אפלולית מכסה את גן ביתו של הוראס ורגלי מגששות בשביל המתעקל אל דלת הכניסה. סוכנת הבית פותחת בפני את הדלת ומוליכה אותי בשתיקה אל חדר העבודה. הוראס יושב בכורסה בגבו אלי. אור האהיל נופל על פניו האפורות וגופו נוטה אל הצד. מפיו הפעור בנשימות כבדות עולה לעברי נהמה
והוא מטה את מקל ההליכה שלו לעבר הכורסה שעליה אני מתיישב.
"איחרת," הוא מוחה בקול חלש. "מתי חזרת?"
"שלשום בערב." קולי ענייני. "כבר דיברנו על זה בטלפון."
"טוב," הוא מחייך חיוך רפה, "אני מבין שאתה חוזר מנסיעה שכולה גילויים."
"אפשר לומר." אני מביט לעבר דלת החדר שנפתחת. סוכנת הבית נכנסת פנימה ומניחה לפני כוס קפה. היא נדה בראשה לעבר הוראס ויוצאת.
אני לוגם מן הקפה, עיני מגששות באפלת החדר.
"ובכן?" דוחק בי הוראס. "את מי אמרת בטלפון שפגשת בגרמניה?"
"סוחר אמנות ששמו קרבס." אני נושא אליו את עיני. "השם אומר לך משהו?"
הוראס מטה את גוו לאחור, מצמיד את ראשו אל גב הכורסה ופיו ממלמל כהד, "קרבס, האם השם הזה אומר לי משהו?" עווית של חיוך נתלית בפיו והוא רוכן לעברי. "איך אמרת שהגעת אליו?"
"מישהו בברלין קישר בינינו."
"הבנתי." הוא מהנהן ואומר בקול שקט, אדיש, "אז הגרמני הזה, שאתה מדבר עליו, ישב פה, על הכורסה שבה אתה יושב עכשיו."
"מה, קרבס? ישב פה?" אני לא מבין.
"כן, פה," הוא מחייך.
איני יודע מה לומר.
"האדון הגיע אלי מגרמניה לפני שנתיים בערך," הוראס ממשיך, "הסתכל על התמונה של ליברמן, על הסוטין, ישב עשרים, שלושים דקות ואז הלך. האמת היא שמהרגע שנכנס חיכיתי שיֵ צא." הוא מגחך. "ההתנשאות שלו, ההופעה השחצנית, כאילו ירד לבקר את הפלבאים."
"מה הוא רצה?"
"מה נראה לך שהוא רצה?" פניו מרצינות. "הוא דיבר על הסוטין, על הליברמן." הוא מצביע לעבר התמונה התלויה על הקיר מאחוריו. "אבל במיוחד התעקש על 'הצועני'."
"ומה קרה?"
"כלום. אמרתי לו שאני לא מוכר אותם וזהו." הוראס התנודד חסר מנוחה בכורסה. "האדון רצה לתת הצעה עבור 'הצועני', אבל לא רציתי אפילו לשמוע, לא היה לי שום עניין למכור את הציור."
"מה קרבס עשה כשסירבת? הוא לא ניסה לשכנע אותך או להשאיר בכל זאת הצעה?"
"השאיר כרטיס ביקור והלך."
"זהו?"
"כן, זהו. הוא הבטיח שעוד ניפגש. לא יכולתי להמשיך לסבול את נוכחותו, אמרתי לך כבר?"
"והוא לא דיבר איתך מאז?" עדיין מופתע, אני מנסה לדלות עוד פרטים.
"לא, למה אתה שואל?" הוראס נושא אלי מבט חשדני. "תזכיר לי, איך הגעת אליו?"
"דרך מכר משותף."
הוראס מהנהן ומפנה את מבטו אל החלון. כעבור דקה הוא פונה אלי, "אני כל כך אוהב את הנוף הזה. האורות האלה. שעות אני מסוגל לשבת ככה מולם." מבטו נעוץ בשמשה הכהה.
אני שותק, מבולבל מעט.
"אז רגע," הוראס מתנער כנזכר שזנח איזה עניין חשוב, "לא סיפרת מה קרה עם קרבס."
"נפגשנו בברלין. משהו בו לא מצא חן בעיני. הוא טען שהציור לא היה בידיו, אבל מתברר שהוא יודע הרבה מאוד על הציור."
"למה אתה מתכוון?" הוראס נדרך.
"אין לי ספק שקרבס מסתיר משהו, שהוא מעורב איכשהו בעניין הציור אבל אני לא יודע עדיין באיזה אופן. דיברתי עם כמה אנשים והבנתי מהם שקרבס החזיק בציור, ובכלל, יש לי תחושה שהפתרון לעניין שלנו נמצא אצלו."
הוראס מאזין לדברי בריכוז, שותק דקה ארוכה ולבסוף פונה לעברי.
ְ"עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּך ְוסוֹף מְטַיְפַיִך יְטוּפוּן," הוא לוחש.
"מה?" פני מתעוותות בתמיהה.
"חשבתי שאתה מכיר." הוא מחייך בלאות. "זה מהמשנה בפרקי אבות."
אני מושך בכתפי.
"אז כדאי שתשמע." הוראס מזדקף. "מסופר בפרקי אבות שהלל הזקן הלך על שפת הנהר וראה גולגולת צפה על פני המים." הוא משתהה לרגע. "הלל הבין שמישהו טבע כאן. הוא פנה לגולגולת
ואמר לה: 'כיוון שהטבעת אנשים בעברך, אחרים הטביעו אותך, וסופם של אלו שהטביעו אותך שגם אותם יטביעו.'"
