(חי פה) – הוא נולד בעפולה, גדל במגדל העמק וחיפה, יצא מהארון בגיל צעיר, עזב את חיפה לטובת תל אביב וחזר אליה אחרי יותר מ-20 שנה. בתוך כל אלה יצר את דמות הדראג זאזא, התמודד עם נשאות HIV, הפך למורה, פרפורמר, אקטיביסט ומנטור של אמנים. בראיון לרגל חודש הגאווה, עודד זאזא צדוק לא משאיר מקום לספק: “אהבת לרעך כמוך, זה כל הסיפור”.
“עברתי חיים שלמים בין זהויות”: סיפור אישי על גאווה, דראג, ונשמה אחת שלא מפסיקה לזוז
חודש יוני, הוא חודש הגאווה זו הזדמנות לספר לא רק על מאבקים ציבוריים אלא גם על המסע האישי של אנשים שהלכו נגד הזרם, לעיתים מתוך כאב, בושה או בדידות, עד שהפכו למנהיגים קהילתיים. עודד (זאזא צדוק) הוא בדיוק כזה. חיפאי, בן 51, אומן פרפורמנס, מורה לתיאטרון ודראג, שחקן, רקדן ואקטיביסט.
מאחורי האישיות הזוהרת של זאזא, עומד מסע ארוך: מילדות בחורשות מגדל העמק, דרך יציאה מהארון מול הורים שלא היו מוכנים לשמוע, התמודדות עם נשאות HIV, חיי לילה תל אביבים מלאי יצירה ועד לחזרה האחרונה לחיפה, שבה נולד מחדש. בראיון מיוחד לחי פה, הוא מספר הכול.
איפה הכול התחיל?
"נולדתי בעפולה וגדלתי במגדל העמק. כבר בתקופת הילדות הרגשתי שמשהו שונה בי. הייתי בן, אבל אנשים פנו אליי בלשון נקבה, כי היה לי שיער ארוך וחלק. זה היה מבלבל. אז התחלתי לאמץ גינונים יותר 'גבריים', רק כדי לשרוד את החברה.
כשהייתי בן 15 הכרתי ילד מהשכונה, שחקן כדורגל, התאהבתי בו ולא הבנתי מה זה הרגש הזה. רק מאוחר יותר, כשראיתי דמות גאה בסדרה 'שושלת' ששודרה בזמנו, הבנתי – זה אני. בגיל 16, בזמן שהייתי במערכת יחסים עם חברה, סיפרתי לה שיש לי גם משיכה לגברים".

איך הייתה היציאה מהארון מול החברים, ההורים והחברה?
"עוד לפני הצבא עבדתי במועדון 'קאמל' בתל-אביב, וזו הייתה תקופה משמעותית מאוד בחיים שלי. שם בעצם יצאתי מהארון לראשונה בפני החברים. זה היה צעד אמיץ ומרגש, תחושה של הקלה ושחרור. בצבא עצמו לקח לי זמן נוסף ורק אחרי שנה וחצי העזתי להחשף, ובאותה תקופה גם החלטתי לעזוב את השירות.
החלק הקשה ביותר היה מול ההורים, אמא שלי התקשתה מאוד לקבל את היותי שונה, אבא שלי פשוט בחר לא לדעת, לא להתמודד. מבחינתם, השחרור המוקדם מהצבא יחד עם היציאה מהארון היו כמו כישלון כפול, ויתור על מסלול החיים הנורמטיבי שהם הכירו וגם סטייה.
זו הייתה תקופה מאוד לא פשוטה. למרות שגרתי בבית, לא דיברנו. היה מתח גדול, ריחוק, שתיקות כבדות. זה קשה, במיוחד כשאתה גדל במשפחה מסורתית ובחברה שמרנית שלא נותנת מקום למורכבות הזאת. אתה לומד להסתיר, לחלק את עצמך. אתה הופך פתאום לשני אנשים: זה שאתה באמת, וזה שאתה מרשה לעצמך להראות לעולם".
מתוך המשבר – נולדה היצירה (זאזא)
עוד הרבה לפני שידע להגדיר מה זה "דראג", עודד כבר שיחק בתפקידי נשים על הבמה. עודד מספר: "זאזא נוצרה דרך תיאטרון, מחול וטקסט, התחלתי לגבש לעצמי שפה בימתית ייחודית ומתוכה נולדה, בהדרגה, דמות הדראג זאזא. את הדחיפה הראשונה העניקה לי חברה טובה, דראג קינג בעצמה, שהציעה לי להפיק יחד ערב דראג בתיאטרון. עד אז הדראג היה בעיקר בברים ובמועדונים. אנחנו הבאנו אותו לבמה היוקרתית של התיאטרון, עם סיפור ומסר.
המופע הפך לליין קבוע בתל אביב, שמילא בכל פעם אולם של 200 איש ולעיתים אף יותר. זאזא נולדה מתוך תנועה. מהרצון לזוז, לארח וליצור".
עם השנים הפך עודד לאחת הדמויות המרכזיות בעולם תיאטרון הדראג המקומי. הוא יצר מופעים עצמאיים "ביאנו בר", "קולנוע קנדה" ובמרחבים נוספים. במקביל הקים את קורס הדראג פורץ הדרך THE HOUSE OF ZAZA, בו למדו עד כה מעל 100 תלמידות ותלמידים מכל הארץ. לדבריו של עודד: "המרחב הזה מאפשר לאנשים להתנסות ולשחק עם המגדר שלהם. אף אחד לא קם בבוקר ומחליט להיות דראג או טרנס. זה תהליך עמוק. ללמד את זה, לתת כלים זו זכות ומתנה".

