- מוקדש לחברי האהוב, שלום זמירין ז"ל, מעמודי התווך של העיתונות המקומית בחיפה. מאז לכתו, תשעה קבין של חכמה ושנינות נילקחו מהעולם.
זה היה ביתי
ביום שלישי, 20.9.22, בדיוק חודש לאחר יום הולדתי, עלו הדחפורים על הבית בו התגוררתי רבע מאה ברחוב זכרון יעקב בתל אביב. לילה שלם טרדה אותי הסוגיה האם לנסוע ולראות את "אירוע ההריסה" אליו הוזמנתי, או להתעלם ולהמשיך בשגרת חיי. מצד אחד, ברור היה לי שזה יגרום לי טלטלה רגשית ולמה אני צריך את זה, ומצד שני האמנתי שעצם הצפיה בהריסה תהווה אקורד סיום בלתי הפיך לפרק ארוך ומשמעותי בחיי ותסייע לי להתמודד, סוף סוף, עם המציאות אותה העדפתי להדחיק. לאחר ליל שימורים החלטתי להתפלש במזוכיזם ולנסוע לצפות בהריסה.
להגיע לתל אביב זה כמו לחזור הביתה, תמיד יש איזה בעבוע של שמחה בבטן, בין אם אתה חוזר אליה מרומא ובין אם אתה חוזר אליה מחיפה. כבר כשיצאתי מתחנת הרכבת "סבידור מרכז" וראיתי את קו הרקיע העטור מגדלים ומנופים – התרחב ליבי. הפקקים, נחשי האורות הבלתי נגמרים באיילון בשעות הערב, הרעש והמהומה, האנשים המתרוצצים מכל עבר- כל אלו מעבירים תחושה של עוצמה שאינה קיימת בערים אחרות. תל אביב משנה את פניה מדי יום, חודש לא ביקרתי בה והיא כבר נראית שונה. פה הרסו, שם נטעו, ובין לבין גם חפרו, חסמו וגידרו. רעש ומהומה ורוכבי קורקינטים ואופניים מכל עבר, אנשים נחפזים, ואוטובוסים עמוסים. ועם כל זאת – הכוח הממגנט, הכמעט מיסטי, של העיר הזאת – אוחז בך וממאן להרפות. נכון שהיא משנה את פניה, נכון שהיא צפופה, נכון שהיא פקוקה וחפורה וחסומה ויקרה עד אימה, ולמרות כל מגרעותיה, "בכל זאת יש בה משהו, יש בה איזה חן שהוא" כפי שכתב אלתרמן לפני קרוב לשמונים שנה. תל אביב מבוססת על נאורות, הומניזם, ליברליות, פתיחות, סובלנות וקבלת האחר – רעיונות נשגבים שהלוואי וניתן היה להחיל אותם בכל ארצנו הקטנטונת.
עשרים וחמש שנה התגוררתי בדירה מס' 11 ברחוב זכרון יעקב 5. קומה שלישית ואחרונה עם יציאה לגג מעליו הייתי צופה בשקיעה ולוגם משקה, עליו הייתי מארח את משפחתי לארוחות שבת כשמזג האוויר אפשר זאת. הקירות הדוממים של הבית הפכו עם השנים לחלק ממני, הם היו עדים לשמחות ולעצב, לצחוק ולדמע, והנה במחי דחפור הם הפכו לערמת חורבות שגם אותה יפנו חיש קל, כפי שפינו את גדמי העצים הזקנים בחצר וגם עליהם נחמץ לבבי. אני משער שרבים מהקוראים מקמטים מצחם ותמהים על מה בדיוק הוא מלין? מה יש לייבב כל כך? ולהם, אענה בציטוט נוסף של אלתרמן, מתוך שיר שכתב בשנת 1941:
חֲבִיבִי, מַה לִצְעֹק וְלִקְרֹא,
חֶסְרוֹנוֹת תֵּל-אָבִיב כְּמוֹ יָם.
אַך הַלֵּב יִמַּח שְׁמוֹ וְזָכְרוּ,
מִתְגַּעְגֵּעַ בְּכָל-זֹאת לְשָׁם
ואני מוסיף: כמה נורא זה להתגעגע למשהו שכבר לא קיים.
המלצות האזנה וצפיה
בחיפה אין לי הרבה לאן לצאת, גם חיי החברה שלי, אשר מלכתחילה לא התחרו בחיי החברה של בר רפאלי, גם המעט הזה הצטמצם פלאים. ולפיכך אני מנצל עד כלות את המנויים שלי לספוטיפיי, נטפליקס, אמזון, ואפילו דיסני פלוס, עובדה המאפשרת לי לשתף את הציבור בכל פעם שמתגלה מחט בוהקת בערמות השחת. אז בואו נתחיל:
אהבתם את "שלושת הטנורים"? מחבבים שמאלץ איטלקי? מקשיבים מדי פעם לאנדריאה בוצ'לי? עברתם את גיל ארבעים? עשו לעצמכם טובה גדולה ורוצו לספוטיפיי או ליו טיוב וחפשו את IL VOLO הרכב של שלושה צעירים איטלקים בעלי קולות שמימיים שיעבירו רטט גם בליבו של גדול הציניקנים. תענוג של ממש.
אם בתענוגות עסקינן, קבלו המלצה חמה על סדרה בשם "רק רוצחים בבניין" המשודרת באמזון פריים. מככבים בה סטיב מרטין, מרטין שור (מכירים את הטיפוסים שמצחיקים מבלי להתכוון לזה? זה מרטין שור) וסלינה גומז ומדי פעם מגיחים שחקנים אורחים כמו שירלי מקליין הנערצת ואפילו סטינג… משחק מושלם של כל המשתתפים ודיאלוגים שנונים וחכמים הופכים את הסדרה הזו לממתק אסקפסטי לכל נפש טרודה.
גיבורי המקלדת – מי יבין נפשכם?
במכתב למכר שהאשים אותו במתן דגש לצדדים הפחות מלבבים בחיים – ולכן מקים עליו יריבים רבים – ענה אמיל זולא (כן, אותו אחד מ"אני מאשים") במילים אלו:
"הידעת ידידי, שבטרקליני האנשים המכוערים מעטות הן המראות התלויות על הקירות? וכי למה לה, לבעלת הבית שלא נתברכה במראה מצודד במיוחד, לצפות בדמותה שלא לצורך? היא מודעת לכיעורה ואין היא חפצה לקבל תזכורת לעובדה זו. ידידך הנאמן, מציב מראה מול פני החברה, ורבים אינם אוהבים את הדיוקן המשתקף בה, ומאשימים בכיעורם את האוחז במראה"
הסיבה בעקבותיה גייסתי את אמיל זולא לעזרתי, היא העובדה המצערת שיש מיעוט זעיר מבין הקוראים של טור זה השופכים קיתונות של רותחין על ראשי שבוע אחרי שבוע, מבלי לברור מילים, מבלי להתייחס לתוכן: הצבתי מראה מול כבישים משובשים? מייד מודיעים לי גיבורי המקלדת – המתחבאים היטב מאחורי כתובות מייל אותן הם מחליפים מדי שבוע – שאני קשקשן חסר בינה וטוב אעשה אם אארוז חפצי ואשוב ללא דיחוי לתל אביב. כתבתי איזו רבע מילה על שינויי אקלים, מיהר גיבור המקלדת ושיגר תגובה מתלהמת ונזעמת בה הוא מכנה אותי פלצן תל אביבי. השיא היה כשברכתי על הדו קיום החיפאי – וכהרף עין הפכתי לשמאלני הזוי.
ומכל אותם מקטרגים אנונימיים, אבקש: אתם מאוד לא אוהבים את הטור שלי ולמרות זאת קוראים אותו בשקיקה מדי שבוע, תמיד זריזים להגיב ותמיד משתלחים בי בחמת זעם. מי חכם וידע להסביר תופעה מוזרה זו? לאחר שהבנתם שאני "שמאלן תל אביבי הזוי" (כינוי שאתם הדבקתם לי ואני שוקל לצרף אותו לחתימתי) למה אתם ממשיכים לקרוא את טורי הצנוע? הנכם מוזמנים, בכל הכבוד כמובן, לעבור הלאה: התקשורת מלאה בכתבות ובטורים שינעמו לכם הרבה יותר מאשר טרוניותיו של שמאלן תל אביבי הזוי וגם קצת נרגן מדי פעם.
מעדיפים את רעם התופים על נגינתו המאופקת של הפסנתר? שיבושם לכם, רק תפסיקו לבוא לרסיטל לפסנתר ולהתלונן שלא שומעים את הדרבוקות. וגם ההיפך הוא הנכון: תפסיקו לבוא למופע דרבוקות ולהתלונן שלא שומעים את הצ'מבלו….
בחירת נושאים מעניינים וכתיבה יפה.תודה רבה
1)להרוס בנין כזה מיוחד וקטן עם מעט שכנים כדי להקים במקומו עוד בומבה של 8 קומות ו22 משפחות וכי למה? בניינים קטנים עם מעט שכנים זה כמו חיה יפה ונדירה שנכחדת מהעולם בגלל שהאנשים הממוצעים חושבים לעצמם שיבוא יזם ויבנה לנו מעלית ומרפסת וממד ויעלה לנו את מחיר הדירה מ4 מיליון שקל ל6 מיליון מיליון(כן,כמו בת"א) והכל על חשבונו.אבל הם לגמרי שוכחים בדרך מה הם מפסידים ושיש חלופות אחרות לשדרג את הבנין ולהשאיר אותו קטן ומיוחד.
2)לחיפה יש את הים ומסלולי ההליכה התארכו מבת גלים בצפון עד הכאמל בדרום,החניות רחבות ידיים ובחינם(כן,לא כמו בת"א)ובעונה הכי יפה בשנה לראות נטפליקס במקום זה עוד פספוס
שנה טובה לסטיריקן המעולה,מקווה שאף אחד לא ירפה את מקלדתך ותמשיך לגרום לי ולעוד רבים אחרים הנאה צרופה מכתיבתך המושחזת
חיים,
אל תתרגש מקצת רעש. תמיד יהיה מי שיחשוב אחרת.
המשך לעשות את מה שאתה יודע, ואתה יודע לכתוב.
המרחק כנראה גורם למבט להצטעף בעננים וורודים. כמי שגרה בעבר בצפונה של תל אביב עשרות שנים וכיום התרחקה לאזור השרון, נחמץ ליבי כל פעם שאני מגיחה לתל אביב אהובתי אל הדוחק והפקקים והחפירות הבלתי נלאות. השבוע ניסיתי להגיע למספרה שלי (כן למרות כל השנים שעברו, עדיין אני במספרה בתל אביב) במשך 40 דקות ניסיתי להגיע לרחוב בו היא שוכנת, ללא הצלחה. הכל חסום וסגור בלי התרעה בלי סדר וארגון והכל באותו יום ושעה. אז אני רק מחכה שהכל יירגע ויודעת שאחרי כל זה יהיה לי קשה להכיר את העיר שאהבתי. אז הפעם הקיטורים הם מצידי. ואני לוקחת בשתי ידיים את ההצעה ומורידה חלק מהמראות בבית. צודק, בשביל מה להכאיב אם לא חייבים. חחחחח תודה ושבת שלום. אני אמשיך להנות, להתעצבן ולאהוב את כתיבתך