חנה שוורץ החיים בהסגר • מאת רותי זוארץ

חנה שוורץ היא מקרה של “סופר וומאנית” שגלימתה הקצוצה מסרטן, שפושה בה, לא מונעת ממנה לעוף רחוק ולהגשים את חלומות כל בני ביתה. למרות מחלתה האנושה היא מתמודדת שנים היא ממנכ”לת את תיאטרון הסטודיו החיפאי הידוע שהוא בית לתיאטרון פרינג’ והופעות וכן בית ספר למשחק, שהיה חלומה של יונתן שווורץ בנה שעומד בראשו ומפעיל אותו בפועל.

משפחת שוורץ (צילום אלבום אישי)
משפחת שוורץ (צילום אלבום אישי)

מהו תיאטרון הסטודיו?

“הסטודיו קיים כבר 16 שנה. ייסד אותו ניב כהן, כמקום לקיום סדנאות משחק.” היא מספרת.
“יונתן הצטרף לסטודיו שנה לאחר מכן כמורה למשחק, בסדנאות. יונתן התרשם מהמקום, התאהב בו והחל להגשים את אחד מחלומותיו ופתח לראשונה, שנה לאחר מכן, את התאטרון. רעיון האמנות נרקם במשפחה שנים רבות לפני כן.

תולדות המשפחה:

“אנחנו, בעלי ז”ל ואני, עלינו לארץ בשנת 1977 עם תינוק קטן וחלום ענק.
כעולים חדשים, עברנו את כל הקשיים שכולם עוברים – הסתגלות, מחסור, קשיי שפה ושינוי תודעתי בחיים היומיומיים. כזוג צעיר, פעלנו בחריצות להגשמת החלומות והמטרות המקצועיים שלנו וגם ובמיוחד לבניית המשפחה עם עקרונות מאוד ברורים. קודם כל רצינו משפחה גדולה (יש לנו ארבעה ילדים ביולוגים ועוד שניים מאומצים) ושנית קבענו שנאפשר ונתמוך בכל ילד להתפתח בכיוון שיבחר ועד כמה שתלוי בנו, לא ננסה להשפיע מקצועית על אף אחד מהם. החלטנו לשמור את הרצונות שלנו לעצמנו. החלטנו להיות שם בשבילם באמת, גם אם ההחלטות המקצועיות שלהם לא ימצאו חן בעינינו. הכל בתוך קווים מאוד ברורים של להיות אנשים ישרים, נעימים לבריות ואחראים לבחירות האישיות.

כהורים מאוד קל להצהיר הצהרות כאלו, כשהילדים קטנים ועדיין מושפעים ותלויים בנו, אבל המבחן האמיתי היה כשהם בגרו ובחרו את דרכם.

מיהם בני משפחת שוורץ?

“שני הבנים הבוגרים סמואל ויונתן פנו לתחום האמנות ולמדו בבתי ספר לאמנויות רעות וויצ”ו דאז . כבר בתקופת התיכון גיבשו דעה מקצועית אמנותית ורקמו חלום משותף גדול שנראה לכל הדעות משהו בלתי אפשרי. כל אחד התקדם לכיוונו, צבא, לימודים, עבודות מזדמנות . יונתן היה מאוד ממוק. הוא “.התקבל לתיאטרון צה”ל ולאחר מכן לבית הספר למשחק ניסן נתיב בתל אביב. לאחר 5 שנים של עבודה ענפה כשחקן ,לעתים 7 הצגות בו זמניות בכל מיני תיאטראות , הופעות בארץ ובחו”ל , החליט לפעול בכיוון הגשמת החלום לא רק להיות שחקן אלה לקדם את המקצוע ולהשאיר חותם”.

איך רקם עור וגידים תיאטרון הסטודיו?

