת תנועת בני עקיבא בסניף הדר, חוותה אביבה חוויות שהטביעו את חותמן על דמותה.

היא מתארת תקופה זו ככזו שעיצבה את זהותה כישראלית אוהבת ארץ ומחויבת לה. תקופה שבה הפכו הערכים, החברות והקהילה לחלק בלתי נפרד ממנה.

מחלקת סחר חוץ

עם סיום לימודיה, פנתה לראשונה לעולם הבנקאות והצטרפה אל בנק מזרחי טפחות. כבר מן היום הראשון היה ברור כי מדובר באישה שעתידה המקצועי שזור באהבתה העמוקה לשפות ובמיומנות יוצאת הדופן שלה בשפה האנגלית. אהבה זו, שנולדה מתוך סקרנות וכישרון טבעי, הפכה במהרה לכלי מרכזי בעבודתה במחלקת סחר חוץ- תחום שבו הדיוק, היכולת לתקשר בין תרבויות והבנת הדקויות הלשוניות הם מפתח להצלחה.

במשך 38 שנה מלאות, נשארה נאמנה למקום אחד ולדרך אחת. נדיר למצוא בימינו דמות מקצועית שצומחת ומתבגרת במוסד יחיד, תוך כדי יצירת מסלול חיים המושתת על התמדה, נאמנות והעמקה מתמדת בתחום עיסוקה. השנים הארוכות בבנק לא רק ביססו את מעמדה כאשת מקצוע מן השורה הראשונה, אלא גם הפכו אותה לסמל של יציבות ומסירות בעידן של שינויים תכופים.

במחלקת סחר חוץ, שם חיברה בין עסקאות בינלאומיות, מכתבים רשמיים ותקשורת עם בנקים וחברות מעבר לים, התגלמה היכולת שלה להפוך את השפה לכלי של חיבור בין אנשים, בין תרבויות ובין עסקים. עמיתיה מספרים כי בזכותה, נוצרה תחושת ביטחון: כל מסמך שיצא מתחת ידה היה מדויק, כל פנייה ללקוח מעבר לים הייתה בהירה ומכובדת, וכל אתגר לשוני או מקצועי זכה למענה מהיר, אחראי ומעמיק.

אהבה שצמחה בין גלים

כשהייתה בת 17 בלבד, בחוף השקט אשר בחיפה, תחת שמיים תכולים ורחש גלים אינסופי, פגשה אביבה את בן זוגה. היה זה מפגש שנראה כמעט מובן מאליו. כאילו הים עצמו סידר את דרכיהם להיפגש. מהחיבורים הראשונים נרקמה אהבה שהלכה והתעצמה, עד שבשלהי נעוריה כבר ידעו השניים שהם נועדו זה לזו.

מאז, צעדו יחד דרך חיים, נישאו, הקימו בית חם ומאיר פנים וגידלו בו ארבעה ילדים שנשאו עמם את אותם הערכים שליוו אותם מילדות.

השנים חלפו, הילדים בגרו ופרשו כנפיים וכל אחד מהם בחר לעצמו מקום משלו: יפעת, הבכורה, השתקעה בזיכרון יעקב; גלעד מצא את דרכו בקיבוץ שומרת; אמיתי בנה את חייו באורנית; ונתן בחר באשחר שבמשגב.

כך, מן החוף הקטן והפשוט ההוא בחיפה, צמחה משפחה שלמה הממשיכה לפעום, לגדול ולהתרחב… כמו מעגלי המים המתפשטים על פני הים שלא שוקט לעולם.

המילים שנשמרו במגירה והפכו לספר

כבר בילדותה הרגישה אביבה כי המילים הן עולמה הפנימי, נשימה של ממש. אביה, לשונאי אוטודידקט וחזן בבית הכנסת, הקפיד על שפת הדיבור כעל מצווה וראה בלשון העברית את לב לבה של התרבות. אהבתו למילה הכתובה חלחלה אליה והכתיבה את דרכה. בבית הוריה כל משפט נאמר בקפידה, כל מילה נשקלה וכל טקסט היה הזדמנות לגעת ביופי.

