תחנות רכבת, אמר פעם הוספר הבריטי א"מ פורסטר, הן השער אל המזהיר והלא־נודע. ובכן, לא תמיד קל להרגיש את זה ברכבת ישראל. ובכל זאת, משהו באמת מצית את הדמיון ברכבות, במיוחד באותן רכבות אֶפיות שחוצות אזורי זמן או הרים נישאים ומחברות מזרח ומערב, צפון ודרום, כמו הרכבת הטרנס־סיבירית או אותה מסילה שחוצה את האנדים ומחלקים בה, כך שמעתי פעם, מסיכות חמצן לנוסעים מפאת אוויר הגבהים המדולדל.
הרכבת החיג'אזית
ויש עוד רכבת אחת שתמיד הסעירה אותי – הרכבת החיג'אזית. מפעל עות'מאני אדיר ממדים, שנמתח מדמשק ועד מדינה שבארצות ערב, וחיבר את אירופה לאסיה ואת האימפריה העות'מאנית אל המודרנה. היתה לרכבת הזאת הסתעפות אחת לים התיכון, מדרעא שבסוריה של ימינו ועד חיפה. אנחנו קוראים לה רכבת העמק, ומספרים אגדות על איטיותה (כמו האגדה על אותו בחור שהלך לאורך הפסים מאחד הקיבוצים בעמק בית שאן לכיוון עפולה. כשחלפה לידו הרכבת, נהג הקטר הציע לו לעלות. "לא, תודה", ענה הבחור, "אני ממהר").
אבל איך זכתה דווקא חיפה להפוך למוצא הרכבת אל הים? ומה עשתה הרכבת לעיר? בואו נצא למסע היסטורי קצר כדי לגלות.
ניסיונות ראשונים וכשלון מפואר
לקראת סוף שנת 1892 התאספו כ־15,000 איש בחיפה. אפשר לדמיין אותם לובשים את מיטב מחלצותיהם – אולי חליפות בנוסח מערבי וכובעי פז תורכיים. הם התאספו כדי לחנוך את ההסתעפות לחיפה ממסילת הרכבת עכו־דמשק. הזיכיון לבניית המסילה הזאת הוענק על ידי הסולטן העות’מאני, עבדול חמיד השני, לשניים מנתיניו: המהנדס הסורי, יוסף אליאס, ופקיד משרד החינוך של מחוז בירות, שוכרי ביי. כדי לסייע במימון המסילה, יצר אליאס קשר עם איש העסקים הבריטי, ג’. ר. פילינג, שהקים בתורו את "חברת מסילת הברזל הסורית־עות’מאנית" (Syria Ottoman Railway Company).
חלומות לחוד ומציאות לחוד
לכל השותפים היו חלומות גדולים: הסולטן רצה מסילת ברזל שתוכל לשמש לשיווק תבואה ותוצרת חקלאית מאזור החורן דרך נמל עכו, ואליאס, שוכרי ביי ופילינג קיוו להרוויח ממנה ולעשות את המכה. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד: כבר בשנת 1893 נעצרו העבודות, משלל סיבות. עד סוף אותו עשור, היו חילופי גברי בהובלת הפרויקט. שותפיו העות’מאניים של פילינג עזבו, הוא עצמו פשט את הרגל וגם שותף בריטי נוסף שנכנס כמשקיע לא הצליח לקדם את העבודות. בסופו של דבר, במסגרת עבודתה של חברת מסילת הברזל הסורית־עות’מאנית הונחו בסך הכל רק 8 קילומטרים של מסילה, מחיפה מזרחה.
הסולטן נכנס לתמונה
אל יאוש! רווח והצלה עוד יעמדו למסילה החיפאית ממקום אחר: בספטמבר 1900, ביום השנה לרגל שני תריסר שנות שלטונו של הסולטן, החלו העבודות על הרכבת החיג’אזית, שתוכננה להגיע מדמשק למכה ולהוות אמצעי להסעת המוני המוסלמים למצוות החג’, כמו־גם אמצעי לשינוע צבאות לחלקי האימפריה המרוחקים במקרה הצורך. אחד הקטעים הראשונים להסלל היה הקטע מדמשק דרומה. בקטע זה תוכנן גם חיבור לאחד מנמלי הים התיכון, כדי לסייע בשינוע חומרי בניין לקטעי המסילה הדרומיים יותר.
