בשנת 1969 הוקמה באוניברסיטת חיפה קבוצת כדורסל עבור הסגל והסטודנטים. אם הייתם שואלים אותם, איש מהם לא היה מאמין ש-55 שנה מאוחר יותר, הקבוצה עדיין תתקיים ושחבריה ייפגשו בכל שבוע, בימים שני וחמישי למשחקים קבועים.
היום יש בקבוצה שחקנים בני 70 ו-80, שמשחקים לצד שחקנים שמניין שנותיהם הוא כמחצית מגילם. המשותף לכולם הוא שעבור כל אחד ואחד מהם קבוצת הכדורסל היא כבר מזמן לא רק קבוצה, אלא ממש משפחה.
"הודעתי שיום שני זה כדורסל – הישיבות עברו לשלישי"
ניסים שרם, יו"ר אתוס לשעבר, בן 81: "הצטרפתי לקבוצת הכדורסל כשהיא הוקמה בשנת 1969. הייתי אז סטודנט באוניברסיטה. אנחנו נפגשים תמיד בשני וחמישי משעה 17:30 עד 19:00. בשנת 1983 נבחרתי למועצת העיר ואמרתי לראש העיר לשעבר, אריה גוראל ז"ל, שאם הוא רוצה שאני אבוא, הוא צריך להעביר את הישיבות מיום שני ליום שלישי, וככה היה. תמיד היינו כ-15 שחקנים בקבוצה, והיו מגיעים כ-10 או 12 שחקנים. אנחנו משחקים באולם הספורט באוניברסיטה".
רבים על המגרש ואח"כ מתחבקים
"כשהתחלנו האולם עוד לא היה בנוי ושיחקנו בחוץ. כשהאולם נבנה נכנסנו פנימה. מי שיזם את הקמת הקבוצה היה הממונה על הספורט באוניבסיטה, ד"ר מיכאל (מיקי) הרציג, שהיה ספורטאי גדול ואלוף ישראל בהתעמלות על מכשירים. בקבוצה היו עם הזמן סטודנטים ומרצים כמו פרופ' ברוך נבו, פרופ' עוז אלמוג, פרופ' גדי וימן ועוד. חשיבות הקבוצה היא בהתמדה. אנחנו לא מפסיקים כדי שהקבוצה לא תסגר. אני תמיד אומר לחבר'ה שאם הם יתמידו זה ישמור להם על הבריאות. יצאתי לחו"ל עם קבוצת הכדורסל של בסמ"ת. עלינו על איזה הר וראינו שם אישה בת 90. לא הבנו איך היא הגיעה למעלה והיא אמרה שמגיל 13 היא עולה ויורדת בהר מדי יום. מבחינתי קבוצת הכדורסל שלנו היא בדיוק כמו ההר עבור אותה אישה. קבוצת הכדורסל היא כמו משפחה. רבים על המגרש ומתחבקים בדרך החוצה".
חיים הויזר: כשאני קם בבוקר בימים שני וחמישי אני קם בהרגשה אחרת, כי אני יודע שמחכה לי האימון בשעה 17:30
חיים הויזר, בן 43: "אני הגעתי לחיפה בעקבות אשתי לפני 21 שנה, אחרי שהתחתנו. אני מהמרכז במקור. כשהגעתי לחיפה התחלתי לשחק בקבוצה אחרת, שהיא תחת חסות אגודת העיתונאים. בקבוצה הזו הכרתי את דובר העירייה, אלירן טל, שהכיר לי את הקבוצה מהאוניברסיטה לפני 10 שנים. מה שמאוד עורר את התפעלותי זה רמת העקביות שלהם. גשם, חורף, קיץ – הם תמיד משחקים ימים ב' ו-ה' מ17:30 עד 19:00. רק בתקופת הקורונה כשסגרו את האולמות, הקבוצה השעתה את פעילותה. אני מאוד אוהב בקבוצה הזו את זה שמקבלים את כולם. אני חרדי ורוב השחקנים היו חילונים, והם קיבלו אותי ואת החברים שלי מאוד יפה".
מעבר לספורט
"כשחברים חגגו ימי הולדת 70, הם עשו אירוע מחוץ למגרש והזמינו את כולם והייתה הרגשה שמעבר לספורט, זו ממש משפחה. גם כשאני עשיתי בר מצווה לאחד הילדים שלי הזמנתי את כל החברים מהקבוצה. ככל שאנחנו מתבגרים, ויש בקבוצה שחקנים מעל גיל 80, היינו מצפים שהעקביות של אותם שחקנים תרד ופחות נראה אותם, אבל הספורט כנראה עושה את ההפך ושומר על החיוניות שלהם, ואנחנו רואים אותם כל שני וחמישי".