אביבה עצמה "בלעה" ספר אחר ספר בספריית בורוכוב ובספריית פבזנר. באותו זמן מילאה מחברות בשירים, בהגיגים ובסיפורים קצרים. את אוצרות הכתיבה הללו שמרה במגירותיה, כאילו ידעה שיבוא יום והם יבשילו.

פרק חדש שנפתח באומץ

החיים הובילו אותה במסלול מורכב: נישואים שהתפרקו כשהייתה בת 48, פרק חדש שנפתח באומץ ולבסוף גם פרישה לגמלאות, אשר העניקה לה את החירות לשוב אל המילים שנכתבו לאורך עשרות שנים.

רק אז, כשהשקט נכנס לחייה, היא מצאה את עצמה יושבת למיין את דפי הילדות והנעורים, לשזור אותם יחד לכדי יצירה שלמה. זה היה תהליך של איסוף שברים והרכבתם לסיפור חיים. בשנת 2010, לאחר מסע אישי ממושך, החל לרקום עור וגידים ספרה הראשון, שהינו עדות מאוחרת אך עוצמתית לכך שהמילים שנשמרו במגירה מעולם לא איבדו את כוחן.

ספר ביכורים כהד חזק לסוגיות ביוגרפיות

מחקרים ותצפיות בספרות בכלל ואף בספרות העברית מראים כי לא אחת ספר הביכורים של סופר מתחיל נושא עמו הד חזק לסוגיות ביוגרפיות ואישיות.

פעמים רבות, זו דרכו של הסופר לעבד חוויות חיים ראשוניות, לבחון את זהותו ולעגן את כתיבתו בעולם מוכר ואותנטי, המושפע מהחוויות האישיות והסביבתיות שלו.

כך, למשל, ברומן הביכורים "עברי קטן" של דבורה עומר ניכרת השפעת ילדותה בקריית חיים ובחוויות המשפחתיות, שהעניקו לדמויותיה עומק ואותנטיות. לחילופין גם ברומן "אבני דרך" של יצחק בשביס-זינגר, אף שכתיבתו נוגעת גם לחוויות דמיוניות, ניתן לזהות חוט ביוגרפי המלווה את סיפוריו הראשונים.

 עם זאת, אין מדובר ב'כלל ברזל': סופרים רבים בוחרים דווקא להתרחק מהחוויה האישית ולצלול לעולמות בדיוניים או מחקריים לחלוטין. דווקא המתח הזה שבין זיכרון אישי לבין דמיון יוצר הוא זה המעניק לספרי ביכורים רבים, בספרות העברית, עומק רגשי וכוח נוגע ללב הקוראים.

בין מציאות לדמיון: ספרה הראשון של אביבה גלברט

ספר הביכורים של אביבה גלברט, "צלע שלי", אשר ראה אור בשנת 2023, נושא עמו חותם אישי מובהק. כמי שחיה את המילה הכתובה מאז ילדותה, לא ניתן כמעט להימנע מתחושת הקרבה שבין הסופרת לגיבורה ועם זאת, גלברט יודעת לטשטש את הגבולות.

במהלך הכתיבה היא מאפשרת לעצמה לפרוץ את תחום האוטוביוגרפיה הישירה, לשזור קטעים "שלא היו ולא נבראו" שנולדו, לא מתוך זיכרון, אלא מתוך דמיון טהור.

כך מתהווה משחק מרתק של מראות: האם אביטל היא אכן אביבה? ואולי דווקא לא? השאלה הזו נותרת פתוחה ומותירה את הקורא שותף פעיל במסע הפענוח.

סוד קסמו של הספר טמון בדיוק בתערובת הזו, בשילוב בין האישי לאוניברסלי, בין אמת להמצאה אשר מעניקים ליצירה את עוצמתה הספרותית והרגשית.

צלע חסרה, לב פועם: על ספר הביכורים "צלע שלי"

ברומן הביכורים אביבה גלברט, ילידת חיפה, אם לילדים בוגרים וחובבת צילום טבע, יוצאת למסע אישי ונוגע ללב: "צלע שלי".

כבר מן העמודים הראשונים ברור שהספר אינו רק סיפור בדוי, אלא גם מסע נפשי אל תוך חייהן של נשים רבות המוצאות את עצמן מול שבר גדול ומנסות להרכיב מחדש את הפסיפס של חייהן.

