קבוצת סריגה בצל המלחמה

אוכלוסית האזרחים הותיקים, בני הגיל השלישי, נרתמה במלוא עוצמה מתחילת המלחמה למען חיילות וחיילי צה"ל. הם מתנדבים בשגרה וביתר שאת בשעת חירום החל משמירה על הנכדים, השתתפות בהפגנות, מעורבות בחמ"ל אזרחי, הרתמות למערכת החינוך, תרומות כספיות והגיע הזמן להכיר ולהוקיר את התגייסותם למען החברה הישראלית גם בעשור השביעי והשמיני לחייהם.

במדשאות הקיבוץ עם מסרגות וצמר

לפני חודש כתבתי על מתנדבי המרכז הלוגיסטי של החמ"ל האזרחי של "אחים לנשק" באזור התעשיה בציפורית, ביניהם פנסיונרים ואזרחים ותיקים רבים שמגיעים למקום מספר פעמים בשבוע ומסייעים בכל מלאכות היד כמו נגרות, הלחמה, בניה, אריזה וגם שינוע בדרכים. אפשר בכנות לומר שבלי העזרה שלהם – הפעילות במרכז הלוגיסטי לא היתה מתקדמת.

כך גם זכיתי לפגוש את קבוצת הסורגות הותיקות שמתחילת המלחמה סרגו מאות כובעי צמר ומחממי צוואר לחיילים שנשלחים לחזית ונחבשים היום על ראשם של לוחמים רבים שבנוסף מקבלים מכתב וברכה מהסבתא הסורגת.

הילה קינן, מורה לאומנות והסטוריה בבי"ס הריאלי בחיפה וחברת קיבוץ יגור, מספרת על מערך נשים סורגות בנות הגיל השלישי, שהקימה עם תחילת המלחמה:

אני מורה לאומנות וחובבת סריגה ועם תחילת המלחמה הבנתי שהדרך שלי לתרום תשלב את תחום האומנויות וכך התחלתי מיזם של סריגת כובע וחם צוואר מצמר חם לחיילים ששומרים עלינו בקור. הצלחתי לרתום נשים מהקיבוץ והשמועה עשתה כנפיים מהר, כך שהיום קבוצת הסורגות מונה 169 נשים וגבר אחד.

הצעירה בקבוצה היא בת 25 והמבוגרת בת 101. הרצון של הצעירות לחזור לאומנויות היד יחד עם הניסיון של בנות הגיל השלישי הוליד קבוצה שבכל שבוע תורמת כמאה כובעים לחיילים בכל הארץ. בנוסף, מיזם הסריגה אפשר לכולן להתקהל יחדיו סביב השולחן במועדון החברים בקבוץ, לבלות זמן ביחד ולפתח תקשורת מקרבת שחשובה לכולן בימים אלו.

ישראלה סלע, חברת קבוץ יגור, ילידת וינה שבאוסטריה שהורי אביה נרצחו בפוגרום קישינייב. היתה במחזור הראשון של נשים לוחמות שהתגייסו לפלמ"ח, נאסרה בגין פעולותיה ע"י הבריטים והושבה בכלא בית לחם במשך שנתיים ובימים אלו תציין 101 שנים:

התחלתי לסרוג באירופה בבי"ס עממי, היה פעם בשבוע שעור מלאכה ושם לימדו לסרוג. אח"כ בחיי ישבתי שנתיים בבית סוהר ושם סרגתי המון סוודרים והתמחתי בסריגה. את העיניים שאני סורגת אני סופרת בשפת האם שלי, גרמנית. מעבר לזה, אני אדם רגיל.

שושנה רוזיאו, חברת קבוץ יגור:

הגעתי לארץ כעולה חדשה מהודו והיה לנו שכן שלימד אותי לסרוג ואני סורגת מגיל עשר. התחלתי לסרוג בתחילת המלחמה כשהנכד שלי התגייס, קודם כל סרגתי ליחידה שלו 30 כובעים ואז הצטרפתי לקבוצה. לפני המלחמה יזמתי קבוצת סריגה של כובעים לצעירים חולי סרטן שעברו טיפולים בבי"ח רמב"ם.

חורחה לניס, יליד ארגנטינה:

למדתי לסרוג במסרגה אחת בחוג למלאכת יד בבי"ס יסודי, מעל ל 60 שנה. אחרי בית ספר עשיתי הפסקה של חמישים שנה אבל לפני עשר שנים נדבקתי שוב באהבה, קניתי מתקן עזר לסריגה ומאז אני סורג בעיקר כובעים וכל בני המשפחה שלי נהנים. המיזם שהילה הקימה אין כדוגמתו ואני הגבר היחיד בקבוצה שכולה נשים. אני סורג תוך כדי שמיעת רדיו, צפיה בטלויזיה וזה מרגיע אותי. הכי מחמם את הלב אלו המשובים שאנחנו מקבלים מהחיילים שמצטלמים עם הכובעים שלנו בשטח.

נעמי פארן, פסלת, חברת קבוץ יגור:

עזבתי את עבודת הפיסול כשהתחילה המלחמה. אני סורגת מגיל שש וכשחשבתי על החיילים שלנו בקור והתחלתי לסרוג, הבנתי שאין לי מה ללכת לגלריה לפיסול ומאז אני ממשיכה לסרוג ואני סורגת שלושה כובעים וחם צוואר ביום.

מעוניינים לסרוג כובעים ?

הילה קינן מוסיפה שאפשר להצטרף אליהם לקבוצה והם ישמחו לעוד מתנדבות ומתנדבים שיסרגו כובעים לחיילים שלנו. הנתינה היא מכל הלב אבל ישמחו גם לתרומות במימון הצמר כדי שיוכלו להמשיך ולקיים את המיזם שמחמם את הלב והגוף. למעוניינים ניתן ליצור קשר עם הילה בטל' : 054-561-8730