"הבקרים של שני וחמישי הם אחרים"
"אנחנו רואים שהספורט מאחד והגיל לא מהווה מכשול. הקבוצה קיימת מעל 50 שנה. החברים היותר ותיקים מספרים שהם עשו עצירה במשחקים במלחמת יום כיפור. הקבוצה הוקמה כקבוצת סגל אוניברסיטה ועד היום משחקים איתנו חברי סגל בכירים. כשאני קם בבוקר בימים שני וחמישי אני קם בהרגשה אחרת, כי אני יודע שמחכה לי האימון הזה בשעה 17:30. זו זריקת אנרגיה מדהימה ומפגש עם החברים. אני מחנך כיתה ד' בקריית אתא, ואני יכול להגיע בשעה כזו לאימון, אבל זה לא מתאים לכל המקצועות. בתוך המגרש יש אנרגיות וכל אחד רוצה לנצח ויהי מה, אבל ברגע שמגיע השעה 19:00, הולכים למקלחות ואנחנו החברים הכי טובים ללא משקעים".
"המשפחה יודעת – חתונות לא עושים בשני וחמישי"
אהרון שמר, בן 75: "אני מהוותיקים, הצטרפתי לקבוצה בשנת 1971. אשתי עבדה בהנהלת חשבונות באוניברסיטה ובקבוצה הזו היו עובדי האוניברסיטה. בתור בעלה התקבלתי לקבוצה. מאז אני משחק כל שני וחמישי ללא הפסקה, חוץ מהפסקות, כשלא יכולתי להגיע בגלל מילואים או בעיות בריאות. זה מפתיע שאני עוד משחק כדורסל, כיוון שעברתי ניתוחים בגב, בגיד אכילס ושני מפרקי ירך, והכול בתקופה ששיחקתי כדורסל".
"הקבוצה היא קודש הקודשים"
"הקבוצה בשבילי היא הכול, היא תופעה. ימי שני וחמישי זה קודש הקודשים, גם במקום העבודה וגם עם המשפחה. הייתי אומר למשפחה שלא עושים חתונות בימים שני וחמישי כדי שלא אפסיד אימון. היו שם מרצים של האוניברסיטה ומנהלי מפעלים ועוד הרבה אנשים. היו מגיעים לשם ומתפרקים בזמן המשחק, אבל בסיום המשחק – החברים הכי טובים. אני, בתור אחד הוותיקים, הצלחתי להכניס חבר'ה מחוץ למסגרת, והם נשארו בקבוצה, וככה הקבוצה נבנתה. בשנים האחרונות, כשהייתי פצוע ולא יכולתי להגיע לשחק, הייתי מגיע בימים שני וחמישי לאולם ושופט במשחק. זה הפך להיות הרגל".
"שיחקנו גם במלחמות"
"גם הילדים שלי מדי פעם מגיעים, יש לנו בקבוצה גם ילדים של שחקנים, הבן של פרופ' יובל גינוסר משחק איתנו למשל, הבן שלי לפני הרבה שנים שיחק איתנו. זו הפכה להיות מסגרת מיוחדת, שאין אותה במקומות אחרים. בזמנו, הצטרפו אלינו שחקנים דתיים וחרדים. יש שילוב מדהים בין כולם. זו תופעה מאוד חיובית, צעירים משחקים עם ותיקים. יש לנו כמה שחקנים מעל 80 ורצים עם שחקנים בני 30. גם במלחמות לא ויתרנו ושיחקנו, חוץ מבמלחמת יום כיפור. אנחנו מקווים שזה ימשיך עוד ויהיה לנו דור המשך. לשמחתנו האוניברסיטה מקבלת אותנו יפה מאוד".
אייל,
לא רק בחיפה, למשל, הקלת בגלל גיל במס הכנסה,
האינדוקטרינציה זקן = מסכן מתחילה בגנון.
חיפה 23 אחוז גמלאים כמעט כל אדם רביעי מעל גיל פנסיה.
אין דבר כזה בעולם כולו – אפילו במושבות הגמלאים בפלורידה זה 20 אחוז.
הצעירים הצביעו אי אמון מוחלט בניהול העירוני במשך 30 השנים האחרונות מעידן מצנע והלאה.
רואים את השכונות אליהם עברו צעירים מכל עברי חיפה: רמות יצחק בנשר, גלי ים והחותרים בטירת הכרמל, קרית האמנים ושכונות הפרפר ואפק בקרית ביאליק. שכונות פסגות ים והאצטדיון לשעבר בקרית ים. השכונות החדשות בעתלית וזכרון.
השכונות החדשות בטבעון וביקנעם.
חיפה ננטשת – והגמלאים פה ממשיכים בחגיגות עם הנחה על חניה, הנחה על כניסות – כולל גמלאים עם פנסיות עתק גבוהות פי כמה מהשכר הממוצע במשק ובטח משכר המינימום שמרויחים רבים בחיפה. הצעירים פשוט קורסים בנטל הארנונה, המיסים, יוקר המחייה, שכולם מממנים את חגיגות הפנסיונרים המליונרים. הם מחייכים והצעירים עוזבים.
זו האמת. חיפה איבדה מאז שנת 2000, אוכלוסיה של 40,000 צעירים.
חיפה הייתה צריכה להיות 350 אלף תושבים ב-2020.
מעורר השראה