בשלוש השנים האחרונות התרחש נס ספרותי נדיר: יומן מרופט ודהוי שנכתב בסתר לפני 80 שנה, בגיהינום מוקף בגדרות-תיל על אדמת לוב – הפך לרב מכר במדינת ישראל החופשית, תחת השם "היומן הגנוז ממחנה הריכוז ג'אדו", מאת הסופר שלמה אברמוביץ.
"היומן הגנוז" מאת שלמה אברמוביץ ראה אור בהוצאת 'ידיעות ספרים' (עורך: דובי איכנולד) ויצר שינויים משמעותיים בשיח ובתודעה בכל הנוגע לשואה, כשחשף בפני הציבור את העובדה שהשואה התרחשה גם בצפון אפריקה ובלוב בפרט, בכך שבר את המיתוס השגוי תחת הכותרת "שואת יהודי אירופה". הספר כאמור, זכה בפרס ראש הממשלה תשפ"א, אושר לשילוב בתוכניות הלימודים בבתי הספר התיכוניים, זכה לביקורות משבחות בעיתוני ישראל, עובד לסרט דוקומנטרי ומהווה בסיס לתוכנית הדרכה במוזיאון בית לוחמי הגטאות. בנוסף מתורגם הספר בימים אלה לשמונה שפות.
מסלולו של "היומן הגנוז ממחנה הריכוז ג'אדו" זכה השבוע לקפיצה נחשונית נוספת, עם הקרנת הסרט "ג'אדו – שואה במדבר" שמבוסס כאמור, על היומן הגנוז. הסרט מתאר את נתיב פיענוח הטקסט שבו ומעלה עדויות של ניצולי המחנה.
שלמה אברמוביץ: "פרס ראש הממשלה, העיבוד לסרט הדוקומנטרי ותרגום ספרי לשפות שונות הם פסגות מקצועיות ומקור לגאווה ולהתרגשות עצומה. בכל הנוגע ליומן הגנוז, אני חושב קודם כל על תיקון העוול ההיסטורי, שהשתיק את שואת יהודי צפון אפריקה ובפרט את זו של יהודי לוב".
"עם קבלת פרס ראש הממשלה וברגעים בהם אני עוסק בתרגום הספר לשפות השונות – אני חושב על יוסף דעדוש, צעיר שלא הכרתי מימיי, אך כזה שהתחברתי אל דמותו ואל גבורתו ואשר הפך למקור ההשראה שלי בכתיבת הספר. מדובר בגיבור בשר ודם, שהיה אחד מאסירי מחנה הריכוז ג'אדו בלב המדבר הלובי ואשר עשה הכל כדי שזוועות ג'אדו לא יישכחו לעולם."
"בכתיבת ספר על תקופת השואה אין דרך אמיתית להבין איך נראה גיבור הסיפור. ברוב המכריע של המקרים – אין תצלומים של קורבנות שואה וקשה עד בלתי אפשרי לראות את פניהם כפי שנראו בזמן אמת, בעיצומם של האירועים. לחילופין, יש מול הסופר תצלומים של ניצול השואה בהווה, כלומר אדם קשיש, חלש, עטור קמטים.
דעדוש, גיבור ספרי, היה ממנהיגי הקהילה היהודית בבנגזי. הוא סירב לקבל את ה'פרוטקציה' שניסה לארגן לו המעסיק האיטלקי שלו, כשהציע להוציא אותו ואת רעייתו הטריה ברוריה, מרשימת המגורשים למחנה ג'אדו. דעדוש היישיר אליו מבט ואמר לו: "אל אשר הולכים אחיי – אלך גם אני". אחר כך, בתוך מחוזות הגיהינום, הוכיח דעדוש שוב את אומץ לבו, כשכתב יומן מפורט, לילה לילה, בעיפרון, על גבי נייר סופג, תוך הפרת הפקודות של הקלגסים הנאצים ותוך לקיחת סיכון אישי עצום, עד כדי עונש מוות."
"במשך למעלה משבעה עשורים הסתתר היומן הגנוז בערמות של ניירת, מסמכים ותצלומים. בנו של יוסף, שמעון דורון, הוא שותפי לדרך ב'הולדת' הספר הזה. הוא פנה אליי והציע לי לקחת על עצמי את אתגר הפיענוח."
"הסכמתי ולא ידעתי למה אני מסכים. נדרשו לי ארבע שנים כדי לפענח את כתב היד המחובר באיטלקית, שחלקים ממנו נספגו אל הדפים, דהו, או נעלמו תחת כתמי שומן ועובש. נדרש עוד זמן עד שד"ר יעקב לאטס תרגם את האיטלקית."
היומן היחיד שנכתב במחנה ג'אדו, עם המחקר ההיסטורי, מעניקים הזדמנות נדירה להציץ אל שגרת גיהינום ג'אדו ואל אירועים שתועדו בזמן אמת, החל מהוצאת היהודים מבתיהם בבנגזי, המשך בהובלתם למחנה הריכוז ג'אדו ולאורך כל תקופת המעצר במחנה.
