נדמה שהתקופה האחרונה מתאפיינת בעיקר בסכסוכים, ויכוחים, ניסיונות לשכנע או לכפות דעה, מרירות שמובילה לכעסים, פחד שמוביל לתוקפנות וניתוקים של מערכות יחסים אחרי שנים של התלבטות.
כל קשר הוא מערכת יחסים ולכל מערכת יחסים יש את ה"טרולים" שלה שעלולים לרסק אותה. הרבה תלוי בתקשורת. למעשה רוב הסכסוכים בזוגיות הם בעצם קצרים בתקשורת, וכשלא שמים לב ונותנים לזה להתדרדר, מדברים בהאשמות ובלי פירגון, במקום לקחת אחריות וליצור שינוי לטובה, הקשרים מתחילים להתקרר.
ה"טרולים" פולשים לתוך מערכת היחסים
מערכת יחסים יכולה להתקלקל בין אם היא בין בני זוג, בני משפחה או חברים, בין אדם לגורמים שונים בחייו כמו מקצוע, כסף, עם עצמו והדימוי שלו, ואפילו מערכת היחסים עם המולדת.
באופן מוזר, זה זולג לתוך הזוגיות, לתוך הקשרים החברתיים והתחושה שדברים לא זורמים בבהירות, הופכים כל קשר לעניין מורכב, ומשבשים את היכולת להישאר. מערכת יחסים שהייתה עד לא מזמן אפשרית, הופכת בלתי נסבלת, בלתי אפשרית ומתפרקת. ברגע ש"טרולים" פולשים לתקשורת ומטרללים אותה, הכל מתחיל להיהרס.
ארבעת הפרשים המכשילים את התקשורת הבין-אישית
תקשורת זוגית טובה היא ההבדל בין מערכת יחסים שעובדת לבין כזאת שנמצאת על סף הרס וגורמת לכל אחד מהצדדים להרגיש בודד בתוך הקשר. לא קשה להרוס מערכת יחסים.
לפי הפסיכולוג גוטמן, יש ארבעה חבלנים עיקריים במערכות יחסים. הוא קרא להם "הפרשים של האפוקליפסה", הפרשים שבספר הברית החדשה מבשרים את סוף העולם. הפרשים של גוטמן מסמלים דפוסים מכשילים שדוהרים בתוך התקשורת, במחשבה ובגישה לדברים.
הסטטיסטיקה מגלה שמי שמשתמש בדפוסים האלה, צפוי לאבד את הקשרים שלו, להתגרש, להתנתק, לא להגיע לקבלה עצמית ולא לקבלת האחר או קבלת המצב בצורה חיובית.
במילים אחרות: התקשורת לפי ארבעת המכשילים, הפרשים, הטרולים או איך שנקרא להם, תביא אדם לגירושין, לפיטורין, לאובדן חבריו, לחוסר אהבה ולחוסר אמון.
הפרש הראשון הוא ביקורתיות
זה שטוען שתמיד אתה לא בסדר, וכל שיחה עם הביקורתי מגיעה לשלב התוקפנות, ההצדקה העצמית והאשמת האחר. הביקורת אינה בונה דבר. היא רק הורסת, פוגעת בדימוי העצמי, מונעת מהאדם שמבקרים אותו לסמוך על עצמו ועל שיקול דעתו ורגשותיו. זה מרחיק ומונע מהאהבה להתפתח.
הפרש השני הוא בוז
המזלזל העוקצני, זה שלועג לך, 'עושה צחוק 'כאילו מתבדח, אך בעצם צוחק עליך. הזלזול יכול להתבטא בתנועות יד מבטלת, בגלגול עיניים, בנשיפה, בעיקום פרצוף או פשוט בחוסר התייחסות לצרכים של האחר תוך ביזוי העובדה שיש לו צרכים כאלה.
הפרש השלישי הוא הגנתיות
זה שתמיד מרגיש קורבן, מלא בתירוצים למה הוא בסדר ואחרים לא. הפרש הזה מתחמק מאחריות, מתווכח, תוקף, מעלה חולשות את האחר כדי לתרץ את חולשותיו הוא. "לא בא לי הערב, למה? לך תמיד בא כשאני רוצה? אולי אם היית יותר נחמדה אלי היה בא לי".
הפרש הרביעי הוא התעלמות
זה ששוקע לטלפון או פשוט לא מקשיב לא רואה ולא מתייחס. הוא מנתק מגע, נוכח נעדר, פורש כשאינו מסוגל להתייחס לסובבים. ההתעלמות והניכור נחשבים לסוג של אלימות שקטה, מצב בו אין תגובה גם כשבני הזוג מרירים וכעוסים בשל ההתעלמות.
