(חי פה) – נורית גרינברג, חיפאית שנולדה בנהלל, הייתה במשך שנים מדריכת טיולים. אך אחד מהמסעות הארוכים והמשמעותיים ביותר שעשתה, כלל לא היה מסע רגלי בשבילים, אלא דווקא מסע לגילוי ההיסטוריה המשפחתית ותיעודה בספר שיישאר למזכרת.
עיר יפה ואנשים יפים
נורית גרינברג, בת 71, נולדה במושב "נהלל" שבעמק יזרעאל, את ילדותה עשתה במושב, אזס התגייסה, ולאחר שירותה הצבאי עברה לירושלים והחלה בלימודי הדרכת תיירים. כדי לממן את הלימודים הללו, עבדה כעוזרת בית. לפני כ-30 שנה עברה גרינברג לגור בחיפה עם ארבעת ילדיה, ולדבריה התאהבה בעיר: "עיר יפה ואנשים יפים, מאז שעברתי כל בוקר אני קמה מול הנוף הנפלא".
רחוק מהבית, קרוב ללב
בספטמבר 1973 נסעה ללמוד אנגלית באנגליה, ביוזמת סבה וסבתה. באוקטובר של אותה שנה פרצה מלחמת יום הכיפורים. ממקום מושבה קראה את העיתונות הכתובה באנגליה, שסיפרה על "מחיקתה של המדינה". לדבריה עלו בה תחושות שמזכירות את חוויותיהם של שורדי שואה, שמרגישים צורך עז לספר את הסיפור של המשפחה.
כאשר חזרה לארץ התאהבה ביהדות, לא זו הדתית-הטקסית, אלא בהלכה היהודית, ובמיוחד ברמב"ם. כך הקימה יחד עם עוד "משוגעים לדבר" כלשונה, חוג לתולדות המחשבה היהודית בבית הספר התיכון הקיבוצי שבו לימדה.
אור בעיניים
"כבר בסוף תקופת עבודתי בקיבוץ התחלתי לחסוך, כי הרגשתי שיפטרו אותי. למדתי לחיות ברמה נמוכה יותר" היא מתארת. "הייתי גרושה עם ארבעה ילדים, פניתי לחברת השמה בחיפה, ושם הכרתי אישה שהצילה את חיי", היא אומרת.
אותה אישה הייתה אורית בן שאול, שראיינה את גרינברג במרכז ההשמה. בסוף הריאיון אמרה בן שאול לגרינברג: "כשסיפרת שלמדת הדרכת טיולים היה לך אור בעיניים. למה שלא תחזרי?" גרינברג הסכימה איתה. כל החלה לעבוד בהדרכת תיירים ובנוסף למדה בקורס נהגי מוניות.
מחקר אקדמי לחקר אישי
גרינברג היא בוגרת של מסלול "ההיסטוריה התרבותית של ההלכה היהודית" באוניברסיטת חיפה. במסלול זה לומדים כיצד התרבות משפיעה על ההלכה ואיך ההלכה משפיעה על התרבות. במהלך לימודיה נחשפה גרינברג למשפט המפורסם "כבד את אביך ואת אימך בחייהם ובמותם". משפט זה עורר אצלה מחשבות: "היה חשוב לי ללמוד כיצד אישה לא דתית יכולה לאמץ את הרעיון הכללי של כיבוד הורים במותם" היא מספרת. "אצל הרמב"ם, כיבוד הורים במותם הוא לצטט את דבריהם בכל אירוע משפחתי וכך לשמור על מסורת משפחתית". המחשבות הללו היו הסנונית הראשונה בדרכה של גרינברג לעבר מסע חקר משפחתי.
מוטיבציה נוספת למחקר קיבלה גרינברג מספר שקראה: "יום אחד, בדרך ללימודים, קראתי את הספר 'האבודים' של דניאל מנדלסון. בספר נכתב שאחרי מותו של סבו, הוא מצא פתק של אחיו של הסבא שחי במזרח אירופה בשנות הארבעים. בפתק מבקש האח שהסבא יכין לו ויזה לארה"ב, כי הולך להיות מסוכן. כך התחיל דניאל לחקור את תולדות המשפחה" היא מתארת. "הספר הזה שינה את תוכניותיי לעתיד".
לא קלה היא דרכנו – המסע לחשיפת הסיפור המשפחתי
"היום אני מתמקדת בכתיבת ספר על קורות המשפחה שלי", מספרת גרינברג על הפרויקט שלה. "סבא וסבתא, גדעון והדסה פרוידנברג, הגיעו מברלין. סבא של סבא שלו היה יועץ סתרים של בית המלוכה ועסק באופנה, בבית האופנה 'הרמן גרזון', של בית המלוכה. יילדי השושלת לא רצו להמשיך לעסוק באופנה, כך שסבא שלי קנה את החנות ב-1892 והשאיר את השם. זאת החנות שהובילה את האופנה בברלין. הכל-בו הראשון בגרמניה" מגוללת גרינברג את השתלשלות העניינים. "כך היה בבעלות המשפחה שלי, משפחת פרוידנברג, משנת 1892 ועד 1935, במשך שלושה דורות".