צלע שלי, כשם הסיפור המקראי, על פי ספר בראשית: חוה נבראה מצלעו של אדם, כסמל לכך שהאישה והגבר אינם ישויות נפרדות בלבד, אלא חלקים של שלם אחד. דהיינו השם נושא עמו משמעות של אחדות עמוקה בין שניים.

הכותרת רומזת לקשר הראשוני, האינטימי והבלתי־ניתן להפרדה שבין בני זוג. קשר שבו האחד הוא ה"צלע" של האחר, מקור חיותו והשלמתו. יחד עם זאת, היא נושאת גם הדהוד של פגיעות ושל תלות: כשהצלע חסרה, משהו בזהות נשבר.

זהו ספר הבוחן את המתח שבין אהבה לאובדן, בין שותפות למחסור, ומזמין את הקורא לצלול אל עומקם של יחסים אנושיים כפי שנוגעים בשורש הבריאה עצמה.

"צלע שלי" הוא רומן כן, מרגש ואנושי

במרכז העלילה ניצבת אביטל, דמות "רגילה", אם מסורה ואישה "הולכת בתלם", אשר יום אחד מגלה כי התלם נשבר. בעלה, אבי ילדיה, נוטש לפתע את הבית ומשאיר אחריו חלל עמוק. אביטל מנסה להדוף את הריקנות בעזרת ספורט, קריאה, מוזיקה, לימודים וטיולי טבע. אך היעדרו של בן הזוג מורגש בכל נים ונים. הרצון לאהבה חדשה מוביל אותה שוב ושוב אל מערכות יחסים מורכבות: עם נרקיסיסט, עם קמצן ועם גבר צעיר ממנה. בכל קשר כזה נדמה שהיא מתקרבת, אך שוב מוצאת עצמה נשברת.

גלברט בונה סיפור שאינו נשאר בגבולות הרומנטיקה בלבד: בתוך הרומן שזורים תתי-סיפורים מחיי היומיום: וידוי על יחסים טעונים עם חמותה לשעבר, גאווה המעורבת בספקות על בני המשפחה המתגייסים לצה"ל, התמודדות עם פחד ההזדקנות וכן שאלת ה"מה יגידו" המרחפת מעל כל קשר חדש. כל אלה מעניקים עומק מציאותי לדמותה של אביטל, והופכים אותה לנגישה ואנושית מאוד.

הייחוד של הספר טמון בכך שהוא מתאר את תהליך ההתבגרות מחדש. לא התבגרות של נעורים אלא של אמצע החיים. אביטל לומדת בהדרגה להפוך לאישה עצמאית, כזו שמתקנת מעקה, מתמודדת עם תקלות חשמל, יוצאת לבד למסעות בטבע עם המצלמה, ובסופו של דבר מגלה כי דווקא כשוויתרה על החיפוש דווקא אז מופיעה האפשרות החדשה לאהבה.

ובכל זאת, קשה להתעלם מהאמירה המרכזית של הרומן: ההתבגרות מחדש באמצע החיים, לא כוויתור אלא כהזדמנות לאוטונומיה חדשה.

דמותה של אביטל, שבונה לבדה בית, צובעת מעקה ויוצאת עם מצלמתה לשבילים, היא בבחינת מראה עדינה אך אמיצה, לא רק לנשים שעברו פרידה אלא לכל מי שמבקש להבין איך ממשיכים לחיות כאשר "צלע" אחת חסרה.

"צלע שלי" הוא רומן כן, מרגש ואנושי שנכתב בשפה יומיומית זורמת וקולחת, שמקרבת את הקורא אל הדמויות ומאפשרת לו להרגיש חלק מעולמן. ככזה, הוא מותיר את הקורא עם מחשבות על בדידות, על חוסן נפשי ובעיקר מחשבות על היכולת למצוא חירות פנימית דווקא מתוך שבר.

בית על ההר: בין שקט פנימי להמולת החיים

בפאתי אחת השכונות הירוקות והמטופחות שעל גב הר הכרמל, בין רחובות מתפתלים ונוף הנשפך אל הים, בחרה אביבה גלברט להכות שורש. מאז שנת 2000 היא מתגוררת שם עם ארבעת ילדיה, במרחב שהפך עם השנים להרבה יותר מכתובת אלא למקלט של ממש. הבחירה בדירה לא נעשתה באקראי; גלברט חיפשה מרחב נדיב, כזה שיאפשר לכל אחד מבני הבית למצוא את פינת השקט שלו. היא ביקשה בית רחב ידיים, מצויד במעלית שתקל על חיי היום-יום, קרוב דיו למרכזי המסחר ולחיים העירוניים התוססים, אך מנגד גם כזה שמעניק לה מרחק, נשימה, ותחושת שלווה פנימית.

הדירה שעליה חלמה הפכה להיות מציאות: מקום שממזג את החוץ עם הפנים, את ההמולה עם הרוגע, את קצב החיים הדוהר עם השקט שהיא מבקשת להעניק לעצמה ולמשפחתה. לא עוד ארבעה קירות, אלא בית במובן העמוק ביותר: זירה של חיים, זיכרונות, חלומות שמתגשמים ואחרים שעודם מתבשלים.

החדר שבו נרקמים סיפורים

אביבה גלברט אוהבת כל פינה בבית שבו היא חיה ובונה את עולמה, אך ישנם מקומות שהפכו ללב הפועם של חייה. בראש ובראשונה: פינת העבודה.

שם, מול המחשב, היא שוקעת לשעות ארוכות כאילו הזמן חדל מלהתקיים. במקלדת נולדים סיפורים חדשים, נשזרים זה בזה זיכרונות ישנים ותמונות, ונרקמת גלריה אישית של מילים ודימויים.

חדר זה איננו רק מקום עבודה, הוא חלון לעולמות פנימיים, מרחב שבו היא מעניקה לתודעתה חופש לשוטט ולחפש, לגלות וליצור.

הכורסה הכתומה

בסלון, בין הפריטים הנאים, הצילומים המרהיבים והאור החודר מבעד לחלון, ניצבת לה כורסה כתומה. צבעה כצבעי שקיעה חמה.

הכורסה הזאת אינה רק רהיט, אלא מקלט אינטימי שבו אביבה מתמסרת לעצמה, לעצירה קצרה בתוך המרוץ. הכתום הזה, צבע האור הדועך לקראת ערב, מגלם עבורה את החום, את הרכות, את הידיעה שהיום מתקרב אל קצו ומותיר אחריו שלווה.

בין פינת העבודה לכתום הסלון, נפרש מסלול חייה הפנימיים: יצירה, זיכרון, מנוחה ושלושתם יחד טווים את פס הקול של ביתה.

המרפסת הפותחת את שערי השבת

מעל לכל פינה אחרת בבית, המרפסת, היא מקדשה הפרטי של אביבה גלברט. זהו המקום שבו נרקם הקסם האמיתי.

בכל ערב שבת, ממש בדקות האחרונות של השבוע החולף, כשאור היום הולך ונמס אל תוך הדממה, היא יוצאת החוצה. שם, מול שמיים מתחלפים בצבעיהם, כאשר זהב נמס לתוך סגול והכתום נמהל באפור דק, אזי היא עוצרת את עצמה לרגע נדיר של נשימה.

באותן שניות מיוחדות שבין חול לקודש, כשהשמש משאירה אחריה שובל של צבעים ונעלמת מעבר לאופק, אביבה לוחשת לעצמה ברכת "שבת שלום".

בדיוק ברגע זה נדמה שהמרפסת איננה רק מרפסת, אלא במה אשר עליה מתרחש טקס פרטי ואינטימי. הבית כולו שותף לשקט הזה והכרמל שסביבו: ההר, העצים, אפילו האוויר, הם כאילו כמי שמצטרפים אליה להמתנה משותפת.

דממה סמיכה אופפת את הכול, כאילו הטבע והאדם מתלכדים יחד לרגע אחד מבורך של קבלת שבת.

אוצרות קטנים משווקי הפשפשים

גלברט היא אישה של פרטים קטנים, כאלה שמרכיבים את התמונה הגדולה והחיה של חייה. את יופיים היא מוצאת לא פעם בשווקי הפשפשים, בחיפה ובמקומות נוספים, שם היא משוטטת סקרנית בין דוכנים, מתבוננת בחפצים ששייכים לעולם אחר, לזמנים אחרים.

באחת מהליכותיה ברחוב סירקין בחיפה, נכנסה לחנות יד שנייה. שם, בין מדפים עמוסי פריטים, גילתה כלי מיוחד אשר החזיר אותה בבת אחת לבית הוריה.

לא רק זיכרון הציף אותה, אלא גם תחושת בית מוחשית, כאילו הצליחה ללכוד רגע ילדות בתוך כלי החרסינה. מאז, הכלי הזה מונח אחר כבוד בפינת הכלים הנאים שבביתה, מקום המנציח סיפורים וזיכרונות באמצעות חפצים.

קנקן הבית הישן

לצד הכלי אשר מצאה ברחוב סירקין, ניצב לו קנקן לבן שמקורו איננו בשוק זר, אלא בלב האינטימי ביותר: בית אימה.

אותו כלי פשוט, שידע ימים של שימוש ואהבה, הפך לסמל. עבור אביבה הוא אינו סתם קנקן אלא זהו חפץ שטומן בחובו ניחוחות ילדות, זיכרון של ידיים מסורות, של מגע ושל חום. עצם הידיעה שאימה אהבה אותו, מעניקה לו משמעות כפולה: הוא גשר בין דורות, בין עבר להווה, בין אישה לאישה.

הקנקן הזה, אולי יותר מכל חפץ אחר, מגלם את המשכיותה של משפחה, את השרשרת הבלתי נראית אשר מחברת נשים זו לזו דרך חפץ ביתי אחד.

צלילים מתאילנד במטבח הכרמל

האהבה לחפצים נאים לא נעצרת בגבולות הארץ. במסעותיה, אביבה מבקשת לעצמה מזכרות שהן יותר מתיירותיות, אלא כאלה שמכילות בתוכן את רוחה של התרבות המקומית.

בשוק הצף שבתאילנד מצאה זוג כדים ייחודיים, שנשאו עימם ניחוח של מים, סירות ויריד שוקק חיים. בניגוד לציפיות, היא לא הניחה אותם בפינת האוספים, אלא דווקא במטבח שהינו לדידה, לב הבית.

שם הם ניצבים עד היום, לא כאביזרי נוי בלבד, אלא כגשר חי בין רחובות הכרמל לבין הנהרות הרחוקים של המזרח. עבור אביבה, גם המטבח, כמו החיים עצמם, ראוי שיכיל בתוכו מסע.

בין מילים לשבילים: עולמות הידע והצילום של אביבה גלברט

עולמה של אביבה גלברט נפרש על פני כמה וכמה מישורים אשר כולם נטועים באהבה עמוקה לשפה, לארץ, וליופי הטמון בפרטים הקטנים.

בהכשרתה היא עורכת לשון, מי שמדייקת במילים ומלטשת אותן עד שהן נוצצות, אך לצד השפה הכתובה פיתחה גם שפה אחרת, נוספת זו של הדרך והנוף. גלברט היא מורת דרך מוסמכת, בוגרת לימודי התיירות של אוניברסיטת חיפה, תעודה שהובילה אותה להלך בשבילים, להכיר את ההיסטוריה ואת הסיפורים הטמונים בכל אבן ולחלוק אותם עם אחרים.

היא אינה מסתפקת בקריאה בספרים או בצפייה מרחוק; היא מרבה לטייל, בארץ וגם מעבר לים, מחפשת בכל מסע את מה שמחבר בין אדמה לאדם, בין סיפור לנוף.

אך החיבור שלה אל העולם אינו עובר רק דרך המילים. לפני כעשור היא הרחיבה את עולמה היצירתי ונרשמה ללימודי צילום באקדמית ויצ"ו בחיפה.

מאז המצלמה הפכה למעין יד המשך של עינה הבוחנת, לכלי המאפשר לה ללכוד רגעים חמקמקים ולהפוך אותם לנצחיים.

