חיפה – טעם של פעם מנהגים ושאר "מוזרויות" מן העבר

מלחמות לא פסו  

    השנה היא 1940. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, ומטוסי חיל האוויר האיטלקי מפציצים את ערי ישראל. מיולי ועד ספטמבר אותה שנה הותקפה חיפה ארבע פעמים מן האוויר, ומן ההתקפות נהרגו ונפצעו כ-150 איש – כך על פי פרוטוקול מועצת העירייה. אין פירוט על מספר ההרוגים ועל מספר הפצועים, אלא רק מספר כולל.
    הנה, בהתקפת מטוסים ב-21 בספטמבר, מלבד ההרג הרב, נפגעו גם מיתקני הרכבת, בתי הזיקוק במפרץ חיפה, וגם בתי קברות מוסלמים ומסגד איסתיקלאל שבואדי סאליב. זה המסגד שבשנת 1922 מונה עז א-דין אל קסאם להיות האימאם שלו.
    חברי המועצה, יהודים וערבים, בראשות ראש העירייה שבתאי לוי, עמדו דקת דומייה לזכר הקורבנות לאחר כל התקפה. כידוע, התקפות מן האויר היו גם בתל-אביב, וגם הן גבו קורבנות בנפש. עד כאן מארכיון העיר חיפה.

סמלים, רבותי, סמלים

    סמלים הם עניין חשוב, עניין שברגש, עניין של שייכות ושל הזדהות. קחו, למשל, את סמל העיר חיפה כפי שמופיע במסמכים ובשלטים. מה רואים? מסגרת מלבנית ובה גלי ים, ספינת מיפרשים ושני צריחים שמהווים מעין שער לנמל. מעליהם, ככותרת – קצה צריח של מבצר חצוי בעלה של זית. בתחתית הסמל מופיע שם העיר חיפה בעברית בערבית ובאנגלית.
זהו הסמל שוועדת העירייה אישרה עוד בשנת 1936. עיצבה אותו הגרפיקאית אסתר ברלין-יואל, והיא גם זכתה בפרס כספי:  חמש ועשרים לירות מצריות.
בסוף חודש יוני 1942 נחנך היכל העירייה ברחוב חסן שוכרי, ובראשו מופיע הסמל כשהוא חקוק באבן. ראש העירייה, שבתאי לוי, אמר בטכס, בין השאר, ששני הצריחים שבסמל מבטאים מגדלי-אור בכניסה לנמל ועניינם ספנות בעיתות שלום.
מגדלי-אור? הארכיאולוג הוותיק אריאל ברמן מקרית טבעון טוען שלא במגדלי אור מדובר, אלא באיזכור שתי סוללות תותחים, שהגנו על כפר חיפה מפני שודדי-ים. כן, פיראטים בשר ודם ולא תוצר הוליוודי. הפיראטים פעלו במפרץ חיפה בין המאות ה-16 וה-18. הם הפכו את חיפה למקום מעגן קבוע של הספינות שלהם, והם גם מכרו במקום הזה את שללם לכל המרבה במחיר.
הפיראטים הגיעו בעיקר ממאלטה, ולכן חיפה זכתה אז לכינוי הבלתי מחמיא: "מלטה הקטנה", ושמה אף יצא לשימצה. כדי להניס את ספינות הפיראטים – הוקמו, כאמור, שתי סוללות התותחים על החוף. הארכיאולוג אריאל ברמן מציין שחיפה זכתה גם לשם: "העיר עם שני הצריחים".
אגב: היום השודדים כבר לא צריכים לבוא מכיוון הים. היום הם נעים די בחופשיות ביבשה באופן חופשי…                                     

שוד ושבר

   אם כבר הזכרנו את נושא השודדים, אז עוד בענייני שודדים בחיפה. מעיון במסמכי בית משפט השלום בעיר עולה כי שודד בחיפה יכול לפעול עוד בהיותו ברחם אמו. לא מאמינים? הנה לכם הוכחה: בטופס משטרתי של בקשה להוצאת צו-מעצר, שהוגשה לבית המשפט, כתוב במפורש: "ו. ת., תאריך לידה: עשרים בספטמבר 1995, חשוד כי בתאריך שבעה-עשר בספטמבר 1995 ביצע ניסיון לשוד באישה זקנה בשכונת מגוריו".
ועוד כתוב: "באירוע נכחה עדה שראתה את המקרה ואת החשוד במעשה,  וזיהתה אותו בוודאות מאחר ומוכר לה היטב מהשכונה".
    הקורא חד העיין ודאי שם לב לאבסורד מעורר גיחוך: על פי הכתוב בבקשה – המשטרה טענה שהחשוד ביצע את המעשה שמיוחס לו – שלושה ימים לפני שנולד. כלומר, כאשר היה עוד ברחם אימו. מי יודע?
    ברור שמדובר בטעות ברישום, מה שנקרא: טעות סופר, אבל מעוררת גיחוך.

אתיקה מקצועית בקרב עיתונאים

      מקרה מעניין שהתרחש אי-שם בשנות ה-50 במאה שעברה: עיתונאים בחיפה נהגו לסקר את ישיבות מועצת העירייה בראשותו של אבא חושי. חלק מהישיבות שעממו את הכתבים, וכדי להפיג את השעמום, הם נהגו להעביר פתקאות מאחד לשני. מאחר שהכתבים ישבו בשורה, ציין הכותב את שם חברו על הפתקא, קיפל אותה וביקש מזה שישב לצידו להעביר אותה הלאה עד שהגיעה ליעדה.
אחד הכתבים היה ההיסטוריון בני נחשון ז"ל, שעבד בעיתון "למרחב". זוכרים? היה עיתון כזה שנבלע כעבור שנים בתוך עיתון "דבר", עד שגם "דבר", ששינה שמו ל"דבר ראשון", התאייד.

    בני נחשון נהג לכתוב פתקאות לעיתונאי יעקב פרידלר מ"ז'רוזלם פוסט". אבל מה: בכל פעם, כאשר הייתה הפתקא עושה את דרכה, והגיעה לידיו של כתב מסויים של אחד העיתונים, פרם הכתב את קפל הפתקא, קרא מה כתוב בה, קיפל והעביר אותה הלאה בפנים מיתממות. וזה קרה שוב ושוב בכל הישיבות של מועצת העיר.
מה נאמר? מעשים אלה הרגיזו את בני נחשון. מה הוא עשה? באחת הישיבות הוא כתב כהרגלו פתקא ליעקב פרידלר, הגניב לו קריצה, והפתקא החלה במסעה. וכרגיל – אותו כתב מסויים הציץ, קרא והעביר הלאה. למחרת הופיע בעמוד הראשון בעיתון של הכתב המסויים הסקופ, בערך כך: "מדינת ישראל החלה לייצא שלגונים לאלסקה. המשלוח הראשון יצא אתמול מנמל חיפה".
שלגונים לאלסקה? מישראל החמה? רק זה חסר שם בארץ הקרה הזאת? השלגונים שלנו? נו, באמת. איזו פדיחה! איזו עבודה בעיניים! בני נחשון מספר שמאז כבר לא פתח אותו כתב מסויים פתקאות שלא נועדו לעיניו בלבד.