תיאוריו של יוסף דעדוש חושפים תמונות של אימה, רעב, מחלות ומוות, אך מאידך מדגישים את זקיפות הקומה יהודית ואת העמידה הנחושה של עצורי ג'אדו למול ההתעללות, ההשפלה וסכנת המוות שהפכו לשגרת יומם.
בין לבין נחשף צומת של גורלות חיים ומוות שניצב בו יוסף דעדוש, כאשר סירב להזדמנות לצאת מרשימות המשלוח אל ג'אדו – הוא היישיר מבט אל מציע 'הפרוטקציה' וסירב להצעתו.
בסיומו של פרק הפתיחה הנקרא "מוות במדבר", מגולמת הטרגדיה הנוראה שחווה דעדוש לאחר שעדה, בתם בת החודשיים של יוסף וברוריה דעדוש, חלתה במחלת הטיפוס ומתה לאחר שרופא המחנה הזריק לה זריקה החשודה כרעל.
כך מתואר בפרק:
'יוסף חפר ואצבעותיו שתתו דם. כמה מטרים ממנו עמדו שני האיטלקים, מפטפטים ביניהם, מעשנים בנחת, מעיפים מעת לעת מבט בוחן על מעשיו של האב האבל. הוא חפר את הבור כשגבו אליהם, ורק אז נתן דרור לכאב הצורב שפילח את לבו. דמעות רבות ירדו מעיניו, מלחלחות את הקרקע החולית ואת הבור שהלך והעמיק.
"חפרתי, התפללתי ובכיתי, אך בעיקר ביקשתי סליחה מבתי המתה. האם עשיתי כל מה שיכולתי כדי להצילה? שאלתי את עצמי שוב ושוב. כשהבור נראה לי עמוק ורחב דיו, הנחתי בו את עדה הקטנה העטופה בקרעי סדינים, כיסיתי אותה בחול בתנועות נחרצות ומלמלתי את מעט תפילות האשכבה שזכרתי בעל-פה".
עדה הפעוטה נקברה באדמת המדבר של לוב כאשר רק אביה לצדה, כששני איטלקים ערלי לב מביטים באדישות בקבורתה מן הצד, וכשאמה השכולה נאבקת גם היא על חייה בביתן E – ביתן המוות של מחנה ג'אדו.
ואז החלה הדרך חזרה מבית הקברות אל מחנה הריכוז. שלושה-ארבעה קילומטרים בלבד, שנדמו עתה כגיהינום וכמסלול שאין לו סוף. מסלול אימה – מן המוות הדומם של בית הקברות אל המוות הממתין בביתני ג'אדו.
כעת, כשידיו ריקות ולבו עומד להתפוצץ בתוכו, הרשה יוסף לדמעותיו לזלוג בלא מעצורים. הוא בוסס בחול וייסר עצמו בשאלה שהלכה והתחדדה במוחו עם כל צעד נוסף אל המחנה. האם הוא אשם במותה של עדה? האם הוא עצמו, בהחלטותיו שלו, הטיל את ברוריה ואת עדה הפעוטה אל הגורל הנורא הזה?
ובעודו מתבוסס באבק המדבר, המכַסה בכבדות כל אדם וחיה, עלה בו כבמחזה חי הוויכוח החריף שניהל עם אגינו פאלה, שאצלו עבד כמנהל חשבונות, שביקש להיטיב עם יוסף ועם משפחתו ולא לכלול את שמו ברשימת המיועדים לגירוש אל ג'אדו. את כל הפרוטקציות שבעולם התנדב הבוס לגייס, אבל יוסף סירב. חלקו יהיה עם אחיו הגולים, וכל אשר תהא מנת חלקם – יהיה גם גורלו, הודיע בתוקף.
ובעודו משחזר את ההצעה ואת המענה שנתן, הלמה בליבו ובנפשו, ללא רחם, השאלה: האם בתשובתו הנחרצת הוא גזר את דינה של עדה בתו? האם היה זה הוא עצמו שפטר אותה, במו פיו, מארץ החיים?'
אף אחד לא העלים שום דבר.
"כשחשף בפני הציבור את העובדה שהשואה התרחשה גם בצפון אפריקה"
מבלי לפגוע בחשיבות היומן אלו עובדות שהיו ידועות תועדו נחקרו ונלמדות במסגרת תולדות עם ישראל בכל תיכון בישראל.
תודה לנגה ולאתר חיפה. בזכות המאמר הזה, אני מוצף מאז אתמול ובמהלך כל הבוקר במאות טלפונים והודעות וואטס-אפ מהארץ, מאיטליה, מצרפת, מאנגליה וכעת גם ממיאמי וממרוקו. אני בשוק ממידת החשיפה של האתר . תודה לצוות האתר על האייטם הרחב והמפרגן בעיתוי כל כך מיוחד. אתר חי-פה מתגלה מפעם לפעם, כאתר חדשות בעל חשיפה נרחבת ביותר הוא אתר לתפארת. אני כותב זאת הן כגולש מן השורה והן כעיתונאי ועורך.
💖