לבקש ולהביע רגש במקום להשמיע פקודות
אפשר להצביע על דרכים רבות להרוס תקשורת זוגית ותקשורת בכלל. המוכרת יותר בבתים רבים היא דרך הציווי שאינה משאירה לאחר מרחב להביע את דעתו ואת רצונותיו. סוג של פקודות במקום שיחה.
רוב בני האדם לא אוהבים כשאומרים להם מה לעשות ואיך לחשוב. כאשר מצב כזה קורה מתעוררת התנגדות, כעס ומריבה, או לחילופין יש ציות מריר שמחכה לנקמה.
"היא כל הזמן אומרת לי מה לעשות, אני מרגיש שהיא לא סומכת עלי. זה משפיל", טען גבר שהגיע אלי יחד עם אשתו לייעוץ זוגי. היא באמת לא סמכה עליו. חשבה שהוא לא עושה נכון את רוב הדברים ועליה לתקן אותו לטובתו כמובן. במהלך הטיפול הבינה שלמרות שיש לה דרך טובה להשיג מטרות, אפשר שתתקיימנה דרכים אחרות לא פחות טובות. היא הבינה שכדאי לה לקחת סיכון ולסמוך, אפילו להעצים אותו בדרכו ששונה מדרכה, ובכך לפתוח ערוץ חדש לתקשורת ולאהבה.
המילים "תמיד" ו"אף פעם", גם הן לא מועילות ליצירת תקשורת חיובית. אלה מילים שמוחקות כל השתדלות ליצור שינוי ומציינות שהדובר לא ראה בכלל עד כמה השתדלתם לעשות דברים אחרת גם אם לא תמיד הצלחתם. כדי לצאת מזה כדאי להתמקד במה שקורה עכשיו ולבטא את הרגש שנוצר. בלי מתח לבקש במקום לפקוד, ולהסביר עד כמה הרגיש יהיה חיובי כאשר ייווצר שינוי. "כשהתיק שלך מונח על הרצפה בכניסה אני מרגישה מתח בכל הגוף, בבקשה קח את התיק לחדר שלך, זה יגרום לי רגיעה ושמחה".
סגנון הרסני: להניח הנחות במקום לשאול
סגנון שיחה נוסף שמרחיק את בני הזוג וחוסם את היכולת לשתף ולשוחח בפתיחות, היא להניח הנחות במקום לשאול: אם אז.
לדוגמה: אם חזר מאוחר אז זה סימן שהוא לא מתגעגע הביתה.
אם התלבשה יפה אז זהו סימן שיש לה מישהו להרשים.
אם הבעל השאיר כוס ריקה על השולחן, אז הוא חושב שאני המשרתת שלו, ואם היא השאירה כלים בכיור ולא הכניסה למדיח אז היא חושבת שאני המשרת שלה.
כשהשאלה עולה, בשיחה בין בני הזוג, מסתבר שאף אחד מהשניים לא חושב שהשני משרת ואף אחד מהם לא זקוק למשרתים. הכוס היא רק כוס והכלים רק כלים, ואין שום אמירה שמסתתרת מאחוריהם.
הדרך לצאת מזה היא להתבונן ולשאול, לא לבקר, לא לשפוט ולא להאשים. הנחת היסוד צריכה להיות: אנחנו באהבה, לא נעשה שום דבר כדי לפגוע אחד בשנייה. כל דבר שנעשה – נעשה באהבה, גם אם צריכים לשים יותר תשומת לב בתחומים מסוימים של הקשר.
לקחת אחריות רגשית ללא האשמה
כאשר אחד הצדדים או שניהם חווים ניצול מהצד השני, זה גורם להם להפסיק להעניק, לעצור את הנדיבות, להתרחק.
הוא התלונן ואמר:
"אני מרגיש שאני שכל המאמצים שלי לא מספיקים לה, היא תמיד רוצה עוד"
והיא אמרה במרירות:
"הכל נופל עלי, הכל אני עושה לבד, הכל באחריות שלי. נמאס לי".
הדינמיקה הזאת היא סוג של קרב, בו מי משמפסיד יותר הוא המנצח. הדרך לצאת מזה היא לקחת אחריות על רגשות ועל יצירת תהליך צמיחה, במקום להאשים את האחר במה שאנחנו מרגישים. "אני מרגיש מנוצל", יכול להתחלף ב-"בואי נעשה תוכנית תקציבית", וביד השנייה בוא נעשה תוכנית עבודה בתחומים המשותפים כדי שתוכלו לחוות שותפות.
אחד מבני הזוג "משליך" משהו שלילי
תהליך תקשורת חבלני נוסף הוא השלכה: מצב בו אחד מבני הזוג "משליך" משהו שלילי מתוכו על בן הזוג מתוך חוסר יכולת לקחת אחריות על התחושות, ולעתים כדי לנהל את הצד השני דרך אשמה.