גרינברג מספרת על המכשול השפתי שבחקר ההיסטוריה המשפחתית: "אחרי פטירתם של הסבים, נקראו הילדים מהמושב לקחת מה שהם רוצים למזכרת מהם. כך הגעתי לחבילות דפים שנקשרו בחבל ושלמזלי אף אחד לא רצה. בנוסף, מצאתי גם אלבומים ושני ספרים על הסבא הגרמני והסבא הבלגי של הסבא שלי. לצערי, לא יכולתי לקרוא אותם כי לא ידעתי גרמנית וצרפתית".
מידע נוסף הגיע ממקום לא צפוי: "תקופה ארוכה לא פתחתי את החבילות. לאחר שנתתי למתנדב גרמני שהגיע למושב לקרוא את הספר של הסבא הגרמני, קיבלתי מכתב מהעירייה של העיר בה התגורר, עם צילום מעיתון ישן שבו כתבו על הסבא של הסבא הספד המספר עליו בראשית דרכו".
מידע נוסף על משפחתה מצאה גרינברג במכתבים שכתב סבה, גדעון, במלחמת העולם הראשונה. בסיוע אביה תרגמה את המכתבים. "במכתבים היו תאריכים, כך שעקבתי אחריו יום אחר יום", היא מספרת. כיום היא גם מרצה על מה שלמדה מהמכתבים הללו על סבה כחייל במלחמה.
תגלית אופנתית
"המשכתי לקרוא ולהסתכל בתמונות שנשמרו בעטיפה מיוחדת" היא מספרת. "גיליתי שבית האופנה של המשפחה שלי קיים תצוגת אופנה של לבוש מודרני שהביא לשינויים בלבוש הנשים. הם המציאו את "שבוע האופנה". בהמשך המסע מצאתי מאמר שמספר כי בית הכלבו 'הרמן גרזון' הציג פעם ראשונה בגרמניה ריהוט מודרני, דבר שלא היה נהוג בזמנו…".
הכתיבה עוברת בגנים
בעוד היא עמלה על כתיבת ספר ההיסטוריה המשפחתית, גילתה נורית כי היא אינה בת המשפחה היחידה שהחליטה לכתוב ספר: "סבא שלי כתב ספר בגרמנית שנקרא 'גבולות האתיקה'. ב-1928 פורסם מאמר ביקורת בירחון לפילוסופיה של אוניברסיטת קיימברידג' שמגיב לספרו של סבי, וכותב כי 'גדעון פרוידנברג פותח ענף חדש בפילוסופיה המודרנית!'".
"זאת הייתה הפתעה על סבא מהמושב?"
"כמובן!" משיבה גרינברג. "המשכתי לחקור בנושאים האלו כשאבי מתרגם ואני מדפיסה".
חולב פרות עם 7 תארי דוקטור
גרינברג מספרת על ממצאיה: "המשפחה שלי הייתה חלוצת תרבות מודרנית בגרמניה. סבא וסבתא שלי עלו לארץ בשנת 1936. סבי החליט שהוא רוצה לחלוב פרות. כשהגיע למושב, לא גילה לבני המושב שהוא דוקטור לפילוסופיה, מחשש שמא לא יקבלו אותו כחבר מן המניין, כי לא היו "יקים" במושב. הוא בחר דווקא את נהלל כי הוא המושב הראשון שנהג לפי תורתו של אהרון דוד גורדון. עד היום בני המושב מתגאים בדוקטור החולב פרות עם שבעה תארי דוקטורט".
אביה של גרינברג
ומה עם אביך?
גרינברג: "אבא קיבל את המעבר לישראל כטראומה. האירוע המכונן הראשון בחייו היה כאשר הגיע לבית ספר כדורי. הוא קיבל את המשק של ההורים ושם גדל כל חייו. הוא הפך להיות אחד המומחים בגנטיקה של הפרות. הוא היה אוטודידקט באמצעות קריאה באנגלית. הוא למד משפטים כאשר ביקשו ממנו להיות בורר בתנועת המושבים.
עוד מתארת גרינברג את הרושם שהותיר בה אביה: "תמיד התפעלתי שאבא שלי יודע לדקלם ברנרד שואו בעל פה ומכיר את הסונטות של שייקספיר".
בית פרוידנברג – סיפור יד שניה לדור רביעי
גרינברג: "יום אחד בחנות יד שניה בחיפה, פותח בן זוגי ספר 'תולדות הארכיטקטורה'. בספר ישנה תמונה של בית לצד הכיתוב 'בית פרוידנברג, אבן פינה בארכיטקטורה הגרמנית'. כמובן שחפרתי בין הדפים".
