אהובתי – 'נוסטלגיה' • הלוחש לדגים

הפְּרוֹבְּלֵמָה.

"טוב, יאללה, נוסעים לים."
אנחנו ברחוב אלנבי 90, חיפה.
אימי עברה משיבת ציון – סטנטון, לאלנבי.
יחסית לדירה בדמי המפתח, בקומה השלישית בבית האבן הישן, שזכתה לטפטופי ברכה כל חורף ולחום הלוהט בקיץ, זה היה שדרוג.
גם הקרבה ל 'לין', היה סוג של שדרוג לאימי המבוגרת.

הדירה בשיבת ציון הייתה גדולה יחסית.
במושגי תחילת שנות השישים, כן?
מה זה גדולה?
אז ככה. כשאבי ואימי באו להתרשם מהדירה לפני הקנייה, אימי הטילה וטו מידי.
זו הייתה דירה שחלקה שירותים, מקלחת ומטבחון קטן, עם עוד דירה. המבטים שלה הספיקו.
גם אבא הבין את הפְּרוֹבְּלֵמָה.

פה הולכים לרוץ בישולים נוסח אלג'יר, וזה אומר נוכחות מאסיבית במטבח.
ואוכל, כמה שיהיה טעים וטוב,  לא נשאר לנצח בקיבה, כן?
וזה אומר שבשלב מסוים צריך להיפרד ממנו, כן?
נו, הבנתם את הפואנטה.

אבא סגר את הפְּרוֹבְּלֵמָה מהר.
הוא קנה את שתי הדירות.
רגע, רגע, שלא תתבלבלו, גם אחרי האיחוד, שתי הדירות יחד
 כללו שני חדרי שינה וסלון. סֶטוּ.
אז כמו שאמרנו, גדולה במושגי תחילת שנות השישים.
וכל זה נמכר בשבעת אלפים וחמש מאות דולר, כדי לעבור לדירה קטנה בקומה ראשונה באלנבי 90.
אבל, זה פָּסֶה, אנחנו באלנבי.

הרעת תנאים

אלא, שלמרות השדרוג, היו סעיפים שזכו אצלי לככב תחת הכותרת –  הרעת תנאים.
להיפרד מקדוש, תופר הברזנטים האגדי, זה שהדגיש תמיד כי הוא דור שביעי בארץ, למרות המבטא העירקי הכבד שלו, זה הרעת תנאים.

להתרחק ממשפחת אטיאס במספר 18 זה אפילו עצוב.
אבל זה סיפור בפני עצמו.
ויש עוד משפחת אטיאס חביבה באלכסון מולנו מעבר לכביש.
להתרחק מוואדי סאליב, זה גם הרעת תנאים, וזר לא יבין זאת. (וזה בכלל סיפור מרתק בפני עצמו, והמעוניינים  מוזמנים לקרוא את הספר "לאסוף מתנות מהרצפה")

לא לצפות בזרימת המים השוצפת במדרגות המתפתלות ועולות לכיוון הדר בחורף גשום זה לא רק עצוב, זה כבר מבוא לצום, תענית ומספד.

הכוונה כמובן, למדרגות המרוניטים שמתחילות משיבת ציון, בדיוק ממול לסמטה באותו השם (המרוניטים) החוצה את שיבת ציון, בין הבניין של בֶּבֶּר בפינה אחת, ומשפחת אטיאס החביבה במיוחד שמולה בצד השני והיורדת עד לכיכר פריז.
המדרגות התחברו בחלקן העליון לרחוב התשעים ושלוש ומשם למדרגות הנביאים הרחבות המגיעות עד להדר.

מצד אחד לא אהבתי את הגשם שירד מהתקרה בשיבת ציון
כאילו הייתה זו סוג של מסננת, אבל לכל חיסרון מתלווה יתרון. מסתבר.
ברגע שהתחיל הגשם רצתי לחלון, פתחתי את תריסי העץ הירוקים שהתקפלו לשלושה חלקים והתבוננתי במראה המרהיב של המים השוצפים במדרגות, פונים ימינה ואחר כך שמאלה, בהתאם לתוואי המדרגות המתפתלות.

