תקציר

ב- 30 באוקטובר 1942, הודיעה משטרת פינלנד למפקד הגסטאפו באסטוניה השכנה, שבכוונתה להסגיר לידיהם בימים הקרובים, תשעה פליטים יהודיים. 
כשבוע לאחר מכן הוסגרו לידי הנאצים שמונה פליטים יהודיים בלבד.

לאן נעלם היהודי התשיעי?

פרק 10 – מלון הבית

הטיסה מרובניימי להלסינקי הייתה קצרה. תוך פחות משעה עשיתי את דרכי מחוץ לטרמינל, רוכס את המעיל, מתכוון לצאת אל הקור שבחוץ ולעמוד בתור כדי לתפוס מונית לבית המלון.

טפיחה קלה על כתפי גרמה לי להסב את ראשי לאחור ולהיתקל במי אם לא בפניה היפות של היידי.

"איזו הפתעה," קראתי, "מה את עושה כאן?"

"בהודעה שלך ציינת את מספר הטיסה," אמרה, "החלטתי לחסוך לך הוצאות על מונית. בוא אקח אותך למלון."

"אם ההסעה על חשבונך, אז ארוחת הערב על חשבוני," מיהרתי לנצל את ההזדמנות, "איזו מסעדה את מעדיפה?"

"אני לא בטוחה שאני מכירה את המסעדות בהלסינקי יותר טוב ממך. תבחר אתה," הציעה.

יצאנו מהטרמינל אל הקור וצעדנו בזהירות על המדרכה הקפואה לעבר החנייה המקורה.

"את לא עובדת היום בחנות?" שאלתי.

"אחרי ששלחת לי את התמונה של התחריט, הסקרנות שלי גברה והחלטתי לוותר על יום עבודה כדי לפגוש אותך. הצופן הזה תפש אותי ממש חזק, התעמקתי בו וניסיתי לשחזר חלק מהסימנים," אמרה,

"רק הצופן שלי תפש אותך?" העזתי לשאול.

היא חייכה ולא ענתה. כאלה הם הפינים, לא מדברים כשלא צריך.

"איזה מלון הזמנת?" שאלה ופתחה את הבגאז'.

"סקנדיק מַרְסקי. זה מלון הבית שלי בהלסינקי."

"אמממ… זה ממש במרכז העיר," אמרה, "אתה יודע מה פירוש שמו של המלון?"

היא התניעה את האוטו, החלה בנסיעה, יצאה משטח שדה התעופה והשתלבה בתנועה הדלילה.

"ברור שאני יודע. מרסקי זה מרשל והוא קרוי על שמו של מרשל גוסטב מנרהיים, מפקד הצבא הפיני האגדי במלחמת החורף," אמרתי בגאווה.

היא הרימה את אגודלה לאישור וחייכה.

"אני מקווה שזה בסדר מבחינתך שמסרתי את תצלום הצופן למעבדה המתמחה בשחזור כתבי יד," אמרה והסתכלה עליי בחוסר ודאות.

"זה יותר מבסדר," עניתי בחיוך, "אני שמח שהתמסרת לאתגר הזה ברצינות."

בהמשך הנסיעה הקצרה התעניינה היידי בעיקר בהתאוששות שלי ובמהלך הראיון עם קאיזה. כשהגענו, תמרנה בזריזות בדרך המפותלת שהובילה לתוך החנייה התת קרקעית של המלון.

מאור הפנים בו קידם אותי פקיד הקבלה, אישר את דבריי בדבר היותו של המקום מלון הבית שלי בהלסינקי. קיבלתי שדרוג הודות לדרגה הגבוהה אליה הגעתי כחבר מועדון ברשת אליה השתייך המלון.

התלבטתי האם יהיה זה מתאים להזמין את היידי לעלות איתי לחדר, אבל היא שוב התגלתה כקוראת מחשבות.

"תעלה לחדר, תתארגן ותרד. אמתין לך כאן בלובי ביחד עם הלפטופ שלי. כשתרד נוכל להתחיל להתעמק בצופן שלנו," אמרה בחיוך.

כשירדתי, מצאתי אותה יושבת בבית הקפה שנמצא בקומת הלובי. היא בחרה שולחן מול הוויטרינה שצפתה אל הרחוב הראשי של מרכז הבירה הפינית. שמו של הרחוב, איך לא? הוא מָנֶרְהָיים. הפינים באמת מעריצים את המנהיג ההוא שבזכות אומץ ליבו ומנהיגותו, פינלנד נשארה עצמאית כרפובליקה דמוקרטית ונשארה כזאת גם בתקופת המלחמה הקרה, למרות הקירבה המאיימת אל שכנתה ממזרח.