יונתן החליט לחזור לחיפה, התקבל לתאטרון חיפה. הוא היה חלק פעיל מה”חיפאית” והתחיל לעבוד בסטודיו כמורה, אז החלה ההגשמה האמיתית שלו. ראשית, בהקמת תיאטרון הפרינג’ הראשון בחיפה יחד, עדיין, בניהולו של ניב כהן. לאחר מספר שנים, ניב כהן חזר בתשובה, התרחק מהתיאטרון והציע ליונתן להמשיך עם הניהול של הסטודיו. באותם הזמנים המשפחה עברה תהליכים משמעותיים – אני עבדתי בחינוך. התחלתי כמורה, מחנכת, המשכתי כמנחה מורות, רכזת אזורית בהדרכת בתי ספר והתקדמתי לתפקיד ארצי במשרד החינוך. בעלי היה רופא מומחה בנוירולוגיה, הוא התקדם הרבה בתחומו, אך בגיל צעיר חלה בסרטן, עבר שנים קשות והצליח להתגבר ולחזור לעבודה שוטפת ואף להמשיך ולהתקדם בתחומו. בזמן שיונתן חזר לחיפה, בעלי חלה בסרטן בפעם השנייה ולאחר מכן בפעם השלישית. אני יצאתי לפנסיה מוקדמת על מנת לטפל בבעלי. למרות הקשיים שהיו בבית, מצאנו זמן ואנרגיה בשביל לבדוק את הכיוונים של כל אחד מהילדים”.

מתי נכנסת לתמונה כמנכ”לית תאטרון הסטודיו?

הרגשתי שהגשמתי את חלומותיי, בניתי משפחה יפה בארץ, מבחינה מקצועית הגעתי לאן שרציתי. התמודדתי עם קשיים לא-קטנים בגידול הילדים ובמחלות שעטפו אותנו. למרות הקשיים, הרגשתי שלמה עם עצמי. זה היה הזמן הנכון עבורי לדבר עם הילדים. חשוב היה לי לבדוק מה מצבם, מבחינת הגשמת החלומות שלהם והאם יש משהו שבו אני יכולה לעזור, כדי שגם הם יגיעו בסופו של דבר למקום שאני הגעתי, רגשית. מקום שלם, מקום רגוע, מלווה בתחושה של הרבה עשייה מבורכת. כאן התחילה הדרך שלי ושל המשפחה שלי עם הסטודיו. ניב כהן פרש, יונתן ואני רכשנו מידיו את הסטודיו ולקחנו על עצמנו את הניהול שלו, ויחד איתנו כל המשפחה החלה לקחת חלק פעיל בעשייה.

מה היה מצבו של הסטודיו בימים בהם התחלת לנהל אותו?

מצבו הכלכלי של הסטודיו לא היה טוב ועל מנת לבנות את המפעל נפלה החלטה במשפחה שכולם עובדים למען שגשוג העסק. בעלי, למרות מצבו הבריאותי, לקח עבודה נוספת כדי לתמוך כלכלית בהוצאות הסטודיו והיה מגיע בסופי השבוע ומשמש בתפקיד כרטיסן בהופעות. סמואל, בעל משרד אדריכלות בצפון, היה מגיע עד היום כל סוף שבוע ושימש בתפקיד הברמן. פנינה דורית רופאה והיא אחראית על הקופאים וקופאית בעצמה. שאר הילדים עובדים על פי הצורך. הגשמת החלום של יונתן הפך בהדרגה להיות מפעל משפחתי משגשג.

כמה שנים הוא קיים? מה הוא מציע?

“אנחנו מנהלים את הסטודיו יחד מזה 8 שנים. בתקופה הזאת הסטודיו צמח בשלושה מישורים עיקריים:
1.. פתחנו , לפני 3 שנים בית ספר מקצועי למשחק.

  1. הגדלנו את כמות סדנאות המשחק לחובבים ומסלול ההכנה לאודישנים.
  2. התיאטרון השתבח ומארח הצגות מקוריות והצגות אורחות מהארץ ומחו”ל. כמו כן , הופעות מוזיקה בסגנונות שונים , סטנד אפ ועוד.הקו הברור והמאפיין את הסטודיו הוא קו המקצועיות.בית הספר התלת שנתי המכשיר את שחקני העתיד בנוי על עקרון שמשלב את הבסיס הקלאסי המחייב כל שחקן יחד עם חדשנות מקצועית עולמית המתבקשת בתקופה זו . בית הספר שואף לאיכות בעבודה האישית והקבוצתית של הלומדים בו ומאפשר יצירה . זה בית הספר היחיד שפועל בתוך תיאטרון פעיל בו הלומדים חווים הלכה למעשה את עולם המשחק”.
  3. במה ההייחודיות של סטודיו?
    הסדנאות ייחודיות בכך שתוכנית הלימודים בכל הקבוצות נגזרת מהתוכנית המקצועית ומותאמת לגילאים השונים ולרמות השונות. לומדים אצלנו תלמידים מגילאי בית הספר היסודי ועד פנסיונרים.
    יש בסטודיו קבוצות ברמות שונות החל ממתחילים ועד קבוצות הפקה בהן מעלים מספר הפקות כל שנה. אנו נותנים מענה גם לאוכלוסיות בעלי צרכים מיוחדים שבאים לסטודיו וקבוצות שאנו באים אליהם .יש לנו שיתופי פעולה עם הרבה גורמים באוכלוסיה ולכל אחד אנו מתאימים תוכנית ייחודית במסלול הכנה לאודישנים פיתחנו שיטת עבודה ליחידים ובקבוצות קטנות המותאמת לסוגים השונים של אודישנים בארץ וגם מי שמתכונן ללמוד בחו”ל בגילאים השונים”.

