על קבוצת "החיפאית" של תאטרון חיפה
"החיפאית" היא קבוצה של יוצרי תאטרון שמתגוררת ויוצרת בעיר חיפה, תאטרון מאתגר
ועכשווי. "החיפאית" מחפשת דרכים להפגיש בין האמנויות השונות במבנה התאטרון (הפיזי והארגוני), מתוך אמונה שההיתקלויות הללו יולידו את המעניין, ההרפתקני, המסקרן, המרחיב – וגם את היפה.
חברי הקבוצה מגיעים מרקעים אמנותיים מגוונים, ו"החיפאית" תזמין יוצרים מתחומים שונים ל'שהות אמן' על מנת לשקוד על פיתוח חומרים חדשים יחד עם חברי "החיפאית".
"החיפאית" מבקשת לייצר תאטרון שהוא נקודת מפגש ואירוח נעימה, אבל גם מעמתת ומאתגרת. כזו שמזמינה להרהור, ביחד ולחוד, על מה שחשבנו שהוא מובן מאליו, ולהמשיך את המסורת של תאטרון חיפה כתאטרון עירוני יוצר שינוי, שמחפש את המקום בו תאטרון איכותי ומקצועי לוקח חלק בחיי התושבים בעיר.
ראיון עם ארנון רוזנטל, 27, שחקן "החיפאית":
לעסוק בחיפה עצמה
תאר את תהליך העבודה בחיפאית. איך מחליטים על נושא?
אחת השאלות הראשונות ששאלנו את עצמנו, קשורה לעובדה שאנחנו פועלים בתאטרון עירוני. אילו פעולות אנחנו יכולים לעשות בעיר הספציפית הזאת, מעבר להעלאת הצגות? מה זה אומר בכלל להיות חלק מתאטרון עירוני.
אחת התשובות שלנו הייתה לעסוק קודם כל בעיר עצמה, בנוף שלה, בהיסטוריה שלה ובסיפורים שלה. מתוך זה התחלנו להתעמק בחומרים ספרותיים של אליאס חורי, יואל הופמן ואחרים, בהם העיר חיפה מהדהדת.
לצאת אל העיר
עוד החלטה שקיבלנו היא לא להסתגר בסטודיו 8 שעות ביום, אלא לצאת החוצה ולהשתלב בעיר כיזמי תרבות שעושים כל מני דברים. אנחנו מקדמים פרויקטים אמנותיים עם קבוצות שונות באוכלוסייה, בונים מערכי שיעור וסדנאות לבתי-ספר, ועושים עוד הרבה דברים, כדי לנסות להרחיב את המושג "תאטרון" מעבר לגבולות אליהם התרגלנו.
למשל, בחודש הראשון שלנו כאן פתחנו בר צמוד לתאטרון באוויר הפתוח, שנקרא VILLA, והוא משמש כרגע גם להופעות של התאטרון עצמו בגלל מגבלות הקורונה. היה לנו חשוב לפתוח מקום בילוי נעים שכולם ירגישו מוזמנים אליו. בינתיים אנחנו מקרינים שם סרטים פעם בשבוע ומארחים מופעי תאטרון ומוסיקה.
סוג אחר של תאטרון
הפרויקט הגדול הנוכחי שלנו הוא הצגת שוטטות עם אזניות בעקבות "אפרים" של יואל הופמן, שתעלה באמצע ספטמבר.
מה קורה במהלך העבודה?
הרבה מהעבודה שלנו היא לנוע ביחד, להרגיש את הגוף ולהזרים את הדם, לרוב בשעות הבוקר. אחר כך זה דינמי. עכשיו אנחנו מתמקדים בהצגת השוטטות, אז לרוב אנחנו צוללים לקטע מהטקסט ו"פותחים" אותו, לא באופן שכלתני-ספרותי אלא מנסים להכניס לגוף שלנו את הנסיבות, הסיטואציות והתנועות שהחומר מצייר. אחר כך אנחנו עושים סשן "אטיודים", סוג של אימפרוביזציה על החומר, שהיא הדרך שלנו לנתח אותו על הרגליים ולהרגיש את הדברים עליהם דיברנו.