הבסיס לדבר המושלך נעוץ, בדרך כלל, במערכות יחסים שהיו לאדם בילדותו. הוא לא מצליח לשחרר את השלילי ואינו מוכן להכיר בכך שזה בא מתוכו. לכן, המשליך מאשים את השני שהדבר בעצם שייך לו.
אישה שלא מעזה להיראות בבגדים מחמיאים, כי בילדותה הושפלה על מבנה גופה, ממשיכה ללבוש בגדים בלויים, גם כשהדבר יוצר קרע וחוסר תשוקה במערכת היחסים שלה. היא מאשימה את בעלה בביקורתיות-יתר, שמונעת ממנה את החשק להחליף בגדים, בלי שהיא מבחינה בדמיון ביו התחושה מול בעלה לתחושות שהיו לה בילדותה מול אביה.
לנתק את השפעות הילדות על התקשורת
זוג שהגיע אלי לטיפול, נהג לפתוח בריב בכל פעם שהתיישבו בחדר הטיפולים. כאילו באו להראות לי את הסכסוך, כשכל אחד מחזיק בדעה שהוא צודק והשני טועה.
האישה, עקרת בית, האשימה את הגבר שהוא קפדן וביקורתי, לא יודע להחמיא ולהעריך, והגבר מצדו טען שזה אינו נכון, הוא פשוט מרגיש שלא מתייחסים אליו. הוא אוהב אותה ומערכיך אותה לדבריו אך אין לו הזדמנויות להגיד את זה כי היא כל הזמן בהתגוננות.
בשיחה שערכנו הסתבר שאביה היה אדם קפדן וביקורתי, גם כלפיה אך גם כלפי האם, ובעצם מעולם לא נחשפה למערכת יחסים מפרגנת וגם לא הצליחה ליצור אחת כזאת עם בעלה. היא הבינה שהיא עדיין מנוהלת על ידי הפחד מאביה הקפדן ומשליכה על בעלה את הפחד שלה, כך שבסיפור שהיא סיפרה לעצמה, הבעל היה הגורם לפחדים.
בתהליכי ניתוק מהשפעות הילדות, הבינה האישה שעליה ללמד את עצמה להעריך את בן זוגה ולהעריך את עצמה. הבעל, שהתלונן בכל פעם מחדש על הבגד שהיא לבשה יום אחרי יום, טען שהיא מנסה להרחיק אותו ממנה, כשהיא לובשת את הבגד הזה, כי היא יודעת שזה דוחה אותו.
"זה סמרטוט ממש. הרבה פעמים אמרתי לה שזה נורא איך שהיא נראית והיא לא שינתה כלום, ממשיכה להסתובב בבגד הזה. אני בטוח שהיא עושה את זה בכוונה כדי שאני לא אתקרב אליה"
"זה נוח לי", התעקשה, אף כי הבינה שיכולה ללבוש בגד נוח אחר שלא יהיה כל כך בלוי. שאלתי אותה אם היתה הולכת לפגישה עם המורה של הילד שלה לבושה בטרנינג הזה, אם היתה הולכת עם הטרנינג הזה לראיון עבודה. "לא", היא ענתה, היא לא תלך לבושה כך למקומות בהם היא רוצה להשאיר רושם חיובי. נדמה היה שבפעם הראשונה היא מבינה את התלונה של בעלה. בפעם הראשונה יכלה לראות את הדברים דרך עיניו.
לצאת מאזור הנוחות ולתקשר באהבה
בקשתי מהם לבטא את מה שהם מרגישים, ולאפשר תיקון כדי לייצר רגש חיובי. המעבר לדיבור על תחושות ורגשות מתוך אחריות אישית למה כל אחד מרגיש, בלי להאשים בכך את המעשה של הצד השני או את אישיותו, יוצר התקרבות.
"כאשר אתה מעיר לי אני מרגישה בודדה ולא אהובה". היא אמרה.
ביקשתי גם מהגבר לבטא רגשות והוא אמר:
"אני מרגיש שקוף, מקבלים אותי כמובן מאליו. זה לא נעים לי".
אחרי תקופה ארוכה בתוך הלא נעים הזה, בקשתי שימצאו דרך לעשות את זה נעים. ליצור שינוי, לתקשר את התחושות בלי ביקורת, בלי לעג, בלי ניתוקים ועם הרבה העצמה, חמלה ואהבה. ביקשתי להשתדל לדבר בשפה חיובית, למצוא את החזקות וללמוד להחמיא. גם אם הם רגילים לריב ולמצוא את הפגמים, תיקון הקשר והתקשורת משמעותה לעשות את מה שלא רגילים לעשות, לצאת מאזור הנוחות וליצור שינוי לטובה.
כתבה חשובה תמי גולדשטיין. שבוע טוב
תודה