כיצד נבחר צוות הסטודיו?
“הצוות של הסטודיו נבחר בקפדנות וכולם אנשי מקצוע ,חלקם שחקנים ובמאים. התאטרון מתפתח ומשתבח. אנחנו כל הזמן עובדים כדי להגיע לקהלים חדשים ולכן מביאים אמנים מכל רחבי תבל להופיע אצלנו. יצרנו ליינים של הופעות. בשנתיים האחרונות פיתחנו מאד את הסטנד אפ בחיפה ובכל חודש יש לנו “במת פגע וברח” כמו בכאמל קומדי קלאב, בה מופיעים בכל חודש סטנדאפיסטים חדשים שבאים מכל הארץ.

יש לנו כבר כמה שנים ליין ג’אז משובח שמארח גם באופן קבוע את הסצינה הניו יורקית שמביאה אלינו נציגים בכל שנה. השמועה על הסטודיו התפשטה שם חזק מאד ואחת הנגניות הוותיקות שם אמרה עלינו שאנחנו ה”בלו נוט” הישראלי. חוץ מזה, אנחנו מטפחים קבוצות פרינג’ (קבוצות עצמאיות), שיוצרות הצגות איכותיות שעושות את הבכורה אצלנו ומכאן ממשיכות להופיע גם בתל אביב ובמקומות נוספים. יש לנו שיתוף פעולה מלא עם תיאטרון תמונע וצוותא בתל אביב ואנחנו מארחים אותם אצלנו ומתארחים אצלם כל הזמן.

בחודש ינואר 2020 הגענו לשיא של בכורות ובכל שבוע עלתה אצלנו הצגה חדשה. זה מאד לא מובן בעיר כמו חיפה, שאינה נחשבת לעיר יצירתית במיוחד, אבל ממש אין לנו מה להתבייש.

מעבר למקצועיות אנו מאמינים ומקפידים במתן יחס אישי לכל באי הסטודיו – תלמידים, צוות, אורחים. הסטודיו הפך לקהילה, ל”בית” כולם מכירים את כולם. השיח הוא שיח פתוח ואפשר לדבר על הכל – ללא צנזורה”.

את אישה חולת סרטן. כמה זמן את חולה במחלה? עד כמה קשה היא?

עד לפני שלוש וחצי שנים, יונתן ואני היינו כל הזמן בסטודיו. חלקנו את כל תחומי הניהול כאשר הדגש המקצועי תמיד היה בידיים של יונתן והדגש הארגוני – לוגיסטי היה בידיים שלי. בספטמבר 2016 בעלי נפטר, לאחר 7 חודשים מאוד קשים בטיפול נמרץ, וביום האחרון של השבעה גיליתי שגם אני חולה בסרטן מפושט ואני נמצאת בשלב האחרון של המחלה. גילוי זה, בנוסף לאבדה הקשה, שינה את כל כללי המשחק וטלטל את כל המשפחה.

איך עברת את מותו של בעלך, העזר כנגדך?

אף פעם זה לא זמן טוב כדי להתמודד עם אובדן כה גדול ולגלות מחלות קשות ובמיוחד בחודש ספטמבר שהוא החודש בו הפעילות השנתית מתחילה בסטודיו. בחודש זה הסדנאות נפתחות, יש הרבה תלמידים חדשים, הורים שבאים לרשום את ילדיהם, הרבה תנועה והרבה עבודה.

יונתן מצא את עצמו לבד בין-רגע, ללא הכנה מוקדמת וללא זמן התארגנות. אני חייבת לציין שלמרות המצב יונתן התמודד עם כל השינויים וזכה לתמיכה מלאה של הצוות, שלקח על עצמו לקדם את הסטודיו ולעזור בכל מה שהיה צורך.