הרעיון הוא לא "להכין סצנה", אלא להתמסר לתנועות אותן פתחנו, הרבה פעמים בלי מילים אלא רק עם הגוף. הדרך הזאת מאפשרת להרגיש את המפגש ביני לבין החומר, ולא לנסות לגלם איזושהי "דמות" מדומיינת. זה לא סוג "נעלה" יותר של תאטרון, אלא פשוט סוג אחר, שמציע כיוונים שמסקרנים אותנו בשלב הזה של העשייה.
יצירה חיה ודינמית
כותבים את המחזה?
הוא נבנה תוך כדי תנועה. מתוך האטיודים איתי כותב קטעי-טקסט, אבל גם הם כל הזמן עוברים שינויים. בסוף יהיה משהו כתוב, אבל המופע לא יהיה בנוי כמחזה גמור אלא כיצירה חיה ודינמית שהרבה מהחלקים בה משתנים כל ערב. גם התפקידים שלנו מתהווים תוך כדי תנועה.
חברויות ויחסים – משהו מיוחד שנוצר ביחסים בין המשתתפים?
יש תחושה כללית של ביטחון אחד בשנייה, ברמה היצירתית וגם הבינאישית. ולדעתי זה מיוחד ונדיר.
מה אתה יכול להגיד על העבודה/החוויה בחיפאית ששונה מכל קבוצה אחרת שעבדת בה?
זו הפעם הראשונה שאני נמצא במרחב עם חופש יצירתי כמעט מוחלט, ובכלל, הדרך שאנחנו מנסים לסלול ביחד היא חדשה לכולנו. אנחנו לא קבוצה של כמה שחקנים ובמאי, אלא קבוצה של יוצרות ויוצרים שפועלים ביחד, והפעולות שלנו תלויות קודם כל בנו. אם לא ניזום בתוך הקבוצה, שום דבר לא יקרה. זה דורש סוג אחר של התמסרות שלא חוויתי עד עכשיו.
מאיזה גיל ידעת/הרגשת שיש בך את "חיידק" המשחק?
מעולם לא היה לי "חיידק" משחק. פשוט התגלגלתי לעסוק בזה וההתגלגלות הזאת ממשיכה עד היום, ואני שמח ומקווה שהיא תמשיך.
עולם המשחק הוא עולם מדהים
איפה למדת משחק?
למדתי תאטרון ופילוסופיה באוניברסיטת ת"א, עשיתי שם תואר ראשון ושני. בתאטרון עשיתי תואר שני מעשי שקוראים לו "שחקן יוצר". לא למדתי בביה"ס למשחק סטנדרנטי. התנסיתי בתוך הלימודים וככה התפתחתי.
למה דווקא משחק?
קצת בהקשר לתשובה הראשונה. זה פשוט משהו שמכוח העשייה נהיה חלק ענק בחיים שלי. אני חושב שחלק מהכוח הזה או המקור של הכוח הזה, זה הקבוצה והביחד.
גם מתוך החוויה של התיכון, של מגמת התאטרון, שהיינו שם ממש קהילה. לא היינו רק אנשים שעובדים ביחד, היינו חברים שיש להם עולם משותף. יש את הפן שקשור לגיל ההתבגרות, של לחצים של "מה חושבים עליי".
ברגע שאנחנו עומדים על במה, אנחנו נחשפים בצורה שהיא שונה והיא מיוחדת והיא מפחידה גם, ויכולה להיות טראומטית אפילו. אבל עובדה שלא וויתרתי על זה.
גם בביה"ס וגם כשעבדתי בתור שחקן, אמרתי לעצמי כמה זה קשה וכואב, ועדיין לא ויתרתי על זה. אני חושב שעולם המשחק הוא עולם מדהים.
חיפה כ"כ שונה…
במקור מחיפה?
אני מתל אביב וגדלתי בת"א. ואני כ"כ מאושר על המעבר. חיפה כ"כ שונה מת"א לטוב ולרע. קשה להשוות ביניהן, למרות שבשתיהן יש ים. יש כאן אופי אחר. מבחינת המרחב העליות והירידות ברחובות ועוד. בשבילי זה היה שינוי אווירה כ"כ מדויק.
מה לא ידעת על אומנות התאטרון כשרק התחלת?