"אתה מתכוון שיש מידה כנגד מידה בעולם." אני מנסה להבין לאן הוא חותר.
"המעגל מסתובב." הוא מהנהן. "והייתי מוסיף עוד דבר."
אצבעו נישאת מולי. "כיוון שהכנסת את עצמך לתוך המעגל הזה, אל תתפלא אם תהפוך להיות לחלק ממנו."
"איך זה קשור אלינו, לקרבס?" אני תמה.
הוראס נשען על גב הכורסה. "אתה עוד תבין," הוא ממלמל ועוצם את עיניו.
"מה אבין?" אני קצר רוח.
הוא מתרומם בפתאומיות מהכורסה. "סלח לי, אני מאוד עייף.
אנחנו נפגשים מחר בבוקר, נכון?"
אני קם אחריו, לוחץ את כף ידו הרפויה; היא מונחת עייפה ומרוקנת בכף ידי.
שנות בגרותי עברו עלי ברחובות האלה של מרכז הכרמל וכל פינה בהם מוכרת לי, מזכירה לי דברים. הערב קר, תריסי החנויות מוגפים וחלונות ראווה ספורים מוארים באור קלוש. מכונית חולפת מדי פעם ואנשים בודדים צועדים על המדרכות הרחבות.
אני נעצר מול הבר הפינתי שבו לאה ואני קבענו להיפגש הערב. חלונותיו המוארכים פונים אל הצומת ואני ממהר להיכנס פנימה, מתיישב לצד הדלפק ובוהה במסך הטלוויזיה התלוי מעלי.
המוזג מנסה לפתוח עמי בשיחה. אני משיב לו בחוסר עניין והוא מתכנס אל פינת הדלפק הרחוקה שמול הכיור, מבריק במטלית את כוסות המשקה ובוחן אותן בריכוז מול אור הנורה החשופה שמעליו. עיניו מציצות מדי פעם בחטף לעבר הכניסה.
אני מסובב את ראשי לאחור ולפתע מבחין בה. היא יושבת לצד אחד השולחנות הצמודים לחלון הארוך שבקצה הבר, גופה מוסתר בחלקו בעמוד רחב. כוס בירה ריקה מונחת לפניה, גופה הארוך כפוף.
אני נוטל את המשקה, צועד לעברה וקורא בשמה. היא נושאת אלי את מבטה ומסמנת לי באדישות על הכיסא הריק שמולה. אני מתיישב ומביט בה. היא שותקת, כאילו נפגשנו רק אמש. יופייה עדיין ניכר בה. נראה לי שקומתה הגבוהה שחה מעט, אך היא עדיין תמירה.
"לא ראית אותי כשנכנסתי?" אני מנסה לפתוח בשיחה.
"ראיתי."
"אז למה לא קראת לי?"
"ראיתי שאתה שקוע במחשבות." היא מסבה פניה אל החלון ושבה ונעטפת בשתיקתה, היא מעולם לא הרבתה במילים. אני מבחין כי פניה השתנו מעט. לאות פשטה בהן.
סיפרו עליה שכשהיתה נכנסת לאחד המועדונים בניו יורק, התזמורת היתה מפסיקה לנגן והזמר היה מכריז על בואה של מלכת הוואי. כך כינו אותה. הגברים לא יכלו להסיר ממנה את מבטם והנשים סקרו אותה בקנאה. אך מאורעות חייה השחיתו בהתמדה את יופייה. הזמן הלך ונגס בעור פניה, שספג אליו את יגונה ושיקף אותו לעיני כול.
"הרבה זמן לא נפגשנו," אני מנסה להפר את השתיקה.
"נכון." היא נדה לעברי באדישות. "מתי חזרת?"
"לא מזמן."
"איפה היית?"
"באירופה."
"הרבה זמן?"
"בערך שבוע."
"אה, זהו."
המלצרית קרבה אלינו ומניחה לפני את מנת האוכל שהזמנתי.
"תזמין לי משקה," לאה מבקשת.
אני מהנהן למלצרית.
"אז מה אתה עושה בחיפה?" היא בוחנת אותי.
"היתה לי פגישה פה הערב, לכן חשבתי שיהיה נחמד אם גם אנחנו ניפגש."
היא לא מגיבה, מבטה שב לסרוק את הרחוב.
"האמת היא," קולי רועד, "שאני נשאר לישון פה. חשבתי לקחת חדר באיזה מלון."
היא מהנהנת ושואלת, "כמה זמן עבר מאז נפגשנו?"
"נראה לי שאולי שלוש או ארבע שנים, נכון?"
"כן, משהו כזה, מאז הרצח של דן." היא אוספת את נשימתה.
"עברו כבר ארבע שנים."
אנו שבים ושוקעים בשתיקה.
"מה שלום הבת שלך?"
"בסדר גמור, היא עוד מעט מסיימת תיכון." מבטה מתרכך.
היא לוגמת מן המשקה, ידה מסיטה את שערה השחור, הארוך, הנופל על פניה, ועיניה בוחנות אותי בריכוז בשעה שאני אוכל.
"את באה לכאן הרבה?" אני שואל לאחר שהמלצרית מפנה את הצלחת מהשולחן.
"לא, אבל אני אוהבת את המקום הזה." היא מניחה את הכוס על השולחן ומישירה אלי את מבטה.