באיזה עיר אפשר לראות דבר מהפנט כזה?
'מפלי סטנטון סיטי'. ברוך שעשני חיפאי.

אבל מה אני חופר לכם על תקופות פרהיסטוריות, אני עכשיו ברחוב אלנבי 90, בביקור אצל אימי. וכיוון שהיום יום שישי ואמא, כמו אמא, טרודה בבישולים ובדיוקים של סלטים כאלה ואחרים שכל מסעדת גורמה יכולה רק לחלום עליהם,  החלטתי לשחרר אותה קצת מהמולת שני הזאטוטים שלי.

"טוב, יאללה, נוסעים לים." אמרתי לשניים.
"מה, הולכים לשחות?"
"לא, אין זמן לזה. נלך לשובר הגלים בבת גלים נראה איך הדייגים מנסים לתפוס דגים."
"מה זה מנסים, הם לא תופסים?"
"לפעמים כן, אבל ברוב הפעמים לא.
הדגים כנראה לא עפים על הקטע הזה."
"אבא, התכוונת – לא שוחים על הקטע הזה"
גלגלתי עיניים. חוכמולוג.

התרפקות – זה אני

מאלנבי לבת גלים, נסיעה קצרה, אבל מספיק זמן בשבילי
כדי לעופף אחורה בזמן ולהתרפק קצת עם המאהבת שלי – 'נוסטלגיה'.
כן, מודה באשמה, 'נוסטלגיה', זה שמה של אהובתי ואני משתדל להתרפק בחיקה בכל זמן אפשרי.

בכלל, התרפקות – זה אני.

הטריגר לריחוף ברגע זה היה עניין הדגים.
חזרתי משהו כמו 45 שנים אחורה.
ירדתי את כל שלוש הקומות הגבוהות בשיבת ציון 16 וחציתי את הכביש. מימיני, המרפסת הפונה לכביש של בבר, ומשמאלי הדירה של משפחת אטיאס החביבה.

ירדתי בסמטת המרוניטים לכיוון השוק הטורקי בשליחותה של אימי.
"תבחר דג יפה." היא אמרה. "לא גדול מדי ולא קטן מדי.
ושינקה אותו כמו שצריך."

אז אני בדרך לשוק הטורקי. יש שם חנות שמכרה דגים חיים.
עברתי ליד הכנסייה בעלת הכיפה התכולה ומימיני,
בתוך תחילתו של כוך שהלך ונפתח למקום רחב יותר, הייתה סוג של תחנת קמח.

הם מכרו קמח רק בסיטונאות ובחבילות גדולות, ולא הייתה להם בעיה למכור לי חבילה של 15 או 20 ק"ג, שאותה סחבתי הבייתה על כתפי בדם, יזע ודמעות.

הגעתי לחנות בשוק

בתוך אמבטיית ברזל שכאילו נמשטה ממעמקי הים
ושכנראה נחה שם עוד מימי הרומאים, שחו להם הלוך ושוב קרפיונים ואולי עוד כמה סוגים שלא הכרתי.
אם האמבטיה יכלה לדבר היא בטח הייתה מתלוננת: 'איך הידרדרתי. פעם השתכשכו בתוכי
קיסרי רומא ועכשיו, דגים.'

בחרתי את הדג המתאים ועצמתי עיניים כשהמוכר חיסל אותו במיומנות שלא הייתה מביישת את התליין שתפעל את הגליוטינה הצרפתית המפורסמת.

רגע, בואו נחכה עוד קצת

"הגענו".
הזעקה של שני הזאטוטים מאחורי החזירה אותי למציאות ונתקה אותי באכזריות מחיקה החם של אהובתי.
עלינו על שובר הגלים והתקדמנו בזהירות על הסלעים עד כמה מטרים מקצהו.

דייגים אוחזים בחכות בגדלים שונים עמדו לכל אורך שובר הגלים.
למרגלותיהם סל, שהם מקווים שיתמלא והם מרוכזים במצוף שהתנדנד במים, מנסים לזהות שקיעה קלה שלו, שמשמעותה – הדג נגס בפיתיון, וזהו בדיוק הרגע היקר מפז שיש למשוך במהירות את החכה ולחייך באושר כשדג תלוי בקרס.

