"כבודו, אם אתה צריך אותי, אני פה" | דוד ביטון, הכובען מחיפה

כובעי קנייטש, סמעט, המבורג, קראון עם סרט ובלי סרט – ל"ברון כובעים" יש את הכול

שיחה עם דוד ביטון, מנהל החנות בארלוזורוב 9, שמתחילה בהסבר על ההבדלים בין סוגי הכובעים וחשיבותם, ממשיכה לחברה החרדית בחיפה, ולבסוף, מספקת הצצה למבט החרדי על החברה החילונית בארץ.

דוד, איך התגלגלת לעולם הכובעים?

"כבודו, אם אתה צריך אותי, אני פה." דוד אומר לאחד מהלקוחות שמסתובב בחנות. והוא אכן צריך. הלקוח ניגש להתייעץ עם דוד בבחירת הכובע הנכון, מתוך מבחר כמעט אין-סופי של סוגים. "הכובע הזה של חברת רוטש, הוא עם לבד איכותי, 100% שיער ארנבות ברמה הכי גבוהה שיש." הוא מייעץ. ובכלל, יש לו ידע נרחב לכל הקשור בדבר. 

הוא התחיל כמוכר בחנות של הרשת באזור המרכז, עבד שם 4 שנים, לאחר מכן זיהה את הפוטנציאל הכלכלי בשכונת הדר והציע לבעלים לפתוח. הוא הסכים. מאז, שנתיים וחצי החנות עובדת חזק. ברוך השם.

"לא קונים כל יומיים כובע"

"בגלל שאין הרבה חנויות כאלה בצפון, מקום שלא ספרו אותו יותר מדי, בקטע של ביגוד באופן כללי ובפרט של כובעים, שזו נישה מאד ספציפית. בשביל להחזיק חנות כזאת, צריך קהל יעד מאד רחב כי אנשים לא קונים כל יומיים כובע."

במבט חילוני, כל הכובעים נראים אותו דבר. תוכל להסביר קצת על סוגי הכובעים?

"יש לך את הכובעים העגולים שהם של חסידיות מפולין – ברסלב, גור וכאלה. וגם בהם יש כל מיני ניואנסים – עם סרט בחוץ, עם כפל, יש כאלה שעושים פס, בור באמצע, כאלה שמשאירים חלק. הכובעים העיקריים נקראים "קנייטש". הוא מוציא כובע מאחת הקופסאות ומראה את הקיפול בשוליים, על שמו נקרא הכובע. "הכובעים האלה משמשים את הליטאים, את הספרדים  אבל היו גם כאלה שקנו את הכובע ובמקום לקפל למטה, קיפלו למעלה והפכו אותו לכובע בוקרים. היו לי פה אפרו-אמריקאים מארצות הברית שקנו כובע המבורג של רבנים, כאלה שמבקשים לתפור סרט. כל מיני." העין המיומנת של דוד יודעת לזהות את הניואנסים הקטנים לכל כובע ולהגיד לאיזה זרם הוא משתייך. "אצל חסידי חב"ד לובשים את הקנייטש, אבל עם שוליים מאד צרים ומאד נמוך, ומוסיפים משולש כזה למעלה -חוכמה בינה ודעת." הוא עצמו חובש כובע קנייטש רגיל, ספרדי.

"יותר חותמות וקשקושים"

קיים הבדל בין כובע של יום חול לכובע של ימי שבת?

"יש כובעים חגיגיים, לבד ברמה מאד איכותית, 100% שיער ארנבות נקי וטהור, ואת זה קונים חתנים, או כאלה שרוצים להשקיע לשבת. בכובעים השבתיים, אתה תראה סיכת זהב או כסף בצד. ביום יום, בדרך כלל ילכו עם סרט בצד, שזה יותר פשוט. אצל החסידיים, כל הסרטים בצד הם שחורים ואצל הליטאים יש יותר חותמות וקשקושים."

 בתור אחד שגר בשכונה, קשה שלא לשים להבדל בין הלבוש לימי החול לבין החגיגיות של השבת, בה החרדים נוהגים להתהדר – כובע שרטיימל, חליפות פסים, גרביים גבוהים. דוד קם וניגש לאזור הקופסאות המהודרות, משם הוא מוציא כובע יפיפה, נעים למגע, מלא נוכחות. ספודיק. "זה פרוות שועל, ברמה הכי גבוהה שיש." כובע כזה יכול להגיע למחיר של 2000 שקלים.

