מספר חודשים קודם לכן נעצרה מונית בפתח מלון "ארבע העונות" שבמקסימיליאן שטראסה במינכן. איש גבה קומה, לבוש בקפידה, ירד ממנה ובידיו חבילה גדולה.
האיש חלף במהירות על פני שוער המלון, חצה את הלובי, ניגש לדלפק הקבלה וביקש לדבר עם המנהל. לאחר שהזדהה בפני פקיד הקבלה מיהר האחרון אל אחד המשרדים האחוריים.
בפנים מתוחות, אצבעותיו מתופפות על החבילה, בחן האיש את האורחים שישבו בלובי והציץ מדי פעם בשעונו. כעבור דקות ספורות הופיע מנהל המלון וביקש ממנו שיתלווה אליו. הם צעדו לעבר מעלית שעמדה יחידה בקצה הלובי ונכנסו לתוכה. האיש הצמיד את החבילה לגופו ועקב בסקרנות אחר המנהל ששלף מפתח קטן מכיסו, נעץ אותו במנעול המקובע בקצה לוח כפתורים מוזהב, חייך אליו בנימוס ונעמד לצדו.
המעלית עשתה דרכה במהירות בין הקומות ודלתותיה נפתחו היישר אל חדר האורחים הרחב של הסוויטה בקומת הגג. אורות העיר נצצו מרחוק מבעד לחלונות הגבוהים שבהקו בניקיונם. ספות מהודרות ניצבו במרכז החדר שהואר באור קלוש ועל הקירות היו תלויות עבודות צילום גדולות ממדים של האמן כריסטו, מתעדות את פרויקט כיסוי בניין הרייכסטאג.
שני גברים, האחד גבוה והשני שמן, ישבו על אחת הספות. הם לבשו חליפות שחורות, ומטפחת צבעונית היתה תחובה בקפידה בכיס מקטורניהם. הגבר הגבוה לבש חולצה לבנה חלקה עם חפתי
זהב, והשמן היה לבוש בחולצה כחולה עם שני פרחים אדומים רקומים על החזה.
הגבר הגבוה קם, צעד לעבר האיש שקרב לעברם בהיסוס והושיט לו את ידו. הוא נפרד בחטף מהמנהל והציג בפניו את חברו.
האיש התיישב על הספה שמולם וללא אומר החל להתיר את קשרי החבילה.
"מה הבאת לנו פה, עבודה של כריסטו?" גיחך הגבוה, והשמן הטה ראשו לאחור וחיוך התפשט על פניו.
האיש שתק, סיים להתיר את קשרי החבילה וביד רועדת משך מהקרטון ציור שמן ישן עטוף בניילון עבה. הציור לא היה ממוסגר ויושנו בלט מצדו השני של הבד.
השמן קם מהספה ונעמד מול הציור. הוא נטל אותו לידיו ובחן אותו בדקדקנות מול פניו המתוחות של האיש. לאחר מכן הפך בזהירות את הציור, הביט בצדו השני של הבד, וסקר בקפידה את
מדבקות הגלריות והמוזיאונים שכיסו בצפיפות את רצועות העץ הישן שעליהן נמתח הבד.
בקול שקט, מדוד, ביקש השמן מהגבר הגבוה להאפיל את החדר והוציא מתיקו מנורה. בחשכת החדר הוא כיוון את המנורה אל הציור. אור כחול עמום בקע ממנה. הוא קירב את המנורה אל הציור, סקר כל פיסה ופיסה מהבד המתוח, פניו רכונות, כמעט דבוקות אל הבד, בודקות את יושנו. לבסוף התעכב על
החתימה, שב וכיוון עליה את האור הכחול וכל גופו הכבד נכפף על הציור.
כעבור מספר דקות השיב השמן את המנורה אל התיק והגבר הגבוה שב והאיר את החדר. השמן השעין את הציור על הקיר מעל המזנון וצעד כמה צעדים לאחור, מתבונן בציור ארוכות.