החזרה לחיפה
בגיל 23 עזב עודד את חיפה לטובת לימודי תיאטרון אצל יואב לוינשטיין, אך לא מצא את מקומו במסגרת. משם פנה לעולם המחול, רקד עם כוריאוגרפים בסגנון מודרני ובלט קלאסי ולבסוף מצא את ביתו האמנותי ב"תיאטרון קליפה", שבו יצר והופיע במשך כ-22 שנה. "זה היה בדיוק החיבור שחיפשתי – תיאטרון, מחול, פרפורמנס, הכל יחד".
אלא שגם תל אביב, על שלל האפשרויות שהציעה, החלה לדחוק אותו החוצה בגלל יוקר המחיה, מה שהביא אותו לחזור לחיפה. "מצאתי דירה מקסימה בעיר, ופתאום גיליתי את חיפה מחדש. התחלתי לצאת, לחקור את חיי הלילה. הכרתי את חגי אייד, במאי ועיתונאי, ויחד יצרנו את הסרט 'נורדאו שטראסה' על הרחוב הכי יפה בעיר – נורדאו". הסרט, שמביא פרשנות אישית ואמנותית לרחוב נורדאו ההיסטורי, ישתתף החודש בפסטיבל הסרטים העצמאיים בניו יורק.
"הפחד האמיתי לא היה מהנגיף – אלא מהחברה"
בנוסף לכל אלה אתה גם נשא HIV. מתי גילית? לפני 18 שנה גיליתי שאני נשא HIV. זה קרה לאחר שבן זוגי דאז אובחן כנשא, ואני ניגשתי להיבדק. "למרות שהתכוננתי לתוצאה – כשזה קרה, הייתי בשוק, הוא משחזר. באותן שנים התרופות היו בסיסיות בלבד, וההתמודדות רגשית, רפואית וחברתית הייתה קשה הרבה יותר. הפחד הכי גדול לא היה מהנגיף עצמו, אלא ממה שיאמרו. איך לספר, למי, מה תהיה התגובה. האם יפחדו ממני? האם יתרחקו?.
בתחילה שמרתי את הדבר בסוד. רק חברים קרובים ידעו, וגם למשפחה סיפרתי רק חודשים לאחר מכן. לא רציתי לאכזב אף אחד. לא רציתי שירחמו עליי או יפחדו ממני.
מאז, עולם הרפואה התקדם באופן דרמטי: היום קיימות תרופות יעילות, חלקן אפילו בזריקה אחת לכמה חודשים, והעובדה שנשאים שמקבלים טיפול אינם מדבקים – כבר מבוססת מדעית.
אבל את הפחדים והסטיגמות קשה יותר לרפא. החברה עדיין לא יודעת מספיק. יש הרבה בורות, הרבה דעות קדומות. בדיוק בגלל זה יצרתי מופע שמבוסס על הסיפור שלי כדי לשבור את השתיקה, להעלות מודעות, ולהראות שאפשר לחיות חיים מלאים, גם עם HIV".
איך אתה רואה את מצב הקהילה היום, לעומת מה שהיה כשאתה יצאת מהארון?
"זה כמו טנגו צעד קדימה, שניים אחורה. התקדמנו, אבל יש גם רגרסיה. אלימות, הטרדות מיניות, קיצוצים בתקציב וקיצוצים בתוכניות חינוכיות. גם בעולם, בארה״ב ובאירופה, יש חזרה לימין שמרני. צריך להיאבק כל הזמן מחדש".
מה אתה רוצה לומר לצעירים וצעירות מהקהילה שקוראים אותך עכשיו?
לצעירים שמתלבטים בזהותם, יש לי מסר ברור: "אל תשארו לבד, תדברו. תשתפו, תתקשרו לחבר. יש ארגונים, יש אנשים שרוצים לעזור. תעשו בדיקות, תדאגו לעצמכם. ובעיקר תזכרו שאתם לא לבד".
ולהורים?
"תהיו אוזן קשבת. תראו את הילד. תנו מקום, תמיכה, לא שיפוט. תזכרו שגם אם הוא טועה – הוא לומד. אל תגרמו לו להרגיש שהוא מאכזב. תאהבו אותו כמו שהוא. זו הדרך היחידה".
ולסיום, במשפט אחד שמזקק חיים שלמים:
"המשיח לא יתעכב אם אני שוכב עם גבר. תניחו לנפשם של אנשים – תנו להם לחיות את חייהם, ותזכרו: ואהבת לרעך כמוך".
אני מאוד שמחתי לקרוא את הכתבה.
כל הכבוד על האומץ, על החשיפה, על סיפור החיים המגוון,
כל הנ״ל בהחלט מסייעים לקהילה המיוחדת והנפלאה הזאת, לתת לכל אדם מקום לחיות את חיו הפרטיים. לכווולם יש מקום ובהחלט ״ואהבת לרעך כמוך״ זה הקסם שבחיי החברה האנושית כולה.
מאחלת לך ולכולנו חיים טובים, שלווים ומלאים בעשייה, תשוקה ועזרה לזולת.
שתהיה שבת טובה לכולנו
תודה רבה . כן ירבו אנשים כמוך
גאה בך עודד זאזא תלמידי המיוחד והבולט עוד מגיל החטיבה. יישר כוח וברוך שובך לחיפה.
יקרהההה. תודה על המילים