"להוריד בפניו את הכובע"

בחברה כמו החברה החרדית, כובע מהודר כזה הוא לא סימן לרמת אמידות גבוהה, אלא נחשב לפריט חובה בכל ארון. "אתה חי בתור חברה מאד מוכתבת, שאומרת לך בדיוק מה אתה צריך לעשות. יש כאלה שלא יהיה להם כסף לאכול, אבל הם יבואו לקנות כובע, כי לילד יש בר מצווה ואין מצב שלא יהיה לו כובע כזה." מהצד השני, יש לא מעט אנשים התורמים למיעוטי יכולת. "יש הרבה ארגונים שעוזרים, בדרך כלל יימצא מישהו שיעזור לאנשים שאין להם. הכרתי לאחרונה בן אדם כמוני, כמוך, לא דתי בכלל, שעוזר לילדי בר מצווה – קונה להם הכל, מא' עד ת'." דוד מוקיר אנשים כאלה, ומוסיף כמתבקש: "להוריד בפניו את הכובע".

ספר על הקהילה החרדית של הדר

הוא נולד וגדל בשכונה, ויודע להשוות את הדר של פעם לזו של היום. "כשגדלתי פה, הדר הייתה הרבה יותר מעורבת. אני זוכר אותנו, כילדים, משחקים ברחובות כמו בצלאל, השילוח, והשכנים שלנו היו רוסים הארד-קור. לאט לאט השכונה שינתה את הצביון שלה – יש פה את הקהילה הגדולה והוותיקה של ויז'ניץ, יש פה גם קהילה יפה של גור, אבל הם במגמת יציאה מחיפה." לפני שנה בערך נתן האדמו"ר מגור הוראה לצאת מהעיר, הסיבה הרשמית היא זיהום האוויר. הסיבה הלא רשמית לא ידועה, אבל ההנחה היא שהסיבה פוליטית. "לא כולם עזבו, חלק גם נשארים פה. יש לך הכל – ליטאים, ספרדים, גור, צאנז, בעלז, כל מיני. יש באמת נציגויות יפות מכל הקהילות, בין 1000 ל-1500 משפחות שהנוכחות שלהם מורגשת." 

ההבדל בין המשפחות מורגש – הליטאים באים יותר בקור, עם השכל, והחסידים עם הרגש, עם הלב, 'לעבוד את השם בשמחה'. ההפרדה ברורה. קיים מצב של נישואים בין משפחות מזרמים שונים?

דוד עונה חד משמעית. "לא, זה קורה באחוזים מאד נמוכים." הופתעתי. "תראה, המנהגים הם שונים, הלימוד, סגנון התפילה, איך שאתה הוגה את שם השם, שולחן השבת שלך. הכל שונה. ברגע שאתה מתחתן עם מישהי שלא מגיעה עם אותם מנהגים, אז יש שם התנגשות. ככל שאתה יותר דתי ככה ההבדלים יותר גדולים" .

יכול להיות שגם בחברה החילונית זה קיים, אבל לא באופן גלוי ומובהק כזה. "אצל החב"דניקים, פחות יש את זה. לא כזה משנה אם אתה ספרדי או אשכנזי, העיקר שאתה הולך בדרך של חב"ד. דרך של קירוב לבבות, קירוב לדת, לאו דווקא החזרה בתשובה כמו הפצה של האור והדברים החיוביים שיכולים לדבר אל כולם."

אתה מדבר על קירוב. בעייני, תקופת הקורונה גרמה בדיוק את לתהליך הפוך – המרחק בין המגזרים רק הלך וגדל

"אני אגיד לך למה – היה פה שילוב של כמה דברים. אני לא בא לדבר על התקשורת, אבל הציבור הכללי ניזון ממנה. זה שיש איפה ואיפה זה ברור, זה שמסתכלים על הציבור החרדי כמרעילי בארות וכולי, זה דברים שידועים מזמן. גם אני קורא אתרי חדשות חילוניים, לא נכנס לאתרים של חרדים ואני רואה את היחס. 