קרוב לשעה ישבנו שם, צופים בדייגים שנראו מקצוענים בלבוש המתאים, שכלל מגיני פלסטיק למכנסיים, מגפיים מתאימות, כובע להגנה מהשמש והיו כאלה גם עם כפפות.

כפפות על שום מה?
לא יודע, אני לא דייג.

אלא שמלבד פעם אחת או שניים, שדג קטן שאורכו פחות משיבר של כף היד של ביתי נתפס בחכת אחד הדייגים, לא ראינו אפילו זכר לדג ראוי לשמו.
בחצי אוזן שמעתי אחד מהם ממלמל בינו לבין עצמו: "אין דגים בים."

טוב, די, החלטתי שמספיק.
"יאללה הביתה" אמרתי לכיוון השניים שהתחילו להשתעמם.
אחרי כמה צעדים לכיוון החוף, נעצרתי.
אחזתי בילדי וקרבתי אותם אלי.
"רגע" אמרתי להם "בואו נחכה עוד קצת".
מולי, צעד מישהו עם סל פלסטיק, חיפש מקום נוח במורד שובר הגלים והתיישב.

נו, מה קרה, למה נעצרתי?

אז זהו, שהאיש שהתיישב עכשיו קרוב למים נראה חריג בסביבה כמו בעל באסטה משוק תלפיות בספריית פבזנר. לפחות.

האיש בבועה

הוא היה לבוש מכנסיים שחורים אלגנטיים. לרגליו, נעליים שחורות מבריקות והוא לבש חולצה לבנה צחורה, משל הגיע בזה הרגע לחתונתו שלו.

ביננו, גם אתם הייתם עוצרים.

החלטתי ששווה לשבת ולהקדיש לתופעה כמה דקות.
ישבתי עם ילדי במרחק שני מטרים ממנו.

הבחור נבר בסל הפלסטיק המחורר שלו שנראה כאילו עבר אליו בירושה מהסבא של הסבא רבא שלו והוציא קופסת שימורים ריקה שחוט דייג לופף עליה.
הוא הוציא חתיכת לחם קטנה, הרטיב אותה מעט, יצר גוש, וחיבר אותה לקרס.

כל התנועות שלו היו יעילות, מיומנות והוא נראה נינוח במיוחד.
מרוכז במעשיו ובלבושו החריג ביחס למיקום, הוא היה ניגוד קיצוני לכל הסביבה.
איש בתוך בועה.
ההתעסקות הזאת שלו ארכה לא יותר משלוש או ארבע דקות, שאחריהן השליך את החוט למים אוחז את קצהו בידו.
הוא עצם את עיניו ופניו נראו מרוכזות.

שמתי לב, שהוא מדי פעם משחרר מעט את החוט לשנייה או שתים
ואחרי כן מושך אותו בחזרה מעט מעט, בעדינות של מנתח מוח.
פחות מדקה אחר כך הוא משך בפתאומיות ובכוח את החוט.
דג גדול ושמן התנדנד על הקרס.
הוא גרר אותו אליו, שחרר אותו מהקרס, הטמין אותו בסל וסידר שוב את הקרס להשלכה הבאה.
הילדים מחאו כפיים ואני נחנקתי מצחוק. מדהים.

למה מצחיק?
כי עשרים דייגים מסביב, עם חכות משוכללות ושנראים כאילו יש להם תעודת רב אמן בדיג מהטכניון, לא מצליחים כבר שעה לעשות מה שבחור עם קופסת שימורים עשה בדקה.

אז כן, זה מצחיק.

הוא השליך שוב את החוט, שחרר סנטימטר או שניים ואז שוב בעדינות אין קץ משך מעט מעט ואחרי דקה משך בכוח.
ו… כן, דג גדול תפוס בקרס.
טוב, עכשיו כבר הוקסמתי.
מה, יש מצב שהוא במקצועו מהפנט דגים?