עיקר מבטה מופנה אל הטבע: נופים רחבי ידיים ופרטים קטנים של פרחי בר ישראליים, עדינים ופורחים לרגע, שהם בעבורה תמצית החיים המקומיים. בצילומיה מתלכדים דיוק עם רגש וכן הקפדה טכנית לצד אהבה עמוקה לארץ, לאדמתה וליופייה.

בעולמה של אביבה גלברט נרקם שילוב נדיר בין לשון מתוקנת ומדויקת, לבין שבילים שדרכם היא פוסעת, ובין עדשת מצלמה, המצליחה ללכוד את הפלא הטמון בשדות, בהרים ובפרח קטן אחד, שנפתח מול אור השמש ומספר סיפור שלם על המקום הזה, על ארץ ישראל.

מהעדשה אל הקירות: מסעה של אביבה גלברט אל עולם התערוכות

לימודי הצילום, שאליהם נכנסה אביבה גלברט מתוך סקרנות ותשוקה ליצירה, הפכו עם השנים לגשר אל עולם אישי ועמוק של אמנות.

כישרונה הטבעי וההתמסרות המלאה שלה הביאו לכך שכיום בידיה אוסף רחב של יצירות. אלו הם תצלומים רבים, כאשר כל אחד מהם כמו חלון קטן לנוף אחר, לרגע אחר, לנפש אחרת. חלקם תלויים דרך קבע על קירות ביתה, הופכים את הבית עצמו לגלריה אינטימית, כזו שבה כל חדר מספר סיפור חדש.

רק לפני כחודשיים היא החליפה את מערך התצלומים שעל הקירות, כאשר, כביכול, "ישנים" הוסרו, וחדשים באו במקומם.

ההתחדשות המתמדת היא חלק בלתי נפרד מהווייתה כצלמת: הרצון לנוע קדימה, לגלות מחדש את עין המתבוננת.

את התמונות שירדו מהקיר היא אינה מפקירה, שכן עבור אביבה גם להן יש חיים נוספים והיא מתכוונת לתרום אותן לויצ"ו, כדי שימשיכו לשמח עיניים ולבבות אחרים.

ספר עב כרס- עדות לשעות של השראה

תקופת הקורונה, שהותירה רבים חסרי תעסוקה ומלאי אי וודאות, הפכה עבור אביבה לזמן של יצירה פורייה.

כשהעולם האט, היא התיישבה מול המחשב וריכזה את מרבית עבודותיה בספר דיגיטלי רחב היקף. הספר, עבה ועשיר, מהווה אסופה של רגעים, צבעים ונופים, הנפרשים בפני הקורא כמו מסע מצולם דרך עיניה. זהו לא רק אלבום, אלא חוויה של ממש. עמודים המזמינים להתעכב, להתבונן ולהתרגש.

לצד זאת יצרה גם ספר אישי נוסף, הפעם לנכדה האהוב נטע, המוקדש כולו לעולם הצומח: פרחים, ובעיקר פרחי הבר של ישראל. דרך הספר הזה היא מנחילה לו לא רק ידע, אלא גם אהבה. אהבה לטבע, לארץ וליופייה הפשוט.

מהבית אל הגלריה הקהילתית

ההכרה ביצירתה של אביבה אינה נחלת המשפחה בלבד. בשנת 2021 הופיע שמה בעמוד 10 של הספר החשוב "מאה הצלמים החובבים המבטיחים", זאת  כעדות לכך שמבטה הייחודי מצא את מקומו גם במרחב האמנותי הארצי.

כעת היא מציגה את עבודותיה בפני הקהל הרחב בבית חנה, המרכז הקהילתי של נעמת בשדרות מוריה 67 בחיפה. בתערוכה מוצגים שנים־עשר מצילומיה, כל אחד מהם מלווה בכתובית קצרה המעניקה הקשר נוסף למבט.

דלתות התערוכה תהיינה פתוחות עד לתחילת נובמבר, ובימי שישי, בתיאום מראש, גם קבוצות מוזמנות להגיע. אביבה עצמה מבטיחה להיות נוכחת במקום, לחלוק עם המבקרים את הסיפורים שמאחורי התמונות. כך הופכת היצירה האישית שלה למסע ציבורי, נגיש, שבו כל מבט נוסף מעניק לצילום חיים חדשים.