לבסוף הפנה את פניו אל הגבר הגבוה, שעמד והמתין בציפייה.
הגבוה נשא אליו את עיניו בשאלה.
השמן הנהן.
חיוך דק התפשט על פניו של הגבוה.
השמן אסף במהירות את חפציו, נפרד מהגבר הגבוה ומהאיש ונחפז לעבר המעלית שציפתה לו פעורת דלתות.
"תשתה משהו?" פנה הגבוה אל האיש.
"לא, תודה," ענה האיש.
"אתה בטוח?"
האיש הנהן.
"אם כך," חייך הגבוה, "מכיוון שאישרו לנו כרגע את מקוריות הציור, אני רוצה להכיר לך גברת חשובה."
בצעדים מהירים הוא פנה לעבר דלת רחבה ומוגפת, מצדו השני של החדר, נקש עליה קלות וחמק דרכה.
קולות שקטים, נרגשים, עלו חרישיים מעבר לדלת.
האיש אימץ את אוזניו, נע על הספה מצד לצד וניסה להרפות את גופו. הוא הביט באצבעותיו וסובב את כף ידו המתוחה מול פניו, חש כי מישהו מביט בו ובוחן כל תנועה מתנועות גופו.
לבסוף נפתחה הדלת.
הגבר הגבוה פסע פנימה אל החדר ואחריו נכנסה בצעדים נמרצים אישה כבת שבעים. פניה אפורות, שערה הלבן אסוף על קודקודה כמגדל ועל אפה נחים משקפיים רחבים ומיושנים שמסגרתם מוזהבת.
האיש קם ממקומו לקראתה.
היא התעלמה ממנו ופנתה ישירות אל הציור, נעמדה מולו והתבוננה בו ארוכות.
פניה הקמוטות, הקפואות, הלכו והתרככו ואדמומית פשטה בהן.
כעבור כמה דקות הסירה האישה את מבטה מהציור ופנתה אל הגבוה. "זהו זה!" אמרה, הפנתה את גבה אליהם וחזרה אל החדר שממנו יצאה.
באותו רגע הבחין האיש בגבר עב בשר שניצב לפני דלת החדר. גופו מוצק, ראשו קירח והוא לבוש בחולצת טריקו שחורה קצרה, הדוקה לגופו. כתובות קעקע עיטרו בצפיפות את זרועותיו השריריות השלובות על חזהו ומבטו החלול פנה לעברו.
הגברת הזקנה נגעה קלות בזרועו של עב הבשר והוא מיהר להיכנס אחריה לחדר ולטרוק את הדלת.
"נשב?" פנה הגבוה אל האיש.
הם התיישבו זה מול זה.
"הגברת תקנה את הציור," פתח הגבוה לאחר שתיקה קצרה.
שריר לא נע בפניו של האיש.
"רק המחיר… אתה חייב להתגמש."
"אמרתי לך," קולו של האיש היה נחוש, "זה המחיר הסופי."
הגבר הגבוה שתק. הוא גישש בידו אחר חפיסת הסיגריות שהיתה מונחת על השולחן, שלף מתוכה סיגריה והצית אותה. עיניו היו נעוצות באיש מולו.
"אתה יודע מי הגברת?" הוא פלט מבין שפתיו ענן עשן שהתאבך ביניהם והתרומם אל התקרה כמתוך ארובה. החום בחדר העמיק והעיק על האיש. זיעה הנצה על עורפו, זלגה על גבו ולחלחה את חולצתו. הוא משך בכתפיו.
"גברת בורוביץ." הגבוה רכן לעברו ולחש ביראה, "גברת דוקטור גודרון בורוויץ! או כמו שאנו מכנים אותה — פּ ופִּ י."
שתיקה פתאומית נפלה ביניהם.
עיניו של האיש נפערו בתדהמה.
"זאת פּ ופִּ י?" הוא התעשת.
הגבוה הנהן.
"פופי? אתה מתכוון לבת של הימלר?" קולו של האורח נסדק.