הזמנתי לעצמי כוס בירה והיידי הסתפקה בכוס קפה. לא מזמן הסתבר לי שהפינים תופסים את אחד מהמקומות הראשונים בעולם ב…שתיית קפה, אם לא את המקום הראשון.

"אני חושבת שאני מזהה לפחות שני סימנים שאינם ספרות או אותיות," הפנתה היידי את מסך המחשב לכיווני, "סימנתי אותם בצהוב."

הסתכלתי על המסך. התמונה על המחשב נראתה טובה מזו שעל צג המצלמה.

"אתה רואה את מה שאני רואה?"

אימצתי את עיניי. התרחקתי, התקרבתי ומה שראיתי היו כתמים בלתי ברורים. היידי הבינה שאני לא חד הבחנה כמוה, קמה ממקומה ונעמדה מאחוריי.

"זה לפי דעתי מגן דוד," אמרה.

"מגן דוד?". הגדלתי את התמונה. וואלה, יש בזה משהו.

"יכול להיות. מה עוד את מזהה?" שאלתי.

היא הצביעה על כתם נוסף על המסך.

"זה צלב קרס."

יש מצב.

"אני מצליח לראות כאן גם סימן שיכול להיות הספרה 8," הצבעתי.

"אתה צודק… וכאן אפשר לראות את האות N ואת הספרה חמש… וזה בבירור נראה כמו חץ המכוון למטה." הצביעה.

הסתכלתי עליה במבט שואל.

"יש לך רעיון מה כל זה אומר?"

"אין לי מושג," אמרה והתיישבה במקומה, "אבל ברור שזה מרתק."

"איך מתקדמים?" שאלתי.

"נמתין לשחזור של המעבדה. אני מקווה שהם יצליחו לחלץ מהתמונה קצת יותר ממה שאפשר לראות כאן," אמרה.

הבטתי בה ואהבתי את מה שראיתי. שמחתי מאוד לבלות בחברתה.

 "החלטת לאיזו מסעדה אתה רוצה ללכת?" שאלה תוך שהיא סוגרת את המחשב הנייד.

"כן. בחרתי באחת המסעדות הטובות בעיר."

"אז בוא נזוז," אמרה וקמה ממקומה, "אתגרים עושים אותי רעבה."

"אין צורך לזוז. הכנתי סנדוויצ'ים," אמרתי.

המבט בעיניה גרם לי לפרוץ בצחוק. היא הסתכלה עליי במבוכה, ממתינה להסבר.

"החלק הראשון במשפט שלי נכון," אמרתי, "אנחנו לא זזים לשום מקום, אבל החלק השני הוא בדיחה. לא באמת הכנתי סנדוויצ'ים," הרגעתי אותה, "נישאר לאכול כאן. יש להם מסעדה באמת מצוינת, גם לצמחונים כמוני."

קמנו ממקומנו וירדנו למפלס התחתון בו ממוקמת המסעדה של המלון. השעה אמנם הייתה מוקדמת אבל השלט ציין שהמטבח כבר פתוח.

"אתה בחור מפתיע נדב," אמרה כשהמתנו למלצר.

"מה כל כך מפתיע?"

"לא פגשתי הרבה ישראלים צמחוניים. מאיזו סיבה בחרת להתנזר מבשר?"

"אני לא כל כך בטוח שאין הרבה ישראליים צמחוניים, אבל הסיבה שאני הפסקתי לאכול בעלי חיים היא הומניטרית."

"מממ…" מלמלה, "אולי כדאי שגם אני אתחיל. אולי אפילו הערב."

המלצר התקרב כשעל פניו חיוך ידידותי.

"ערב טוב מר שמר," אמר, "שולחן לשניים?"

היידי שוב נראתה מופתעת. גם המלצרים כאן מכירים אותך? שאלו עיניה.

השבתי לה בקריצה.

הספר תורגם גם לאנגלית ויצא לאור כספר מודפס ודיגיטלי

עותק מודפס כולל הקדשה וחתימת הסופר, ניתן להשיג בפניה לכתובת: [email protected]. הספר ניתן לרכישה ב"עברית", ב"ביבוקס" , ב"סטימצקי דיגיטל" וב"אמאזון״. קישורים ניתן למצוא באתר.

מן הביקורת:

• • "רומן היסטורי מדהים ביופיו…אחד מהספרים הטובים שקראתי לאחרונה" – שמואליק קטלן 2.5.24

• • "ספר משמעותי, מומלץ בחום!…נגע בי באופן שהותיר בי המון מחשבות." – ריקי ברוך, 9.05.24

• • "יש פה הכל… מסתורין,הרפתקה, מתח, היסטוריה. רוצו לקרוא!" –רינת אלעזר פרץ 8.5.24

• • מאיר את הבדלי התרבויות באור מיוחד ומעורר השראה. סיפור, על אנשים, שאפשר להזדהות עימם. – כרמל לוי 6.05.2