העובדה היא שאני מסתובב בתל אביב, במקומות של חילוניים ואתה יכול לראות אנשים שם בלי מסכות, עסקים שפועלים מתחת לראדר גם בתקופת הסגר, אנחנו אישית קנינו שם אייס-קפה ועניינים. אבל מה? תמיד התקשורת תלך לאיפה שצהוב יותר, לאיפה שמעניין יותר. ומה זה? איזה טמבל ממאה שערים שירק על מישהי, חתונות של חרדים. 

אני לא אומר שאין הפרה אבל לדעתי, ההפרה היא רוחבית לכלל האוכלוסייה וקל מאד להיטפל לציבור שאין לו שופרות, שאין לו אנשים שיעמדו בפרונט. לדעתי, צריך להקים מערך של הסברה נטו – לא תחת מפלגה מסוימת, בלי אג'נדה פוליטית, נטו שייצג את הציבור החרדי בכללותו, אל מול הפשע הזה שעושים לחרדים בתקשורת הכללית."

הציבור מכיר את החרדים רק בצורה הזאת"

כל ערוץ תקשורת שמכבד את עצמו, מחזיק היום כתב חרדי. אם זה יאיר שרקי ב-12, מיכאל שמש ב'כאן', ערוץ 20. התקשורת הולכת ימינה.

"גם יאיר שרקי, הוא לא חרדי הארד-קור. יש דברים שאני מסכים איתו, ויש שלא. להחזיק את החרדי-מחמד זה נחמד, זה טוב שיש אותם, אבל עדיף שיהיה יותר. 
בסוף, הם כפופים לערוץ, למערכת שיש לה או אין לה עניין להציף דברים מסוימים, או להציג דברים באור מסוים. אם היה כזה גוף של הסברה, אולי היה אפשר באמת לעמוד בפרץ. 

אני, שנכנס עשרים פעם ביום לאתרים, אין מצב שאני נכנס ואין איזושהי כתבה שהחרדים לא מוזכרים בה באופן שלילי, איכשהו. בניסוח, בתוכן, בתמונות. הציבור הכללי מכיר את החרדים רק בצורה הזאת."

הרוב החרדי לא מתגייס, הצבא אמור להיות כור היתוך. זה עבד עבור מגזרים שונים – יוצאי אתיופיה, דרוזים… אנחנו מפספסים הזדמנות להכיר בין הצדדים

"העניין של הצבא הוא מאד בעייתי. כל השנים האלו, הצבא גם לא עשה את הצעדים כדי להתאים את עצמו לציבור החרדי." אני שואל אותו, עד כמה הצבא צריך לבוא לקראתכם?, "לך חשוב ערכי החופש שלך, השוויון והחירות וכולי, ולדתיים, קודם כל חשוב הצביון. זה המסורת הדתית, שיוכלו לשמור על עצמם בתור בני אדם דתיים. 

אתה מקיים מצוות מהרגע שאתה פותח את העיניים ועד שאתה הולך לישון. התורה מדריכה אותך מה לעשות, איך לעשות, על כל צעד ושעל. לא הגיוני שעכשיו באים ואומרים לבן אדם: הגיע הזמן שאתה צריך להתגייס, במשך 3 שנים תעצור הכל – את הערכים שלך תשים בצד, כי פה יש צבא. אנחנו נגיש לך בכשרות שאנחנו רוצים, אתה תשרת עם נשים ביחד, למרות שחונכת וגדלת אחרת מגיל אפס. אי אפשר להגיד דבר כזה לבן אדם דתי."

צבא, שוק העבודה, דת… אלה כנראה לא יקרבו ביננו. אבל שיח, הקשבה, אכפתיות אולי כן. דוד, מילה אופטימית לסיום?

"כל עוד אין מי שדואג ללבות את הבעירה של הפילוג, שמובילה לריחוק ולא לקירוב ביננו, אז אני מאמין שאפשר לחיות בהרמוניה. חיפה היא אחלה מקום ואחלה דוגמה לזה. היה בחור ערבי שהייתה לו פה חנות ממול, נסגרה לא מזמן. השכן החרדי מלמעלה היה הולך לעשות אצלו מסאז'. מסאז'(!), שתבין. עד כדי כך זה לא משחק פה תפקיד."