לא ידעתי שיש לה הרבה מאוד פנים וסוגים. לא ידעתי שיש הרבה דרכים לעשות תאטרון. חשבתי שיש סוג מסוים של איך נכון לשחק ולהופיע. תוך כדי ההתנסות שלי, בקבוצות שונות, עם בימאים ובמאיות שונות, הבנתי שאין רק דרך אחת.
הפעם הראשונה/ הרגע הראשון על הבמה, תאר/י
זה היה בכיתה ג' אני חושב. עשינו מופע בטקס שבועות ואני זוכר שעצבן אותי שאנשים לא זוכרים את התנועות ואת הטקסטים.
השילוב בין הר לים
תאר/י את החיבור עם חיפה, משהו שמיוחד עבורך בעיר הזו?/ בקהל החיפאי?
השילוב בין ההר לים מיוחד בעיניי. וגם, הגיוון של האנשים במיוחד בשכונת הדר שבה אני חי ובה התאטרון נמצא. יש פה כ"כ הרבה אנשים מרקעים שונים. למרות השוני הגדול בין האנשים, מרגיש לי שעם כל הקשיים שיוצאים מזה, זה דווקא נעים.
יש הצגה מסוימת שאהבת במיוחד? למה?
הצגה שקורים לה "when i die", זו הצגה של במאי שווייצרי שקוראים לו טום לוז. הרגע שבו ראיתי את ההצגה הזאת, היה רגע מכונן מבחינתי. הסתכלתי ולא האמנתי כמה יופי יכול להיות באמצעים כ"כ פשוטים. העובדה שהפרפורמרים של טום לוז הם גם מוזיקאים מקצועיים הייתה מפעימה בעיניי. הם יצרו עולם מדהים ואני ממש ממליץ לראות את ההצגה הזאת.
איך מתחברים לדמות? יש דמויות שקל לך יותר להתחבר אליהן? כאלה שקשה? למה?
ברגע שהבנתי או שגיליתי שיש סוג שלם של תאטרון שלא משתמש במילה "דמות" ורואה את המילה "דמות" כלא אפקטיבית, זה שינה את התפיסה שלי בתור שחקן. הפסקתי לנסות לבנות איזה דמות שהיא רחוקה ממני ושהיא לא אמיתית וממשית. לרוב המונח "דמות", הוביל אותי למקומות לא אותנטיים. ברגע שחיפשתי איפה ארנון נמצא בסיטואציות שונות, גיליתי את עצמי בתור פרפורמר, וזה היה רגע מכונן.
השחקנים נדרשים להיות יוצרים
מה עושה שחקן, בימים כאלה, כשהבמות סגורות?
אנחנו נדרשים לחשוב. משהו שאני מרגיש שהיה צריך לעשות גם בלי הקורונה. השחקנים נדרשים עכשיו, יותר מאי פעם, להיות יוצרים. אני חושב ששחקניות ושחקנים שבאמת בחרו במקצוע הזה, סביר שיהיו אנשים יצירתיים שחושבים מחוץ לקופסה, וזה הזמן לממש את היצירתיות הזו.
איפה אתה רואה את עצמך בעוד שנה מהיום? בתקופה כזו של חוסר וודאות?
אני מייחל לעצמי להמשיך בתנועה. אם בעולם המשחק או הפילוסופיה. להמשיך להיות בתנועה בעולם של חוסר וודאות.
בהינתן האפשרות לבחור כל דמות שתרצה, את מי היית מזמין לארוחת ערב?
הייתי שמח להחזיר את סבא שלי, סבא עזרא, ולשבת איתו לארוחה. הוא דמות מרגשת.
מהו בעיניך יום מושלם?
יום של תנועה, שקט ויופי.
מתי לאחרונה שרת לעצמך? למישהו אחר?
שרתי השבוע בדרך לחיפה.
על מה בחייך אתה מודה?
על היכולת לראות.
אילו יכולת לקום מחר בבוקר עם תכונה או יכולת כלשהי, מה היא תהיה?
לדבר את כל השפות בעולם.
אילו כדור בדולח היה יכול לגלות לכם את האמת על עצמך, על חייך, על עתידך או על כל דבר אחר, מה היית רוצה לדעת?
כלום, מעדיף לגלות בעצמי.
מהו ההישג הכי גדול של חייך?
ההישג הכי גדול בחיי זה שלמדתי לנשום.