חיוך דק, מתגרה, התפשט על פניו של הגבוה.
"היינריך הימלר?"
הגבוה שב והנהן, מרוצה מהרושם שהותירו דבריו.
"מה היא עושה כאן?" קולו של האורח בגד בו ועיניו שוטטו בעצבנות על הדלת המוגפת.
"אז מה אתה אומר?" התעלם הגבוה משאלתו.
"תן לחשוב על זה." ראשו של האורח נרכן מטה.
"היא מכירה היטב את הציור הזה של סוטין," הנמיך הגבוה את קולו.
"את 'הצועני'? מאיפה?" פניו של האורח התעוו.
"לא ניכנס לזה עכשיו," הרצין הגבוה. "אסביר לך הכול אחרי שנסגור את הפרטים. כמו שאמרתי לך, יש קרן נאמנות גדולה מאחוריה והיא תשלם לך במזומן, כמו שביקשת. זאת לא תהיה הבעיה."
"אני צריך לחשוב על זה," אמר האורח והביט במצוקה לעבר המעלית.
"קבל את ההצעה שלה," דחק בו הגבוה.
"למה היא רוצה לקנות את 'הצועני'?" הקשה האורח. "מה לה ולציור?"
הגבוה שתק. "אתה תקבל את שלך ותלך," אמר כעבור רגע, "היא תשמור על דיסקרטיות ואנחנו בטוחים שגם אתה תשמור על דיסקרטיות." הוא קרץ לעברו.
האורח נאנח. "אני צריך ללכת." הוא נעמד, אסף את הציור מעל המזנון והכניס אותו במהירות לאריזת הקרטון.
הגבוה קם אחריו, נעמד מולו ואחז בקצה הקרטון. "אל תעשה טעויות, זאת האפשרות הטובה ביותר עבורך."
האיש הביט בו בשאלה.
"ניסינו כבר הכול, לא?" הגבוה קרב אליו. "אין לנו עוד הרבה אפשרויות."
האורח הצמיד את הציור לגופו ושתק.
"אין טעם להמשיך לחפש קונים אחרים," שב ודחק בו הגבוה.
"אתקשר אליך מחר, אני רוצה לסגור את העניין עד סוף השבוע,
בסדר?" הוא טפח על שכמו.
האורח לא ענה ובצעדים מהירים פנה אל המעלית. הוא ירד אל הלובי, חצה אותו בנשימות קטועות, מתאפק שלא לרוץ ולברוח מהמקום, עיניו תרות מתוחות סביב. מונית קרבה אליו מפינת הרחוב. האיש הרים את ידו והיא נעצרה. הוא נחפז להיכנס לתוכה וביקש מהנהג להסיעו במהירות לנמל התעופה.
המונית פילסה את דרכה ברחובות מינכן וחצתה את מאריינפלאץ דרך הפלדהרנהאלה עד שיצאה אל הכביש הראשי. השדות המשתרעים רחבים לאורך שולי הכביש היו שרויים באפלה וידו לא הרפתה מן הציור.
"לאן אתה טס?" שאל אותו נהג המונית כשהגיעו לאזור נמל התעופה.
"דיסלדורף."
"זה בטרמינל הבא." הנהג המשיך בנסיעה ועצר בפתח אולם הנוסעים.
האיש הושיט שטר כסף לנהג המונית.
בגבו אליו לקח הנהג את השטר, השתהה לרגע ואמר, "תזכור, השבוע אנחנו נפגשים." הוא הסתובב לעברו והושיט לו חזרה את השטר.
האיש נרעד בתדהמה.
הגבר עב הבשר מהמלון הביט בו. פניו הקשות אטומות ועינו הבולטת של נשר הרייך, המקועקעת על הזרוע המונפת מולו, צלבה אותו במבטה.
את הספר ״סוחר אומנות ושמו נימאנד״ ניתן להשיג בכל חנויות הספרים ובאתר עברית