ההתרגשות היתה עצומה. גם בעירנו הצנועה נוסד תיאטרון, ביוזמתו של ראש העיר המיתולוגי האבא חושי, שאף דאג לייבא אל העיר סופרים ומשוררים כמו ש. שלום ויעקב אורלנד, ואפשר להם מגורים בה כדי להעשיר את חיי הרוח והתרבות. כך, בשנת 1961 נוצר התיאטרון העירוני הראשון בארץ, אשר להצגות שהועלו בו הלכנו בסקרנות ובהתרגשות אמיתית.
התיאטרון בחיפה
ההצגה הראשונה שהועלתה בו, וזאת לעולם לא אשכח, היתה "אילוף הסוררת" של ויליאם שקספיר, כאשר בתפקידים הראשיים הופיעו חיים טופול וציפורה פלד.
מה לא ראינו בו? יוסף (פפו) מילוא המנוח ייסד, לדעת הורי המנוחים, את התיאטרון הטוב בארץ, ובבימויו צפינו ביצירות מופת של התרבות העולמית כמו "רשומון", "אנדורה", "מעגל הגיר הקווקזי", "אנטיגונה", "ריצ'רד השלישי", "אמא קוראז'", "שלוש אחיות", "מארה סאד", "חתונת הדמים", "גלילאו גליליי" ועוד ועוד, קצרה היריעה מלמנות.
אגב, את ראשית צעדיו על הבמה הישראלית עשה מילוא בחיפה דווקא, כאשר שיחק בלהקה הדרמטית של מכבי בעיר. עדיין זכורים לי דמותו הכריזמטית, המהפנטת, רעמת השיער הנערית שלו ושובל המעריצות.
לחיפה היתה בעבר גם להקת שחקני בית מפוארת שהעיר היתה גאה בהם. עמה נמנו בין השאר חיים טופול, זהרירה חריפאי, רות סגל, אילן דר, יעקב בודו, מרדכי בן זאב, יוסף באשי וניקו ניתאי. היינו פוגשים אותם בנסיעות באוטובוס, בחנויות ובבתי הקפה, והם היו גיבורי התרבות המקומיים.
מה שהדהים את תושבי חיפה במיוחד היתה העובדה שההצגות החלו ב-20:30 בדיוק. כך הורגלו בעבר תושבי חיפה לדייק, שלא כמנהגם, בבואם לתיאטרון.
מה שעוד עורר התרגשות בתושבי חיפה בעבר היתה הבמה המסתובבת שכמותה טרם נראתה במקומותינו. נדמינו, בעיני עצמנו, לבירה אירופאית מתקדמת ומתחדשת באמצעיה הטכנולוגיים שאינה מצויה בערים האחרות בישראל, ובוודאי שלא בפריפריה.
מי שנהגו לנהור בהמוניהם להצגות התיאטרון העירוני היו תושבי הדר הכרמל שהלכו, כמובן, ברגל לתיאטרון. השכונה הוותיקה הדר נחשבה בין ראשית שנות ה-30 לשנות ה-60 של המאה הקודמת כמרכז העיר, ובה התגוררתי כמו גם רוב חברי ילדותי.
אותו מרכז אורבני ראשי לשעבר, נוסף על היותו שכונת מגורים וחנויות פאר, שינה את אופיו ואת אופי תושביו, שאינם עוד בהכרח הגרעין הבורגני של העיר אלא בעיקר חרדים, ערבים ועולים חדשים מחבר המדינות. זוהי שכונה שמצבה הפיזי הולך ומתדרדר, למרבית הצער, והתושבים הקשישים שנותרו בה מצרים על חוסר הביטחון בה בשעות הערב. כך נטוע היום התיאטרון העירוני באזור מגורים שאינו משתלב בו ואשר תושביו אינם להוטים, ברובם, לצפות במחזות המועלים בו.
אני זוכרת בגעגוע אמיתי ובכמיהה עצומה, את הפעילות התיאטרונית המדהימה שהתקיימה בוואדי סאליב. זכור לי בעיקר המחזה "סופמשחק" של סמואל בקט שביים דודי מעיין. לבמה הוכנסנו דרך מסדרון חשוך, צפינו בהכנות האחרונות להעלאת ההצגה – הסאונד נבדק, גם התאורה – וכך חשנו שגם אנחנו, הקהל, נוטלים חלק בפעילות האומנותית, שגם אנחנו שותפים.
מה קרה לחלל המופלא בוואדי סאליב ששימש כתיאטרון חי ויוצר? אם נשוב למחזה "סופמשחק" של בקט העוסק בעולם שנכחד נוכל להרהר במכלול המשמעויות החברתיות והתרבותיות הרלוונטיות והמדאיגות עד מאוד.
תיאורה של שנהר כאן מכיל עירוב של עובדות לצד התרשמויותיה, כבת העיר וכבעלת זיקת קרובים לחיי התרבות והמשכילות. אפשר להוסיף לתיאור הנוסטלגי והאלגי הזה את הזיקה ההדוקה החיה דאז בין התיאטרון לספריית פבזנר, את הנוכחות של עודד קוטלר, גדליה בסר, את המחזות "הילד חולם" ו"ההולכים בחושך" של חנוך לוין, את המחזה "משחקים בחצר האחורית" המרפרר לאונס בשמרת את "אויסטר"… כללית ולדאבון הלב, זוהרה של חיפה הועם כחלק מדרדור יחסי המרכז-
פריפריה ב"ישראל החדשה" וגם לנוכח משברי המצב הפוליטי והשיבה לכוחות ה"תורה אורה" אל מול כוחות ה"שירה החדשה", שאת בוקר החיים הרנינה בשנים המדוברות אצל שנהר.