"מה?" אני שואל, נבוך.
"שמעתי שאשתך נפטרה."
"זה היה פתאומי. סרטן."
"מתי?"
"כמעט חצי שנה."
עיניה נפקחות לעומתי. "אני מצטערת. פגשתי אותה מיד אחרי שהכרתם, כשבאתי אליך עם דן. היא היתה ממש צעירה."
"קצת פחות מארבעים." קולי נסדק.
"התחתנתם די מהר, נכון?"
"כבר בפגישה הראשונה ידענו שנתחתן, וזה קרה אחרי חודשיים, אבל מהר מאוד היא חלתה." קולי נחלש.
"ואפילו לא היו לכם ילדים. מחלה ארורה," היא מסננת בכעס ושבה להביט ברחוב, מתעטפת בשתיקה ארוכה.
"רוצה לשתות עוד משהו?" אני זע חסר מנוחה בכיסא.
לאה מפנה אלי את מבטה, מחייכת. "בוא נלך." היא קמה ממקומה.
סיפורים רבים שמעתי על לאה. אביה נטש אותה ואת אמה מעט לאחר לידתה. אמה מתה עליה שנים ספורות לאחר מכן. כל שנות נעוריה, סיפרו לי, עברו עליה במשפחות אומנה ובפנימיות. בגיל שבע־ עשרה פגשה בגבר צרפתי וברחה עמו לפריז. היא שבה לבדה כעבור שנתיים, תינוקת קטנה בזרועותיה.
האל העניק לה עשר שנים של חסד. מחזרים רבים, נסיעות, מסיבות, סמים. בסופם מצאה את עצמה עובדת בדירה בדרום תל אביב עם שתי בחורות אחרות.
לימים החליטה שהיא עוברת לצפון הארץ, מבקשת לפתוח פרק חדש בחייה. היא התיישבה בדירת שיכון קטנה לא הרחק משפת הים, בכניסה הדרומית לחיפה, ועבדה כפקידה.
אך באמצע ימי הקיץ החמים באותה שנה הופיע גבר מבוגר בדירתה. מכר משותף שלח אותו אליה. הוא הגיע לארץ לחופשה, כך סיפר לה. הם שוחחו מעט לפני שהתפשטו והיא לא ידעה להסביר לעצמה מהי הקרבה ועם זאת הדחייה שהיא חשה כלפיו. פניו נראו לה מוכרות אך היא לא הצליחה להיזכר כל אותן שעות מדוע ומאין.
לאחר שהתלבשו הוא ביקש לשתות משהו חריף. זה היה כמעט ערבו של יום והשמש עמדה תלויה אדומה ולוהטת בקצה אופק הים.
הגבר המבוגר ישב נינוח על הספה וסיפר לה שהוא חי שנים רבות באפריקה, שם הוא מנהל עבודה בחברה שעוסקת בכרייה. אשתו אפריקאית ויש להם שני ילדים. משפחתו נותרה שם והוא נמצא כאן בביקור מולדת שנמשך כבר מעל לחודשיים.
מתי הוא עזב, היא ביקשה לדעת. לא את אפריקה, את ישראל. לפני שלושים שנה בערך. ואיפה הוא גר לפני שעזב, תמהה. פניה האפירו כשנקב בשם העיר הקטנה שבה נולדה. היא חשה בפחד שהלך והתגנב לקולו שעה ששאל לגילה, לשם משפחתה. בקול רועד היא ביקשה לדעת אם הותיר אחריו משפחה, ילדה קטנה.
הוא הניח את הכוס על השולחן, הביט בה בחטף והסיר ממנה את עיניו. נשימתה כבדה כאילו משקולת הונחה על צווארה. גופה הצטמצם וכל איבריה עלו אל גרונה, מבקשים להקיא את עצמם.
עיניו נאחזו בהלה, הוא נרתע לאחור כאילו פרץ ביניהם שיטפון דחוס וגועש, ואסף את חפציו במהירות. היא הליטה את פניה ויפחות בכי הרעידו את גופה שעה ארוכה לאחר שנטרקה בפניה הדלת בסערה, מזעזעת אחריה את כל חפצי הבית.
אנו חולפים במכונית לצד בניין הספרייה הציבורית במרכז הכרמל, לא הרחק ממוזיאון הצייר מאנה כץ. "הסיפור על דן והספרייה הזאת כל פעם מצחיק אותי מחדש," היא אומרת, ושנינו פורצים בצחוק.
דן הכיר בינינו כשנה לפני שנרצח בידי מתנקש. בשעת לילה מאוחרת הוא בא עם לאה לביתי לאחר מסיבה.
באותו לילה סיפר לנו דן שבסוף שנות השבעים, לפני שנסע לתקופה ארוכה לניו יורק, תכנן לפרוץ למוזיאון מאנה כץ בחיפה ולגנוב כמה תמונות.
הוא פנה לאדם בשם נחמן, גנב ידוע באותם ימים, ולקח אותו לאזור המוזיאון. שם פירט באוזניו מה עליו לגנוב, והבטיח לו חלק מהשלל.
בליל הפריצה ישב דן במסעדה בתל אביב עם חברים. מאוחר יותר באותו לילה התקשר אליו אותו נחמן ובישר לו כי ביצע את העבודה. הוא לקח איתו כעשר תמונות.
"אבל תגיד לי," הקשה נחמן, "מה יש לך מכל התמונות האלה?"