בין מילים לנוף: הספר שמרגש את אביבה

לא בכדי הספר האהוב על אביבה גלברט הוא "גיא אוני" מאת שולמית לפיד, ספר שאליו היא שבה וקוראת בו עתה בפעם השנייה, כאילו לא מיצתה עדיין את כל רבדי העלילה והדמויות.

יש בו משהו שמדבר אליה באופן אישי, אולי משום שהוא מגולל את סיפור חייה של אישה פמיניסטית, עצמאית ובעלת כוח רצון, שבחרה לנווט את דרכה בעולם לבדה, דמות שגלברט מוצאת בה הד והשראה.

"גיא אוני", הרומן הראשון והספר החמישי של לפיד, מתמקד בגורלה של פאניה סילס, צעירה שברחה מפוגרומים ברוסיה, הגיעה ארצה בעלייה הראשונה, ובחרה להשתקע בגליל העליון. דמותה של פאניה נבנית כנערה עיקשת, הפועלת מתוך עצמאות מלאה, כמי שמחליטה בעצמה על דרכה ואינה מהססת להתמודד עם הקשיים שמזמנים לה החיים.

לצד סיפורה האישי, לפיד פורשת את מסכת חייו של יישוב צעיר בראש פינה, שבאותם ימים נשא את השם "גיא אוני" שהינו מונח המזכיר גם את שמו של הכפר הערבי ג'עוני, ששכן באותה בקעה.

הספר מתאר את עמל היומיום של ראשוני המתיישבים, את הקשיים, הסבל והתקווה שעמדו בבסיס חזונם, ומחבר בין גורלה של אישה יחידה לסיפורו של עם שלם.

אולי בשל כך מצאה בו אביבה את "ספר חייה": סיפור שבו נשזרים זה בזה מאבק נשי, חלוציות עברית, ונוף הגליל שהפך לחלק בלתי נפרד מהזיכרון והזהות הישראלית.

על ספרים, מרפסות והעצמה נשית: אביבה גלברט פותחת את הבית והלב

גלברט אינה מסתפקת בכתיבה ובצילום בלבד, היא גם פותחת את דלתות ביתה. קבוצות של כחמישה־עשר עד עשרים וחמישה מבקרים, גברים ונשים כאחד, מוזמנות ומוזמנים להגיע לסלון החם שלה, לצאת אל המרפסת המשקיפה לנוף הכרמל ולשוחח איתה על יצירותיה.

לצד הצפייה בתצלומים, מתקיימת שם גם שיחה אינטימית על ספרה "צלע שלי" ועל המוטיב המרכזי שמניע אותו: העצמה נשית. זהו גם המפתח להבנת יצירתה כולה: חיפוש אחר כוחה של האישה, יכולתה להתגבר על משברים, ולצמוח מתוכם.

אביטל לומדת לעוף

במרכז ספרה הראשון עומדת אביטל, גיבורה שנקלעת לטלטלה קשה באמצע החיים. היא הייתה עלולה ליפול, להישבר, אך במקום זאת מצאה את הכוח לטפס, לנסוק וליצור לעצמה מציאות חדשה.

במהלך נפילתה היא הבטיחה לעצמה שוב ושוב: "גם אני אלמד לעוף כמותם". הבטחה זו הפכה למעין מנגינה פנימית, שליוותה אותה עד לרגע בו יצאה לבדה, באשמורת הבוקר הראשונה, אל אגמון החולה כדי לפגוש בעגורים הנודדים. בדרך החשוכה, אחרי שהחמיצה את השילוט ופנתה שלא כהלכה, התגנב אליה הפחד, אך דווקא אז מצאה את קולה הפנימי: "גם אני אנדוד למקומות רחוקים, גם אני אפליג לי בדרכים, גם אני אלמד לצאת אל המרחבים, גם אני אלמד לעוף כמותם."

זהו לב הסיפור אודות אישה אחת המסרבת ליפול ומגלה מחדש את עוצמתה.

מסעה של שרית,  ספר שני בדרך

גם בספרה השני, הנמצא כעת בכתיבה, בוחרת אביבה לעסוק באותה מנגינה של חוסן נשי.