ד"ר סיגל גוטר
סיפור התיאטרון הוא הסיפור של חיפה…עיר שצועדת אחורה…ללא עתיד…הזנחה…בריחה…סיפורי ההיסטוריה רק מדגישים עד כמה חזרה לתקופת האבן
חיפה – עיר של רוצחי בעלי חיים , עיר שנידונה לריקבון , עיר מגעילה שיש לברוח ממנה.
העיר אמנם התרחקה פיזית מהתאטרון והוא לבד לא יוכל להחזירה,אבל ניתן לצור סביבו ריכוז יותר גדול של מוסדות תרבות שיביאו יותר קהל.ספרית פבזנר החשובה,אך מביאה קהל מצומצם,כי נפתחו לה סניפים בכל העיר, צריכה להחליף מקום עם מוזאון חיפה שגם הוא מרוחק מריכוז אוכלוסיה ואולי גם בית האמנים שעומד להסגר.
איני רואה את התגובה ששלחתי אמש. האם התקבלה?
נדב
מיקום התיאטרון הפך אותו בלתי נגיש, תחבורה ציבורית לא מגיעה לאזור, וברכב פרטי אי אפשר להגיע, בלילה לא נעים (בלשון עדינה) להסתובב במקום, היינו פעם אחת והחלטנו שזו פעם אחת ואחרונה, חיפה שיש בה תחבורה ציבורית יחסית טובה, עוד לא הפנימה את השינויים שקרו בהם, לכן למשל עדיין אוטובוסים רבים מגיעים להדר, אבל לשוק ולקרית הממשלה לא מגיעים אוטובוסים
מרב השכונות בכרמל, וכנ"ל לבניין העירייה ולבתי המשפט,
תיאור יפה של תיאטרון חיפה ומקומו בעבר בחיי התרבות של עיר הכרמל. ראוי להוסיף את תקופת הפריחה המיוחדת בה עמד עודד קוטלר בראש התיאטרון. פרופ' עליזה שנהר ציינה בצדק את עברה "המהודר" של שכונת הדר שהיתה המרכז התוסס של העיר, על מוסדותיה. שקיעתה של הדר, נטישתה וההזנחה בטיפול בה היא כבר רבת שנים. זה הזמן שראש העיר הנוכחי, שכך הבטיח מזמן, יגייס את המשאבים הדרושים לתכנית מקיפה של שיקום כלכלי חברתי. ובמבט רחב, חובה עכשיו על העירייה לתמוך בפעילויות וביוזמות בתחום התרבות. תקופת המלחמה הקשתה, אבל גם זמנים קשים אינם סיבה לא לתמוך ולפתח את התרבות. זה כולל סיוע מוגדל למוזיאוני חיפה האיכותיים ולשלל מוסדות אמנות ותרבות בהדר ובעיר התחתית. 2025 היא המועד, בלא דחיות.
אף מילה על חנוך לוין?
אני זוכר את ההצגה . אני הייתי הסאונדמן שלה ואני כל כך גאה שהייתי שם
היתה גם רביעית מועדון התיאטרון: שמעון בר, יענקלה בן סירא גדעון זינגר וראובן שפר. ואיך אפשר שלא לשכוח שבצמוד, בגן בנימין היתה מתקיימת תערוכת הפרחים מדי שנה.
אם היו משפצים כביש הכניסה לתיאטרון זה היה מועיל לחזות העיר . ברור שלא מגיעים להצגות אם הכביש משובש וכמעט ואין מקומות חנייה. כי בשביל מי ישפצו- בשביל רוסים וחרדים? הם נחשבים סוג לא חשוב איזה לפי עיריית חיפה המהוללה.
אחלה חניה יש בתיאטרון.
לא נכון. אוטובוסים מגיעים מהכרמל להדר לשוק לבתי במשפט וגם המטרונית. תבררי ותיווכחי.
לעומת החנייה ברכב פרטי שמצומצמת ולא נוחה. הדר לא נעימה לעת ערב לילה לשהות בה כל שכן להגיע להצגה במקום.כה חבל.
היה כדאי להדגיש יותר את התקופה של השנים האחרונות בהן התיאטרון בנסיגה ובהתדרדרות.
הוא בעיקר מוכר מתיקות,קלילות,.הרפיה.רחוק מאומנות ותרבות.
אכן זו צרה כלל ארצית ולעיתים עולמית.
יש להזכיר כי תיאטרון חיפה שנים רבות היה התיאטרון המוביל.חדשני ומעיז. בכל קנה מידה
אם דרכו של התיאטרון לא תשתנה בקרוב יהפוך לאולם חתונות.
מאמר יפה וטוב שמזכיר לי את השחקנים שזכו לגור בסביבתי.
מוני מושונוב ורות סגל.
אלה לצד כוכבי הספורט המקומיים זכו לתשומת ליבי הרבה כילד ונער.