"למה אתה מתכוון?" שאל אותו דן.
"אתה יודע, אני לא מבין," גמגם נחמן, "כתוב פה על התמונות, תודה לך המורה ברוריה, תודה לך המורה ציפורה, כאלה דברים."
"על איזה תמונות אתה מדבר?!" נזעק דן.
"אלה שלקחתי מהמוזיאון."
הוא פרץ בטעות לבניין הספרייה שליד המוזיאון, לאה ואני גועים בצחוק, בכניסה לספרייה תלו תערוכת ציורי ילדים. בבוקר המחרת לא הבינה המשטרה מה היה כל כך מיוחד בכל ציורי הילדים האלה שנגנבו.
"נראה לי שעד היום הם לא פתרו את התעלומה," היא מגחכת.
"איזה טיפוס היה דן." אני מחייך ונד בראשי.
"אתה יודע מה הוא היה אומר?" לאה מביטה לעברי. "כלב, אם תחזיק את הזנב שלו הוא יהיה ישר, אבל ברגע שתעזוב אותו, הזנב יחזור להיות עקום." והיא שבה ומתכנסת לתוך עצמה.
בשעת בוקר מאוחרת אני מתעורר בדירתה הריקה. רגלי מגששות על הרצפה העירומה. אור השמש ממלא את החדרים, בוהק ולבן. יחף אני מהלך בין חדרי הבית ומציץ לרגע בחדר של בתה. בגדיה מושלכים, מגובבים על הכיסא. ספרי הלימוד זרוקים על שטיח מהוה. כרזות שחקני טלוויזיה מכסות את הקיר מעל מיטתה, מחלקן יבש הדבק והן מתנודדות בפראות ברוח המתפרצת לעתים בעד החלון. בסלון הבית עומד שולחן עץ נמוך הנוטה על צדו, ומולו ספה אפורה וממורטת.
אני מתיישב על הספה. משענותיה השבורות רופפות תחת זרועי. מציץ בשעון ומתנער בבהלה. הוראס כבר ממתין לי. אני ממהר לשטוף את פני ומתלבש. מבקש לצאת. פתק מוצמד לדלת הבית.
"אל תשכח אותי," כתוב עליו.
אני נכנס לחדר השינה, סוקר בעיני את החדר, מוודא שלא שכחתי דבר. מניח על השידה מספר שטרות של כסף וטורק אחרי את הדלת.
"איחרת! חשבתי ששכחת מהפגישה שלנו." הוראס מסתובב לעברי שעה שאני נכנס לחדר העבודה שלו. הוא ניצב לצד המכתבה, מדפדף בערמת ניירות.
אני נעמד בפתח החדר וסוקר אותו במהירות.
מדפי הספרייה הכבדים, הארוכים, עמוסים בספרים, מרצפת החדר ועד התקרה. טפט חום ישן, מתקלף בקצותיו, מכסה את הקירות. התמונות, שלראשונה אני רואה אותן באור יום, קורנות ביופיין. אני צועד על השטיחים הפרסיים העבים הפרושים על רצפת העץ הכהה ומתיישב בכורסה, ממתין להוראס.
הוא קרב אלי ומתיישב מולי, פניו סמוקות מעט ועיניו הערניות מביטות בי בשלווה. רוגע נסוך על פניו וניכר ששנתו היתה עמוקה.
הוא נוטל קנקן קפה כסוף מהשולחן שלצדו ומוזג ממנו בריכוז לכוסות המונחות לפנינו. עיניו נעוצות בי שעה שאני ממשיך לסרוק את החדר.
"אתה יודע מה רבי נחמן מברסלב היה אומר על כל זה?"
אני מחייך לעברו, סקרן.
"טוב מאוד לו לאדם שיהיה לו חדר מיוחד לו לבדו," הוא זוקף את אצבעו, "לעסוק שם בעבודת השם, בתורה ובתפילה, ובפרט," הוראס מנמיך את קולו כמגלה סוד, "התבודדות ושיחה בינו לבין קונו, שלזה צריכים בוודאי חדר מיוחד."
הוראס מביט בי שבע רצון. "אני אוהב את החדר הזה," הוא אומר לאחר שתיקה קצרה, "רק הציור חסר לי פה," קולו כמעט אינו נשמע. הוא מזדקף ומדליק את הסיגר הנעוץ כל אותו זמן בזווית פיו, מביט בשתיקה בענני העשן המתרוממים אט־אט אל עבר חלון החדר הפתוח.
"אתה יודע," הוא נאנח, "בסופו של דבר אין לי מה להתלונן על החיים שחייתי, אבל דע לך שאני משלם מחיר כבד על הרבה דברים שעשיתי."
"למה אתה מתכוון?"
"עזוב עכשיו," הוא חומק משאלתי. "אתמול אמרת שפגשת את קרבס בברלין?"
"כן."
"אתה יודע מי היה סבו?" לעג מתגנב לקולו.
"דיברתי איתו על זה."
"איך שהתרשמתי ממנו, לא נראה לי שמבחינת האופי הם שונים בהרבה. ידעת שסבו היה מאחרוני התומכים של היטלר?" הוראס מתכופף, מניח לדבוקת האפר שבקצה הסיגר לגלוש למאפרה.
"הוא נלחם עבורו עד הסוף וגם הוא, כמו היטלר, התאבד בבונקר בברלין!"
"כן, קראתי עליו, ואגב פגשתי גם את פיטר רייך," אני אומר בשלווה.
