שועלים ותיקים לא צריכים להסביר • בני גנץ וממשלת נתניהו • פרשנות • ד"ר יריב שגיא

היה עצוב לראות השבוע בטלוויזיה את תהליך בחירת היושב ראש החדש של הכנסת. באולם הריק ישב רק ח"כ אחד – בני גנץ. אמנם נראה היה שהוא שקוע בניסיון לסגנן את הנאום שיישא בעוד רגע לאומה תחת כובעו החדש. אבל בפועל התרחש שם טקס מוזר, בו הוא סקר במבטו את שיירת המצביעים שחלפו על פניו. הוא חלק להם חיוויים שונים עם מבטו, כתפו ומרפקו, והם בתמורה שפטו אותו במבטם על החלטותיו האחרונות. מבחינתו היה זה מצב אידיאלי. אף אחד לא יכול היה לעצור לידו ולדבר איתו בגלל הנחיצות להמשיך את המצעד בימי הקורונה. זאת הסיטואציה הכי קרובה למסדר צבאי שניתן לייצר בתוך סיטואציה כל כך לא צבאית, וגנץ נראה נינוח למדיי.

לימים לא ייזכר ממנו דבר

הנאום, לבסוף, לא היה שווה את המאמץ שניכר על פניו של גנץ בזמן שכתב אותו. החוויה החשובה עבורי מהנאום הוא דווקא הבדיחה שהוא הזכיר לי: איך יודעים שפוליטיקאי משקר? השפתיים שלו זזות.
לא יודע איזה חיבור פרוידיאני יצר את ההקשר הזה בראש שלי. הרי הנאום של בני גנץ היה מאוד ענייני למרות שלימים לא ייזכר ממנו דבר. כנראה שהיו אלה דווקא המהלכים שקדמו לנאום שערערו את היכולת האישית שלי להמשיך ולספוג הצהרות נוספות מגנץ. הצהרות שבאופן עקבי אינן מתיישרות עם המציאות המתגלה מעבר לסיבוב.

האם גנץ שיקר לאומה?

תלוי את מי שואלים. התומכים שלו יציינו מיד שהוא מילא את עצמו באחריות לאומית, סתם את האף ונכנס לממשלה עם ביבי. המתנגדים שלו, לעומת זאת, יתארו את החלטתו כזחילה אל הממשלה. הם גם בוודאי יזכירו עוד כמה החלטות שקדמו להחלטה הזו המצביעות באופן מובהק על דפוס הפעולה של גנץ. אבל השיח הזה הוא משני, לדעתי, ביחס לתחושה הציבורית שיצרה סדרת ההחלטות הללו. אבל לפני שנצלול להבנת הנפש הציבורית של עם ישראל חשוב לי קודם לרכך קצת את המכה שתבוא בהמשך. בנקודה זו חשוב לציין שפוליטיקה היא תחום מיוחד מאוד. האנשים שעובדים במקצוע הזה נמצאים בחזית ההתרחשות הציבורית. המקום הזה אינו טריוויאלי מכיוון שאין בו "נכון" ו"לא נכון". יש רק החלטה שצריך לקבל. ועל מנת שההחלטה הזאת תהיה כשרה צריך לעשות רק דבר אחד – להסביר אותה. זהו. לא להצדיק, לא לפאר ולא לתקוף את האופוזיציה – רק להסביר.

קשה לעיכול

המציאות הזו של הפוליטיקאים קשה לעיכול עבור האזרח הממוצע. הרי כמה זה כבר קשה לקבל החלטות? אז מסתבר שזה לא קל. ההחלטות הללו, לא רק שסוללות דרך בארץ לא מוכרת, אלא שלפעמים הן מסתברות כלא-מיטביות. בנקודה זו יש צורך להבין דבר נוסף לגבי מציאות חייו של הפוליטיקאי. לעתים פוליטיקאים גם משנים את דעתם, או יותר נכון, הם נאלצים לשנות את דעתם. שינוי דעה איננו דבר המנוגד לטבע. כולנו משנים את דעתנו, אבל במציאות הפוליטית בישראל הרי ששינוי דעה הוא לא פחות מחיוני על מנת להמשיך ולכוון את כולם לכיוון הרצוי. השאלה היא: למי רצוי הכיוון החדש?

שועלים ותיקים לא צריכים להסביר

השועלים הפוליטיים מצליחים לשנות דעה מבלי להסביר ומבלי שנרגיש שאנחנו צריכים לקבל הסבר. הם משנים מושגים, משחקים עם מושא האשמה ועוד כל מיני טריקים ושטיקים. אבל רוב הפוליטיקאים אינם מחודדים ברמה כזאת. הם באמת צריכים להסביר לנו מדוע שינו את דעתם. במידה והפוליטיקאי לא יצליח לעשות זאת הרי שהוא שקרן, זגזגן, הפכפך, חסר עמוד שדרה, לא מרוכז, סובל מזיכרון קצר או פשוט רמאי. לפעמים הפוליטיקאי הוא באמת כזה. אבל לפעמים הפוליטיקאי לא מצליח להיות משכנע די הצורך או שההסבר שלו ממש לקוי. מצב כזה עשוי להיתפס מבחינתנו כהוכחה לכך שהפוליטיקאי שיקר, סיבן או סובב אותנו על האצבע הקטנה. לצערי, התחושות הללו הולכות ומתרבות, לפחות אצלי, ככל שמתקדם הזמן.
נראה שלפוליטיקאים שלנו יש פחות בושה, הרבה יותר חוצפה, ובעיקר חוסר חשק להסביר לנו מה קורה.

"תגובה לדיסאינפורמציה"

מסתבר שיש לא מעט מחקרים המנסים להבין את התנהגות הציבור כשהוא מתאכזב מהנבחרים שלו. סוג האכזבה העיקרי שנחקר הוא האכזבה הנגרמת כתוצאה מהפרת הבטחות. אבל בנוסף לתחושה זו עוסקים לא מעט מחקרים גם בתגובת הציבור לשקרים של פוליטיקאים. בשפה הרכה של המחקר זה נקרא "תגובה לדיסאינפורמציה". מסתבר, שרוב רובנו לא ממש מתרגשים משקר קטן. במיוחד אם אותו נבחר ציבור, אשר העביר אלינו דיסאינפורמציה, גם מתקן את עצמו.

אנחנו הרי רחמנים בני רחמנים, או שאנחנו פשוט מאוד אוהבים את השקרנים שלנו.