הפעם הדמות המרכזית היא שרית. זוהי אלמנה ואם לשלושה בוגרים, המביטה יום אחד במראה ומגלה קמט חדש בלחיה. בתחילה היא מסרבת להאמין, אך מבטיהן החודרים של חברותיה בשיעור ההתעמלות מאששים את האמת: הזמן אינו עוצר. במקום לשקוע במרה שחורה ולחשוש מההתבגרות, שרית בוחרת אחרת. היא משנסת מותניים, מחליטה לנצל את השנים היפות שנותרו לה ועולה על רכב ה־4X4 שהוריש לה בעלה המנוח.

מכאן נפתח לפניה מסע שלא יאמן: אישה אחת, לבדה בדרכים, כובשת פסגות, נוגעת במים הקרים של מפלי הגולן, צופה בזריחות ובשקיעות, וחולמת חלומות חדשים.

סיפור חייה הופך למסע העצמה המוכיח לה ולנו כי גיל, אובדן ופחד אינם מחסום, אלא קריאה לצאת החוצה אל המרחבים, אל העצמי, אל החופש.

כך, בין מרפסת ביתה בכרמל לבין שבילי הארץ והספרות, ממשיכה אביבה גלברט להראות כי כוחן של נשים טמון לא רק במילים שהן כותבות, אלא גם בחיים שהן בוחרות לחיות.

פרחים, סיפורים וקסם: מסע חווייתי בהרצאותיה של אביבה

בנוסף לפעילויותיה הספרותיות והאמנותיות, גלברט יוצאת גם אל הקהל הרחב דרך הרצאות במתנ"סים השונים. ההרצאה שלה, הנושאת את השם "מיופייה ותפארתה של ארצנו הקטנה", היא מסע חווייתי מרתק המחבר בין טבע, תרבות והיסטוריה. כל מה שהיא צריכה הוא מסך ומקרן ואזי הקסם מתחיל.

במהלך ההרצאה היא לוקחת את משתתפיה אל עולמם של צילומי פרחי הבר בישראל, חושפת את היופי העדין והמרהיב של הפרחים המקומיים ומספרת את סיפוריהם.

אך לא רק זאת: אביבה שוזרת בין התמונות את עולמות הדמיון והמיתולוגיה. סיפורים מהמקורות, אגדות יווניות עתיקות ומיתוסים מקומיים מתערבבים יחד עם הצילום, ויוצרים חוויה עשירה, רב־ממדית, שבה כל פרח מקבל חיים משל עצמו.

דו-קיום, כבוד ואהבה: המבט  אל העתיד

בספרה "צלע שלי", שבו מתואר קשר עם אהוב שהולך ונפרם, קשר רומנטי המתרקם ומתקדם אל עבר הלא נודע – משתקף לא רק סיפור אהבה אישי אלא גם השקפת עולמה הרחבה של אביבה גלברט לגבי החיים סביבנו.

דרך דמותה של הגיבורה, המנסה לנווט את רגשותיה ואת מערכות יחסיה, ניבטת גם תקוותה של המחברת לעתיד טוב יותר, לחיים הוגנים ומכובדים בעיר חיפה, המהווה בעיניה דוגמה נדירה בעולם, עיר שבה דו-קיום בין העדות השונות אינו סיסמה בלבד, אלא מציאות חיה.

אביבה חשה שיש בחיפה ייחוד, מין ניגודיות מופלאה שבה נוצרת הרמוניה בין תושבים יהודים, ערבים, מוסלמים ונוצרים. היא מתפללת שכוח דו-הקיום הזה יישמר, לא רק בעירה אלא בכל רחבי הארץ, ושכל התושבים יוכלו לחיות יחד בכבוד הדדי, ללא שנאה או פחד.

עבור אביבה, הסיפור האישי והסיפור הציבורי שזורים זה בזה: כמו שהגיבורה שלה מייחלת לאהבה בריאה ומשמעותית, כך גם החברה כולה זקוקה למודעות, סובלנות והקשבה, כדי להבטיח עתיד שבו כל אדם יכול לפרוח ולחיות בשלום כאן, בארץ הקטנה שהיא כה אוהבת.