מסילה מדמשק אל דרעא ומדרעא אל חיפה
בחלק מתוואי הקטע כבר התקיימה מסילת ברזל, זו שנמתחה בין דמשק לבירות, אשר הבעלות עליה היתה צרפתית. כדי להמנע מתשלום לחברה הצרפתית שהחזיקה בזכיון, וכן משיקולים טופוגרפיים, העדיף השלטון העות’מאני לסלול את המסילה שלא בתוואי דמשק־בירות, אלא בתוואי הזיכיון שניתן למסילת דמשק־עכו/חיפה. כך נסללה מסילה מדמשק אל דרעא שבאיזור החורן ומדרעא אל חיפה.
חיפה הופכת לעיר־עולם
לאורך העשור הראשון של המאה העשרים, חוללה הנחת מסילת הברזל מחיפה לדרעא שינויים דרמטיים בעירנו. הדרישה בידיים עובדות (הרכבת היתה המעסיק הגדול ביותר בחיפה באותה עת) עודדה הגירה לחיפה מרחבי ארץ ישראל וסוריה, שכמעט ריבעה את אוכלוסיית חיפה: בשנת 1880 מנתה אוכלוסיית חיפה רק כ־6,000 איש ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה צמחה אוכלוסייתה לכ־23,000 נפש!
המסילה גם מיצבה את חיפה כאתר מרכזי לייצוא סחורות מארץ ישראל ומהחורן והביאה לגדילה בהיקף התיירות הנכנסת לחיפה – בין השאר, עולי רגל מוסלמים שהגיעו לחיפה בדרך הים ושם נעזרו ברכבת כדי לעשות את דרכם למכה.
אבל יותר מהכל, המסילה הפכה את חיפה לעיר־עולם. אנחנו רגילים ורגילות לראות בחיפה לא יותר מהעיר הגדולה בצפון ישראל, המשרתת את העמקים הצפוניים ואת הגליל. עיר ספונה בין גבולות חתומים ללבנון ולסוריה. צריך להשתמש בדימיון כדי לראות בעיני רוחנו את חיפה של ראשית המאה העשרים ועד מלחמת 48’: עיר המחוברת אל העולם הרחב בדרך היבשה ובדרך הים. עיר שמגיעים אליה כל מיני טיפוסים מעניינים, קוסמופוליטיים, שמבקרים בה שועי עולם ויזמים בוחרים בה כמרכז לעסקיהם. ובעיקר: עיר שאפשר לעלות בה על רכבת ולהגיע אל מקומות מזהירים ולא נודעים.
סיור בעקבות הרכבת – ולא רק!
הרכבת תלווה אותנו בסיור שאדריך בעיר התחתית של חיפה בחמישי הקרוב. נדבר על מה עשתה הרכבת לחיפה של ראשית המאה העשרים, על עובדי הרכבת – יהודים וערבים, וגם יוונים, ארמנים ואיטלקים, ונראה כמה מזכרות מהפרויקט העות'מאני הזה בחיפה של היום. ונדבר גם על הרכבת בעתיד של חיפה – על תכנית חזית הים ושאלת חשמול המסילה, למשל, וגם על הפנטזיה למזרח תיכון חדש, כזה שאפשר לעלות בו על הרכבת לדמשק, ולהמשיך אתה עד הודו. חוץ מזה, נספר גם סיפורים על שליטים מגלומניים, על קרבות ימיים סוערים, על חידושים טכנולוגיים, על יזמים ואדריכלים ועל מרחב שכולם ניסו לעצב אותו בדמותם ותרמו לו משהו שהפך את חיפה למה שהיא היום.
הסיור בהדרכתי, דותן ברום, דוקטורנט להיסטוריה ומורה דרך מוסמך, בעל העסק "חיפה בהליכה".
ניפגש ביום חמישי ה-17.8.23
בשעות 17:00-20:00.
לפרטים והרשמה: 052-5348582 (דותן)
[email protected]