הוראס נרתע לאחור. "מה לך ולו?" הוא מופתע. "שמעתי עליו, איפה הכרת אותו?"
"על זה אני רוצה לדבר."
כמעט מבלי להחסיר פרט, אני מספר להוראס על הפגישה עם קרבס בליטרטור האוס בברלין ועל המכתב שהשאיר לי במלון למחרת. אני מספר לו גם על הפגישה עם וולף בגלריה בברלין ועל שיחת הטלפון עם פיטר שבגללה נסעתי לפריז. בפגישה בריץ, אני ממשיך, סיפר לי פיטר שקרבס הראה לו את הציור לפני כחצי שנה בנוכחות אדם שטען שהציור שלו. את הדברים שאמר לי פיטר בפתח הבר, כשפנה לצאת, בחרתי להשמיט.
הוראס מרוכז בדברי, פניו קפואות, ראשו נטוי לאחור ועיניו עצומות למחצה. לבסוף אני מספר לו על הזוג שראיתי בריץ ובבית הקפה בגדה השמאלית, ביום המחרת.
"נראה לך שעקבו אחריך?" הוא מזדקף, חשש מתגנב לקולו.
"זה נראה ככה."
"אולי אתה סתם מדמיין." פניו מרצינות, מתכרכמות, לרגע טרודות. הוא מתכופף אל המאפרה ומניח בה את הסיגר.
אני מביט בפניו, מבקש לגלות בהן את הרושם שעושות עליו החדשות שהבאתי.
הוראס מביט מהורהר בבדל הסיגר, בעשן הקלוש המתאבך ממנו. לבסוף הוא נושא אלי את מבטו. "סיפרתי לך ששֵׁרַתִּי בבריגדה היהודית בזמן המלחמה?"
אני נד בראשי.
"בסוף המלחמה, בחודשים האחרונים שלה," קולו מצועף, "שֵׁרַתִּי במסגרת הצבא הבריטי באיטליה ליד הגבול האוסטרי. אחר כך שהיתי במשך חצי שנה בהולנד ובגרמניה."
"מה עשית שם?"
"בצפון איטליה עוד נלחמנו. אלו היו הימים האחרונים של המלחמה. אחריה סיפחו אותי ליחידה שבין השאר סיירה באוסטריה בין מחנות הפליטים. אספנו שם יהודים שהסתתרו במנזרים ובכל מיני מקומות מחבוא. ילדים, מבוגרים. הכנו בסתר את עלייתם ארצה, וגם…" הוא משתתק, בוחן אותי במבטו. "וגם
נקמנו."
"נקמתם?"
"כן, נקמנו," הוא אומר בשוויון נפש.
"אני לא מבין."
"נדבר על זה בפעם אחרת, עוד אספר לך על כל מה שעשינו," הוא הוגה את דבריו באטיות.
"ומה אתה אומר על כל מה שסיפרתי לך עכשיו?" אני תמה על התעלמותו מדברי. "אתה מבין שהעבירו את הציור לגרמניה?"
"בוודאי," הוא מהנהן, "אני צריך לחשוב על כל מה ששמעתי עכשיו, אבל כבר התעייפתי. בני בארץ ואתמול ביליתי יום שלם איתו ועם אחותו. חתימות על מסמכים. פגישות ארוכות עם עורכי הדין," הוא נאנח.
"רגע, גם הבת שלך משתתפת בניהול העסק?"
"כן, מאז שהתגרשה. היא אשת מקצוע, וכמה חבל," קולו מהורהר, "שהיא לא ניהלה לבדה את העסק שלה ושל חתני לשעבר."
"רגע," אני מתנער, "איך קראו לחתן שלך?"
הוראס מרים לעברי את פניו, משתהה לרגע ועונה בהיסוס, "חנוך."
"חנוך," אני הוגה. "יש לך תצלום שלו?"
"למה אתה צריך?" פניו מביעות תמיהה.
"פשוט סקרן לדעת איך הוא נראה." אני מושך בכתפַי. "אולי הכרתי אותו בילדות. אתה יודע, גדלתי פה, בחיפה."
"אני צריך לחפש." הוא חסר סבלנות.
"סיפרת שהוא טבע בים, נכון?" אני רוכן לעברו. "כשהייתי ילד, ראיתי אדם שטבע כאן למטה, בחוף הכרמל, עד עכשיו אני זוכר איך משו אותו מהמים, הניחו אותו כמו אבן על החול. זה היה המת הראשון שראיתי בחיי. מוות נוראי."
הוראס מפנה את ראשו לעבר דלת החדר, שקוע במחשבות.
"הוראס," אני פונה אליו כעבור דקה ארוכה, "אולי כדאי שאלך."
"חכה רגע." הוא מניף את ידו. "הזכרת את פיטר רייך. שמעתי עליו רבות, הוא אספן אמנות גדול, כמעט כמו הדוד שלו. הכרתי היטב את דודתו."
"הדודה של מי?"
"של רייך, אשתו של הרמן גרינג."
"של הרמן גרינג?" אני מופתע. "איך הכרת אותה?"
"האמת היא שלא פגשתי אותה מעולם, אבל כנראה אני חב לה את חיי."
"אני לא מבין."
"תישאר עוד קצת, אספר לך."
אני נרכן לעברו, ממתין לדבריו.
