קורונה וזוגיות
בימי קורונה אלה, כשחוסר הוודאות צובע כל תחום בחיינו, אם זה התחום התעסוקתי – כלכלי, הבריאותי וכיו"ב, באופן ישיר, גם תחום הזוגיות מושפע מהמצב. אין זה מקרי כי מאז תחילת משבר הקורונה עלה אחוז הגירושים זוגות רבים מדווחים על עליה בקשיים שהם חווים בתחום הזוגיות.
מאחורי הצורך להתגרש
אנחנו מבחינים בשלושה שלבים בהתפתחות הזוגיות ובגורמים העומדים מאחורי הצורך להתגרש.
נישואים ראשונים
הנישואים הראשונים, שעדיין מקובלים בארץ בגילי העשרים, הם לצורך קינון, הקמת משפחה, הולדה, כשברקע שלהם – הורמונים פעילים, מעורבים במיניות ברמה גבוהה. זוהי, מה שאנו מכנים "התאהבות". ההתאהבות מתרחשת, בדרך כלל, על בסיס דחף הורמונלי חזק, ולא רק אצלנו – בני האדם, אלא בקרב כל בעלי החיים.
כל זה נועד, כדי להבטיח את המשכיות החיים – את הדור הבא.
הלא, אם נחשוב על העניין בצורה מפוכחת, תוך נטרול הדחף האינסטינקטיבי (ההורמונים והמיניות) נבין די מהר כי גידול ילדים הוא דבר יקר ובוודאי לא קל …
מונעים מתבונה, האמנם?
אנו, בני האדם, יצורים חושבים. רבים מאמינים, כי הדבר המכתיב את בחירותינו בחיים הוא הרציונל, התבונה. אך למעשה, רבות מבחירותינו נעשות, תחת השפעתם העצמתית של דחפים חזקים מכך, עד לכדי רמה שנתפסת לעתים כבלתי הגיונית.
בהשפעת ההורמונים הללו, נשים וגברים רבים לאורך ההיסטוריה האנושית, שילמו בחייהם (כי "התאהבו"…).
במסגרת הנישואים, זוהי התקופה הרגישה ביותר לבגידות והמועדת ביותר ל"התאהבויות" נוספות.
כך גם פועל הדחף של האם לגונן על צאצאיה, והיצר של האב להזין את ילדיו.
האם נולדה ברחמה והאב הוא הצייד.
החזק זוכה
התבוננות בבעלי חיים מגלה דגם זהה לחלוטין. האריה החזק, הפוצע והממית את אויביו, הוא שיזכה בנקבה. הכלב או החתול יסכנו את חייהם ואת חיי מתחריהם כדי לזכות בנקבה המיוחמת.
ומדוע?
פשוט מאוד – כי לצורך השבחת הזרע, החזק ביותר הוא המתאים.
הטבע גובר על התבונה
אצל בני האדם, זה שנראה טוב, בעל הממון, שמגיע ממשפחה טובה, חכם, תכונות שיאפשרו כמה שיותר את הבטחת הקן שיוקם, הבית לצאצאים, בצורה הטובה ביותר.
האישה נבחנה לאורך ההיסטוריה במבנה גופה, האגן והשדיים, כקשר ישיר ליצירת הצאצא ותזונתו.
לגיטימי ומובן? – כן. צודק חברתית? – לא. אך הטבע גובר על התבונה.
האחריות ההורית פוחתת
גילי הארבעים, מסמנים את השלב בו האחריות ההורית פוחתת, הקן מתחיל להתרוקן וההתמקדות היא בזולת עמו חברנו: האם הוא או היא, הם אכן מושא אהבתנו?
ער לסופיות החיים
גירושים בגילי השישים-שבעים, לאחר עשרות שנות זוגיות, מלווים, כמעט תמיד, בשבר נפשי -גם אם לא מודע. האדם עובר שינוי ומתחיל להיות ער, ביתר אינטנסיביות וכגורם מניע, לאופק ולסופיות של חייו. חבריו חולים, הולכים לעולמם, הוא עצמו מתחיל לחלות, וההתכחשות לסופיות החיים הופכת לגורם תודעתי נוכח.
להספיק להגשים
הרבה מהגירושים בגילים אלו, נמצאים בקורלציה עם משבר אישי – נפשי, לא בהכרח מודע, של "המוות מתקרב ועלי להספיק להגשים את שהחסרתי בחיי". בן או בת הזוג, גם אם צעדנו איתם שנים, הופכים למראה המשקפת לנו את הדעיכה וחוסר המימוש.
"אני רוצה לחזור ולהיות צעיר, לנסוע על אופנועים, לטייל באמזונס, להשלים את מה שהחסרתי…".
כאן נכנס המשתנה המפחיד – האצבע מופנית בהאשמה (שוב לא מודעת) לבן/בת הזוג.
'לחטוף' מהחיים
גירושים בגילי שישים – שבעים מצויים, כמעט תמיד, בקשר עם שבר נפשי, דיכאון, תחושת מחדל ורצון להספיק ו'לחטוף' מהחיים, מתוך תחושה שהם מסתיימים.
איך משתחרר מהכאב?
והשאלה היא, כיצד בגיל המתקדם הזה, ניתן להשתחרר מהכאב הכרוך בגירושים?
עשרות שנים של זוגיות מקנה תחושת מעטפת, בית, שורשים, שמסופקים לנו מהזולת. המעטפת, החיונית בילדות, הופכת לחיונית אף יותר בגיל מתקדם. 'היא' או 'הוא' הם 'הבית שלי',
המקום ממנו אני יוצא ואליו חוזר, ובעיקר, מספק ביטחון בצעידה במורד, לאחר שהשקענו שנים בזוגיות.
כשכל זה מתנפץ…
כשכל זה מתנפץ – הטראומה היא אדירה.
אז איך יוצאים מזה?
ישנם שלבים מוכרים שעוברים על האדם במצב הזה, ממש כמו באבדן ובאבל. את אלה, עם כל הקושי, חייבים לעבור.
הסיכון הטמון בהם, הוא ההתמסרות להם, ומכך רצוי מאוד להישמר.
החלל שנפער
את הגירויים המוכרים (האופן בו בן הזוג אכל, ישן, התהלך, הגיב וכו'), שהפכו לחלק מזהותנו, יחליפו גירויים חדשים, עם בני זוג חדשים ומתאימים, כשהזוגיות, במקרה זה, דורשת זמן והסתגלות.
חשיפה לגירויים בזוגיות החדשה, (שכן, האדם לא נועד לחיות בבדידות), היא שתרפא בהדרגה ומתוך הבנה, את הכאב, ותמלא את החלל שנפער.
בימים האלה…
כאמור, בתקופה זו, כשעל המורכבות הזוגית מועמסים קשיים נוספים, המתח הנפשי עולה, והזוגיות שלנו מוצאת עצמה ב'סיר לחץ'.
שימרו על עצמכם בתקופה מורכבת זו וקבלו בהבנה את מה שניתן,
בהצלחה!
ד"ר רות אנגל – פסיכולוגית ופסיכותרפיסטית.