במקום שבו חוקרים – מוצאים תגליות. גרינברג מספרת על הקשר המשפחתי שגילתה: "סבא רבא שלי, הרמן פרוידנברג, בנה בית, ובו לא פחות משלושים ושניים (!) חדרים. בין החדרים ניתן למצוא חדרים ייצוגיים, חדר מוסיקה וחדר ספריה", היא מתארת את הבית החריג שבנה אביו של סבה.
היא מספרת על היחס המיוחד שניתן לילדים בבית פרוידנברג: "הדבר המעניין ביותר בבית הזה הוא תשומת הלב שניתנה לילדי המשפחה. כדי שהילדים ירגישו חופשיים בבית, גם כאשר מארחים בו אנשי עסקים, בנו לילדים כניסה נפרדת, מהחצר לבית. בנוסף, נבנה גרם מדרגות שבו יכלו לעלות ולרדת לחדרים שלהם, לחדרי המשחקים ולחדר הכושר, מבלי לעבור בחדרי האירוח הייצוגיים".
עוד היא מוסיפה על הייחודיות בהתאמת המבנה לילדים: "הכי חשוב ביחס של המשפחה לילדים, היה שבתקופה שבה נהוג היה שאגף הילדים נמצא רחוק מאגף ההורים, ב'בית פרוידנברג' אגף הילדים היה צמוד לחדר ההורים. בנוסף, בחדר ההורים היה מקום לשולחן ולכיסאות, ובכל יום ראשון ההורים והילדים אכלו שם ארוחת בוקר משותפת".
את הבית תכנן, לפי דרישת המשפחה, האדריכל הרמן מותזיוס, שכבר אז נחשב ל"יהלום שבכתר".
מהבית בגרמניה לארץ ישראל
בסתיו 1934 גורשה המשפחה מהבית, ובפברואר 1936 הם הגיעו לפלשתינה – ארץ ישראל. לנהלל הגיעו במרץ אותה שנה ושכרו צריף בן חדר אחד, שורץ עכברים ופשפשים, ליד הרפת של משפחת נותקין. "ישנה תמונה בה אפשר לראות את גדעון והדסה, סבא וסבתא שלי, עם אבא שלי ואחיו ליד הרפת, כשסבתא שלי לובשת את מיטב בגדי האופנה של 'הרמן גרזון'" היא מספרת.
ומה קרה ל'בית פרוידנברג'?
"כיום בית פרוידברג הפך לבית בשימור היסטורי. עד היום, אם יחפשו את הבית (Freudenberg Landhaus) ימצאו. האדריכל שקנה אותו בתקופה הנאצית הפך אותו לבית החלמה. לאחר מלחמת העולם השנייה חילק אותו ל-11 דירות, ובשנות השבעים רצה להרוס אותו ולבנות במקומו שיכונים. בזכות מאבק של פרופסור פוזנר, ראש מחלקת האדריכלות באוניברסיטת ברלין בגרמניה, הצליחו לשמר את המבנה, והיום גרה בבית משפחה אחת".
שליחות
מה נותנת לך ה"חפירה" בעבר?
"אני נהנית מאוד ומרגישה שליחות בנושא כתיבת ההיסטוריה המשפחתית. לכן אני גם נותנת הרצאות ויש לי חלום לפתוח קורסים לכתיבת היסטוריה משפחתית. בנוסף, העיסוק בחיפוש תולדות המשפחה הוא סופר אינטלקטואלי, שומר על חדות המחשבה ועל שמחת חיים".
תודה לך נורית, אוי השארת אותנו עם הרגשה שגם אני צריכה ורוצה לחפור בהיסטוריה המשפחתית שלי…
דברו איתי!
אם גם אתם רוצים לשתף אותנו במסלול חייכם החדש, אתם מוזמנים לפנות אליי עם סיפורכם. אני פה, מחכה לשמוע מכם, לכתוב ולפרסם כאן, באתר חי פה. בדרך, ייתכן שתתנו לעוד מישהו השראה, מישהו או מישהי בגילנו, או שנכנסים לגיל המיוחד והמקסים הזה, שמביא איתו הרבה דברים חדשים, נכון, גם קושי, אבל לא פחות מזה, הוא פותח עולם שלם של אפשרויות.
יםה ומעניין מאד!
היי תידי,
תודה לך ,
ותודה מרובה לנורית גרינברג ,
על ששיתפה אותנו בהיסטוריה של משפחתה
מברלין של לפני המלחמה.
והמעבר ״החד״ שלהם לפלשתינה ולפרות!
ממש סיפור הזוי!
אשמח וכמהה לקרוא עוד סיפורים שכאלה.
בתודה.
ו
כל הכבוד לך הגברת נורית גרינברג מחיפה. יישר כוח לך. גם תודה רבה תידי פרנק על הדיווח המקצועי והמרשים באתר חי פה של נגה כרמי. שבוע טוב.
מרתק