הוראס מביט לעבר דלת החדר ונשען לאחור בכורסה. "אבי היה אחד מחברי הכבוד של התיאטרון הלאומי בברלין ואחד התורמים שלהם," קולו עולה שלֵו וברור. "בתיאטרון הוא הכיר שחקנית בשם אֶמי זונֶמן, אישה נעימת הליכות שהיתה אז כבת שלושים." הוא משתתק לרגע ומיטיב את ישיבתו.
"אבי והיא נעשו לידידים קרובים. סיפרו שלא פעם הם נראו יחד בבתי הקפה באונטר דן לינדן או בקורפירסטנדאם במערב העיר.
לימים נעשתה אותה אֶמי לאשתו השנייה של גרינג." הוראס מביט בי בחטף וממשיך. "בשנים־עשר בנובמבר ,1938 שלושה ימים אחרי ליל הבדולח, בשעות הערב קיבל אבי שיחת טלפון. זו היתה
שיחה ארוכה ולאחריה קרא אבי בהתרגשות לאמי והם הסתגרו שניהם בחדר העבודה שלו. כשיצאו כעבור כשעה, לבש אבי את חליפתו המהודרת ביותר והתהלך חסר מנוחה בסלון הבית. לבסוף נעמד מול הציור האהוב עליו באוסף האמנות שהוא כה טיפח, הוריד אותו מהקיר ועטף את הציור בבד גס לבן כתכריך." הוראס משתתק, שואב כוחות.
"אני זוכר את אמי," הוא עוצם לרגע את עיניו, "עומדת בפינת החדר, מעשנת סיגריה ומביטה בדממה במעשיו. לאחר מכן התיישבו שניהם על הספה, הביטו בציור העטוף מבלי להחליף מילה וחיכו. מעט לפני חצות עלתה מהרחוב צפירת מכונית. אבי נפרד מאמי, לקח איתו את הציור ויצא בעקבות נהג במדים אל מכונית שהמתינה מול ביתנו. זה היה לילה קר וגשום במיוחד ואמי ואני עמדנו בפתח הבית, מלווים בעינינו את אבי היושב במכונית השחורה, עד שהיא נעלמה מאיתנו בפינת הרחוב.
"באמצע הלילה, כשחזר אבי אל הבית, כבר הייתי שקוע בשינה. אמי ישבה בחדר האורחים וציפתה לו. הם שבו והסתגרו בחדר העבודה עד לשעות הבוקר.
"יומיים לאחר מכן עמדנו אחותי, אני והורי בתחנת הרכבת הראשית של ברלין והמתנו ברציף לרכבת שתיקח אותי ואת אחותי לברינדיזי דרך ציריך ומשם באונייה לפלשתינה. היתה זו הפעם האחרונה שראיתי את הורי." הוראס משפשף את עיניו ומשתהה לרגע, כמבקש להמשיך ולהיאחז באותו זיכרון רחוק.
"אחרי שבע או שמונה שנים," הוא ממשיך, "בתום המלחמה, אחותי שהיתה מבוגרת ממני בשנתיים סיפרה לי את סיפור הלילה ההוא." הוראס משתתק ועיניו נעצמות. אצבעות ידיו אחוזות זו בזו והוא מנענע אותן בעצבנות.
כעבור רגע הוא פוקח את עיניו ומטה את ראשו לאחור, מניע אותו מעלה ומטה, כמשאבה המושכת במאמץ זיכרונות ששקעו בעומק בור הווייתו. "באותו יום בנובמבר ערך גרינג ישיבה בהשתתפות רבים מראשי המשטר הנאצי, ביניהם גבלס וראש המשטרה החשאית ריינהארד היידריך. הם דנו באירועי ליל הבדולח." עווית עולה על פניו. "בתום הישיבה הם החליטו, בעקבות אירועי הלילה ההוא, להטיל קנס בגובה מיליארד מארק על היהודים ועוד שורה של צעדים נוספים נגדם." הוא מרים את קולו. "כשגרינג חזר באותו ערב לביתו הוא סיפר לאשתו אֶמי על אותה החלטה, והיא הפצירה בו שיעזור לכמה מידידיה היהודים. היא מיד התקשרה לאבי וביקשה ממנו שיגיע בדחיפות לביתם. עוד באותו לילה בחצות נסע אבי עם הנהג הפרטי שלה אל 'קארינהאל', אחוזתו של גרינג, ששכנה בתוך יער מחוץ לברלין.
האחוזה נקראה על שם אשתו הראשונה של גרינג, קארין, שמתה כמה שנים לפני כן." הוראס מכחכח בגרונו ומשתהה מעט, כמשיב לעצמו את כוח הדיבור.
"אֶמי זונמן המתינה לאבי בפתח הבית," הוא ממשיך, "והובילה אותו אל חדר העבודה של בעלה, שם ישבו שלושתם. בסופה של אותה פגישה הבטיח גרינג לאבי שלמחרת בשעות הצהריים הוא יקבל את מסמכי ההגירה שלי ושל אחותי. לפני שקם ללכת, התיר אבי את קישורי הבד שעטפו את הציור שהביא. הוא מסר את הציור לגרינג, שלקח אותו בהתרגשות."
הוראס עוצם את עיניו.
אני יושב מולו, לא פוצה פה.
כעבור כדקה הוא מתנער, פוקח את עיניו ומביט בי. "הציור הזה," הוא אומר בלחש, "היה הסוטין."
"איזה סוטין?" אני קופץ.
"הצועני."
"אתה מתכוון לציור שהיה תלוי פה?" אני הוגה כל מילה ומילה בנפרד, מצביע על החלל הפעור בקיר מולנו.
הוא נד בראשו.
"אני לא מבין."
"זה היה הציור האהוב על אבי." הוראס מחייך במרירות. "הוא רכש אותו חמש שנים לפני כן מסוחר אמנות יהודי ותיק בשם ברנהיימר. השותף של ברנהיימר היה אדון רוזנדורף, אח אמו של אותו וולף שפגשת."
"הדוד של וולף, אז איך הציור…" אני מגמגם.
הוא מניף את ידו, קוטע אותי וממשיך, "ברנהיימר ורוזנדורף היו סוחרי האמנות שמהם נהג גרינג לרכוש את הציורים האהובים עליו בימים שלפני המלחמה. הוא ראה את 'הצועני' תלוי אצלם בגלריה לפני שאבי רכש אותו, אך באותו זמן לא היה לו מספיק כסף לקנות את הציור. כשהגיע כעבור חודשיים לגלריה והכסף עמו, הציור כבר נמכר לאבי. גרינג השתולל מזעם.
"ברנהיימר סיפר את זה לאבי לאחר זמן, כשהוא שמח לאידו של גרינג." הוראס מחייך. "אמרתי לך כבר שנסתרות דרכי האל, נכון?"
"אבל משהו כאן לא ברור לי." אני גוחן לעברו המום. "אם אביך מסר את הציור, אז איך…"
"רגע!" משסע אותי הוראס בגסות. "גם זה יגיע." הוא מתרומם מהכורסה, נאחז במקל ההליכה שהיה שעון על רגלו ומדדה אל המכתבה העומדת בצדו השני של החדר, הוא מתכופף ופותח את אחת המגירות. בצעדים אטיים הוא שב אלי, אוחז נייר עטוף בניילון ישן ומניח אותו על השולחן.
"הבט!" הוא דוחף לעברי את הנייר ומתיישב. "אלה מסמכי ההגירה שלי, חתומים בידי מזכירו של גרינג, הם שמורים אצלי עד היום."
אני בוהה בנייר המצהיב, באותיות השחורות החגיגיות. חותמת נשר הרייך מוטבעת בתחתית המסמך.
"אז אביך, אביך בעצם קנה לך…"
"נכון, בציור הזה קנה לי אבי את חיי."
"ולמה הוא לא דאג למסמכים לעצמו, לאמך?" אני שואל.
"זה לא היה פשוט." מבטו ננעץ בנקודה עלומה בחלון שלצדנו, כאילו הוא מבקש להעלות משם את זיכרונות ילדותו. "הדמיון שלנו," הוא אומר, "מסוגל לחזות את העתיד רק על בסיס מה שהתנסינו בו בעבר. מישהו העלה אז על דעתו סוף כזה? היתה עד אז כזו טרגדיה, כזה אסון בהיסטוריה האנושית, שהורי יכלו ללמוד ממנו לאן עלול להוליך אותם גורלם?
"ועוד דבר." פניו מתכרכמות בצער. "אבי היה הבעלים של אחת מחנויות התכשיטים הגדולות בברלין. זה לא היה פשוט לקום ולעזוב הכול. הרכוש כבל אותו ולבסוף קבר אותו. ובעצם," הוא מחייך במרירות, "העבר המפואר שלו מנע ממנו להמשיך לנוע אל העתיד. הוא כל הזמן שכנע את עצמו להאמין שבסוף
הם יתעשתו, שבסוף יקרה משהו שיעצור את חבורת הפושעים הזאת." גופו הכבד של הוראס רוטט בזעם. "אבי סירב להאמין שהמצב עוד יתדרדר. גם כאשר לקחו ממנו הגרמנים את החנות, הוא המשיך להאמין שהכול בסוף עוד יסתדר. הוא גם לא חשב שיוכל להתחיל מחדש ובכלל הוא היה עייף. אותנו, את הילדים, הסכימו לקלוט בפלשתינה. בשבילו ובשביל אמי, הכול היה מאוחר מדי. זהו!"
"ומה קרה בסוף להוריך?"
"מה קרה, אתה שואל? זה מה שקרה!" הוא מצביע על אפר הסיגר שבמאפרה.
"בוא אלווה אותך." הוראס לוקח את מקל ההליכה ומדדה לעבר הכניסה. אני פוסע אחריו, עדיין נסער.
סוכנת הבית יוצאת מאחד החדרים, מעיל בידה. היא מניחה את המעיל על כתפיו של הוראס ואנו יוצאים מהבית, צועדים בשביל האבנים המתעקל אל הרחוב.
הוראס פוסע לצדי בשלווה, רגליו מגששות, נגררות על המדרכה.
בפינת הרחוב שוכנת גינה קטנה ואנו מתיישבים על ספסל לצד בריכת נוי עגולה שמימיה דלוחים. בין פחיות משקה חלודות צפות שושנות מים, עליהן הירוקים בשרניים ופרחים לבנים מניצים במרכזן.
"זה מזכיר לי את הציורים של קלוד מונה." אני מחייך, עדיין מבולבל.
הוראס מהנהן.
"לא מזמן," אני מספר, "ביקרתי באחד המוזיאונים בבאזל. ראיתי שם תמונה של חבצלות מים של מונה. תמונה מדהימה, לידה היתה תלויה תמונה של…"
"עזוב," הוא קוטע אותי, "אתה מכיר את הסיפור על הבעל שם טוב והצפרדע?"
אני נד בראשי.
הוראס עוצר לרגע, פניו מרוכזות בבריכה, וממשיך, "מסופר שם שהבעל שם טוב בשנות התבודדותו, עוד לפני שנודע ברבים, הגיע בשיטוטיו למקום שומם שהיה זר לו." הוא מניח את מקל ההליכה על ברכיו, מכחכח בגרונו. "אף נפש חיה לא נראתה מסביב. שאל את עצמו הבעש"ט איך הגיע לכאן ומדוע, כשלפתע שמע קול קורא בשמו. הסתכל הבעש"ט מסביב ולא ראה שום נפש חיה. כנראה דמיינתי, חשב לעצמו. אלא שכעבור זמן קצר שב ושמע אותו קול קורא בשמו. הוא לא הבין מאיפה הקול הזה בא, הרי לא יכול להיות שיש כאן אדם. הוא שב והביט סביב וברגע שהחליט שהכול הוא פרי דמיונו, נעמדה מולו צפרדע וקראה בשמו בקול חזק. הצפרדע היתה כה גדולה עד שכמעט לא זיהה איזו ברייה
היא. תמה הבעש"ט ושאל את הצפרדע, מי את? וזו ענתה לו כי היא תלמיד חכם שנתגלגל לצפרדע. הביט בה הבעש"ט בפליאה והיא סיפרה לו כי בגלגולה הקודם, כשהיתה הצפרדע תלמיד חכם שלמד בישיבה, זלזל פעם אחת במצוות נטילת ידיים, ואחר כך שנה ושילש בעברה זו, ועברה זו גררה אחריה עוד עברה, עד שעבר עוד ועוד עברות ונעשה לשיכור ולא התבונן אחורה לבדוק במעשיו, עד שלבסוף עבר על כל העברות שבעולם. וכשמת, היה עונשו שיתגלגל בצפרדע שהיא תמיד במים, מפני החטא הראשון שחטא בו. והניחו אותו במקום זה שאין בני אדם מצויים בו, כדי שלא יצילו אותו מגורלו, עד שבא הבעש"ט."
"ועשה תיקון לנשמתו?" אני מחייך.
"אתה רואה." הוראס קם מהספסל. "לצפרדע היה תיקון ולנו אין את הבעש"ט." הוא נאנח ונשען על מקלו. "איפה המכונית שלך?"
אני מצביע לכיוון פינת הרחוב.
"בוא ניסע לאכול, יש מסעדה טובה בעיר התחתית."
אנו נכנסים למסעדה בשעת צהריים מאוחרת. אחרוני הסועדים יושבים סביב השולחנות, משוחחים ביניהם בקולות רמים. פועלים מהנמל הקרוב ועובדי המשרדים מהאזור מתערבבים אלה עם אלה.
אנו מתיישבים לצד אחד מהשולחנות הארוכים, המכוסים במפת ניילון פרחונית. בעל המסעדה ממהר לקבל את פניו של הוראס ולוחץ את ידו בחיבה, שואל לשלומו.
הוראס לוקח את התפריט, מזמין כוס בירה ומנת רגל קרושה.
מצב רוחו מרומם.
"אמי היתה מכינה את המנה הזאת לשבת. לפני כמה שנים הרופאים אסרו עלי לאכול אוכל שמן כזה, אבל בגילי, מי מקשיב לרופאים?" הוא פורץ בצחוק. "אגב, יש להם כאן קיגל. אתה אוהב?"
"איזו שאלה!" עיני מתרחבות. "נזמין גם את זה?"
"בשבילי זה כבר יותר מדי." הוא מחליק בידו על כרסו. "וחוץ מזה, היום לא שבת."
"זה משנה?"
"בטח!" הוא מחייך שבע רצון. "אתה לא יודע שהשבת היא התבלין החשוב ביותר של הקיגל?"
"השבת?"
"כן, לקיגל יש טעם אחר בשבת."
"כמו הצ'ולנט." אני מגחך.
הוראס מסיים לאכול ודוחף את הצלחת הריקה מעל פניו. הוא מוחה את שפתיו במטפחת ומזמין לעצמו כוס ויסקי.
"רציתי לומר לך עוד דבר אחד." פניו האפורות נמשחות באדמומית.
אני חש בקרבה הפתאומית הנרקמת בינינו.
"זה בעניין הסיפור על הבעל שם טוב והצפרדע." הוא עוצר לרגע ולוגם מהוויסקי. "אנחנו רגילים לראות בעולם המוחשי, הנוכח, את הגילוי היחיד של המציאות ובטוחים שכך הם פני הדברים. אבל ישנם דברים בהוויה שאנחנו לא מודעים להם והם פועלים במקביל או מעבר למציאות המוחשית לנו, זו שאנו טועים
לחשוב שהיא היחידה."
"למה אתה מתכוון בדיוק?" אני מנסה לרדת לסוף דעתו.
"יש עוד דבר שלא סיפרתי לך." פניו מרצינות. "והדבר הזה הוא חשוב."
אני גוחן לעברו. אוזני כרויה. הוא שותק דקה ארוכה. "כשתבוא בפעם הבאה," קולו עמוק, "אספר לך במה מדובר. זה עניין חשוב וכשתדע אותו, תתהפך התמונה."
את הספר ״סוחר אומנות ושמו נימאנד״ ניתן להשיג בכל חנויות הספרים ובאתר עברית