אחרי חמישה מעשי קסם כאלה שארכו לא יותר מעשר דקות וכשבסל פרפרו חמישה דגים, הוא ליפף את החוט בחזרה על הקופסא, קם ממקומו והחל עושה את דרכו בחזרה במעלה שובר הגלים.

הלוחש לדגים

לא, לא, לא, אין מצב שהבחור הזה הולך להיעלם בלי שאדע איך הוא מבצע את הקסם הזה.
כשחלף על פני שאלתי אותו.
"שלום ידידי, חייב לשאול אותך. החבר'ה כאן מסביב לא יעשו כנראה בחודש מה שאתה עשית בכמה דקות.
איך זה, מה, אתה מדבר עם הדגים?"

הוא חייך בהבעה שהתפרשה אצלי כביישנית משהו.
הוא הניף יד לכיוון הכללי של הדייגים ואמר: "הם באים לכאן בשביל הכיף, או בשביל ההתרגשות המתלווה לתפיסת הדג, או סתם כדי להעביר את הזמן. אני בא לדוג כי אני צריך."
במוחי הייתה הגדרה מתאימה לתשובה שלו – צניעות.

כיוון שלא רציתי לחטט, העליתי על פני מבט שואל. בלי לשאול.
לא הייתה לו בעיה. "תראה, גדלתי בעיר 'אסאוירה' במרוקו.
זו עיר נמל על חוף האוקיינוס האטלנטי.
המשפחה שלנו התפרנסה מדיג, כך שאני מכיר את המקצוע מגיל אפס."

"כן, זה נראה כך" אמרתי "אבל אתה עושה פחות או יותר,
מה שכולם עושים כאן והם לא תופסים כלום. מה ההבדל?
 יש מצב שאתה לוחש להם משהו?"

הוא צחק בפה מלא. "לא לוחש ולא כלום. החברים כאן פשוט לא מבינים את הדג וכדי ללכוד משהו צריך קודם להכיר אותו, את ההתנהלות שלו, איך הראש שלו חושב.
וכל סוג של דג חושב אחרת.
הם פשוט זורקים חכה ומקווים לטוב. זה בזבוז זמן."

"אז מה אתה עושה?" שאלתי מסוקרן.
"תראה, הסוג של הדגים שנמצאים כאן זה הסוג החשדן.
הם רואים את הפיתיון, אבל לא מיד נוגסים בו.
אז הם מסתובבים סביבו, בודקים, ומדי פעם נוגחים בו בעדינות כדי לברר שזה לא משהו מסוכן מבחינתם.
רק אחרי פעמיים או שלוש כאלה, כשהם מרגישים שזה בטוח, הם נוגסים.

אז אני מתזמן את משיכת הקרס. אני מרגיש את הנגיסות הקלות בתנודות של החוט אבל לא מושך עדיין, רק משחק קצת עם הפיתיון, סנטימטר אחורה ואז, עוד אחד קדימה, מרגיע את החשדות שלהם, נותן להם לחשוב שהפיתיון הוא לא יותר מארוחה תמימה, ואז, כשהם מרגישים בטוחים ונוגסים, אז ורק אז, אני מושך בכוח."

לא האמנתי שאני שומע את זה.
"אתה רציני?"
"כן, לגמרי. אבל קח בחשבון שזה ניסיון של שנים, למעשה, זה התחיל כהישרדות."

"אז למה אתה לא ממשיך ותופס עוד?"

הוא נענע בראשו והצביע לאחור לכיוון בנייני הדירות הקרובים לחוף.
"אני גר כאן, שלוש דקות הליכה מהים. לקראת שבת אני בא תופס מה שצריך לסעודת שבת וזהו. למה צריך יותר?
 הים לא בורח לשום מקום. בשבוע הבא אבוא שוב ואדוג את הארוחה של אותה שבת. בעזרת השם."

אהבתי את זה.
נפרדתי ממנו בלחיצת יד חברית. הלוחש לדגים.

לספרים של טויטו ופרטים נוספים – היכנסו לקישור: