יום השואה | "צבעים של זיכרון"
מאת: עדי לסרי
(אנו מזמינים אתכם לשלוח סיפורים נוספים למערכת, על חיפאים ששרדו את השואה, לקראת יום הזיכרון לשואה וגבורה – [email protected])
הסיפור של אלזה שושנה לנגר, ניצולת השואה, הוא סיפור טראגי. ציוריה המדהימים חושפים את הדרך שלה מאובדן משפחתה, לחיים של אמונה ותקווה.
אלזה נולדה למשפחה יהודית דתית ב- 1933 בווינה, אוסטריה. הוריה, אהרון והילדה סוקולוסקי, נתנו לה את השם הידרילקה. היה לה אח גדול ושמו ארנולד. אביה היה ביולוג, באוניברסיטת ווינה. בשנת 1940 הוריה של הידרילקה הצליחו להבריח את אחיה, ארנולד מהעיר. כל מגע עמו מאותו זמן אבד ולא הצליחו לחזור לקשר עמו.
בשנת 1941 הגיעו הנאצים אל ביתם ורצחו את סבתה יהודית, בזמן שהידרילקה הקטנה הסתתרה מתחת לשולחן. זמן קצר לאחר מכן, שאר בני המשפחה: סבא, אבא, אמא והידרילקה, נלקחו למחנה ריכוז טרזיינשטט ומשם הם הועברו לברגן-בלזן- שם היידרילקה נדבקה וחלתה בטיפוס. עבור הידרילקה ומשפחתה, נמשכו זוועות השואה קרוב לשלוש שנים, במהלכן שהתה במחנה הריכוז ברגן-בלזן.
אולי בגלל עבודתו של אביה, הוסדרה "חליפת דרכונים" שאפשרה למשפחה לעזוב את ברגן- בלזן ולנסוע לדרום אמריקה, ולהגיע תחילה לפרגוואי ובהמשך לאורוגוואי. אביה עזב לצ'ילה לצורך עבודה. הקשר באמצעות התכתבות נמשך זמן מה, פחת, ולבסוף נותק.
הידרילקה נותרה עם סבה ואמה באורגוואי. הם גרו בחדר קטן והסב היה מספר להידרילקה סיפורים שהעשירו את עולמה, עודדו את רוחה ואפשרו להידרילקה הקטנה להפליג בדמיון מעבר לגבולות המחבוא.
אולם, למרבה הצער, על אף שסבה של הידרילקה ניסה להתגבר על רצח רעייתו בידי הנאצים, בסופו של דבר הייאוש גבר והביא את סבה ליטול את חייו ולתלות עצמו.
עקב כך, האם עזבה יחד עם הידרילקה את הבית ובמשך מספר שבועות הן הסתובבו ברחובות חסרי כל. לבסוף הניחה האם את עצמה ואת בתה על מסילת הרכבת, כשהיא מבקשת לסיים את חייהם.
אמה מתה מדריסת הרכבת, אבל הידרילקה שרדה את פגיעת הרכבת בעצמות שבורות, בגוף ובנפש מצולקים.
בשנת 1944, באורגוואי, כאשר הידרילקה הייתה בגיל 11 שנים, עדיין מחלימה מהניתוח שהתרחש בעקבות דריסתה על ידי הרכבת, היא נמסרה לאימוץ, לידי משפחה קתולית, אשר נתנו לה את השם אלזה שושנה גרסיה (על שם ילדתם שנפטרה מספר שנים קודם לכן). בני המשפחה המאמצת עשו ככל שביכולתם כדי להעלים ולהסתיר את זהותה הקודמת של אלזה. הדיבור בגרמנית היה אסור בהחלט בבית ועל כל מעידה אלזה נענשה בחומרה.
זה היה המקום בו נולדה האמנות שלה.
מדי יום אלזה הייתה מוצאת פיסות נייר, עליהן יכלה לצייר את פניהם של המשפחה שאלזה אולצה לשכוח. מכיוון שלא יכלה לבטא עצמה בדיבור, אלזה החלה לצייר מהדמיון ומשברי זיכרונותיה את כל מה שעבר עליה בילדותה.
שיעורי ציור ופיסול
בשנת 1947, באורגוואי, אלזה החלה לקבל שיעורי ציור ופיסול.
ככל שאלזה התבגרה, כך היא הבחינה בשוני: היא לא דמתה למשפחתה המאמצת, אשר היו כהי עור לעומתה. לכן, בכל פעם שהתאפשר לה לצאת, היא נמרחה בקרם כהה כדי לטשטש את השוני ועל מנת שלא למשוך תשומת לב. כמו כן, בעוד ששפת האם של משפחתה הייתה ספרדית, שפתה של אלזה הייתה גרמנית ויידיש.
בבית הספר, כאשר אלזה ציירה עצים, המורה שאלה אותה: איפה ראית עצים כאלו? "אין בארץ שלנו עצים כאלו"…
הבלבול בחייה של אלזה היה רב. בהיותה בת 33, משפחתה המאמצת חשפה בפניה את היותה מאומצת וכי אמא שלה יהודייה. זה שבר אותה.
חלק גדול מעברה היה צל חמקמק עד לשנת 1965, כאשר במהלך שיחה עם עמית, שהכיר את משפחתה המאמצת, אישר האיש לאלזה שהיא מאומצת ויהודייה.
אלזה מתוודעת לשם משפחתה המקורי
בחיפושים אחר משפחתה, אלזה יצאה והגיעה למונטווידאו Montevideo constituen (אורגוואי) – שם מצאה את הבית בו התגוררה עם אמה וסבה. החנווני, שעבד ברחוב, נזכר באמה ואמר לה ששם משפחתה המקורי הינו סוקולוסקי.
בתקווה למצוא את אחיה ארנולד, אלזה עלתה לישראל ב-1970. אנשי הקיבוץ שבו שהתה העניקו לאלזה שם עברי חדש "עליזה", אף-על-פי שבאותה עת היה זה שם שלא שיקף את מצבה הנפשי.
בשנת 1971 נישאה אלזה ובהמשך הפכה לאם לשני ילדים.
דרך הציור נזכרתי במשפחה
אלזה לנגר חיה בחיפה את שנותיה האחרונות, בהן עסקה בציור ולימוד אמנות.
אף על פי שאין לה תיעוד מילדותה, מסע חייה של אלזה מתועד ללא הרף על ידי הרעיונות שלה וציוריה, נע מהרס וייאוש דרך החיים והאור. הצבעים התוססים של עבודותיה הנוכחיות – מעידים על ניצחונה ועל כך שחיה את חייה באמונה ותקווה.
"הציור הוא חלק מהנשמה! "כשאני ציירתי", אמרה אלזה, "היה לי את המשפחה, ככה יכולתי לדבר איתם, את מה שיש לך בפנים אף אחד לא כול לקחת…"
ביום 2/5/2018 נפטרה אלזה בהיותה בת כ-85
אני ואלזה גרנו בשכנות בחיפה, טיפלנו יחדיו בגינה המשותפת ולמרות שהקשר שלנו נמשך רק מספר חודשים, הוא היה חזק ואלזה הרגישה חופשיה לחשוף בפניי את סיפור חייה המרגש והמרתק. לפני מותה, אלזה ביקשה להעביר לידי את כל ציוריה, שהם למעשה מפעל חייה.
המוזאון הווירטואלי העולמי ע"ש אלזה לנגר ז"ל
האמנתי בכל ליבי, שיצירותיה המיוחדות של אלזה צריכות להיות מוצגות במוזיאון שואה בישראל.
פניתי למספר מוזיאונים בבקשה לתרום חלק מן היצירות ולעשות תערוכה לזכרה של אלזה ולספר את סיפורה, אך בתשובה נמסר לי כי אין מקום לקיים תערוכה לזכרה, אך ניתן לשמור את היצירות במחסן.
עקב כך, החלטתי לעשות מעשה, ולתת לאלזה מקום מכובד להציג את יצירותיה ולספר את סיפורה שחייב להיזכר ולהישמע. הקמתי את World Virtual Museum "המוזיאון הווירטואלי העולמי" ע"ש אלזה לנגר, בו מוצגות עבודותיה של אלזה וסיפור חייה. המוזאון הווירטואלי העולמי הוא למעשה פלטפורמה שנותנת במה חופשית לכל אומני העולם להציג את יצירותיהם לציבור הרחב. כל זאת בהתנדבות מלאה.
נכון להיום ובזכות עבודה בלתי פוסקת במשך מספר שנים, קהילת המוזיאון מונה מעל 9000 חברים מכל רחבי העולם והמוזיאון צבר מעל 2 מיליון צפיות.
הנכם מוזמנים להיכנס לחדרה הווירטואלי של אלזה שושנה לנגר במוזיאון ולהתרשם מיצירותיה.
סיפור מרתק ומעורר השראה