איך זה להיות חולת סרטן ולהמשיך לנהל תיאטרון שהוא גם בי”ס?

סרטן זו מחלה שמעוררת הרבה אסוציאציות שליליות, ובצדק, זו מחלה פולשנית. יש היום סרטנים שניתנים לריפוי ולשליטה ויש כאלה שלא. אדם החולה בסרטן משנה סטטוס באופן אוטומטי הן בתודעה של הסביבה כלפיו והן כלפי עצמו. כשאמרו לי “יש לך סרטן אלים, ממשפחה מוכרת אבל מסוג די נדיר ואת נמצאת בשלב B4”‘ זה לדעת שיש בגוף שלי אוייב שלא מתפשר, שכבר התקדם ללא גבולות ושמסכן את חיי במיידי.

לא היה לי הרבה זמן כדי ללמוד מי הוא, איך הוא מתנהג באופן כללי על פי הספרות ואיך הוא מתנהג בגוף שלי, הפרטי, יחד עם כל הדברים האחרים שיש לי. בבת אחת נדרשתי להתעשת ולבצע המון בדיקות במהירות הבזק. נדרשתי לקבל המון אינפורמציה שלא היה לי זמן לעכל והכי קשה – נדרשתי להחליט החלטות שקולות במצב בלתי שפוי.

מה ראית לנגד עיניך?

מצד אחד היה לי ברור שאני יוצאת למלחמה, מגייסת את כל כולי כדי לנצח. יחד עם זאת אני צריכה לפעול, לא רק במישור הרפואי, עם כל המשתמע מכך, אלא גם לצד המשפחה שזה עתה קמה משבעה – ילדים שאיבדו את אבא, אחרי שלושה סבבים של סרטן וסרטנים שונים אחד מהשני וכעת, אולי עומדים לאבד גם את אמא ממחלת סרטן אחרת.

היה לי ברור שאינני רוצה למות כל כך מהר. ידעתי שאני צריכה לארגן את המשפחה ואת העבודה, לפני שבאמת אלך לעולמי. ואכן כך היה, יחד עם הטיפולים הקשים והאשפוזים קיבלנו החלטה שיונתן מקבל על עצמו את כל הניהול של הסטודיו במקום ואני פותחת משרד בבית ומהבית אני ממשיכה לנהל את כל הצד הלוגיסטי תקציבי של הסטודיו. בנינו את כל המערך הדרוש ועד היום כך זה עובד.

איך זה מתופעל בפועל?

אנחנו מקיימים ישיבות הנהלה ופגישות במשרד בבית בתקופות שאני יכולה לקבל אנשים, בתקופות בידוד אנו נעזרים בטכנולוגיה. יונתן מוביל ומקדם את הסטודיו ולוקח על עצמו כל פעם יותר ויותר תחומים. העבודה בצל הסרטן ובמיוחד כשברור לי שכדי לשרוד אני צריכה לשהות רחוק מאנשים, בסופו של דבר הביאה תועלת לסטודיו. מבחינה מקצועית, ההסתכלות על העסק מרחוק והצורך להבין אותו מקרוב מאפשרת לבחון את הדברים בזויות נוספות מאוד מיוחדות שבעבודה רגילה שגרתית לא היה קורה.

מה קורה ביומיום?

ביום יום אנו רגילים להיות חלק ממה שקורה ולפעול בהתאם ולהמשיך הלאה. במקרה שלנו, יונתן וגם העובדים צריכים לשתף אותי במתרחש, כדי שנוכל לקבל החלטות. ברגע שלא רק חווים מצב, אלא צריכים לדווח עליו, כולנו עוברים תהליך מבורך. בתהליך השוטף אנחנו מתרחקים קצת מהרגע ובזמן תיאור מצב / רעיון / תוכנית מקבלים אפשרות לניתוח נטול רגש, עמוק יותר ואובייקטיבי יותר”.

מה היו השינויים שביצעת?

בשלוש וחצי השנים שאני מלווה את הסטודיו מרחוק תוך מצבים של הישרדות קיומית, שיניתי את התפיסה הניהולית שלי מניהול ריכוזי לניהול הרבה יותר פתוח, להאצלת סמכויות שהביאו ברכה רבה לעסק. יונתן התחזק מאוד כמנהל מוביל צוות, עומד בפרונט, יוזם ומנחה ואני למדתי לסמוך, לאפשר, ליהנות מהפירות. למדתי להיות רגועה. למדתי לדעת שעכשיו אני השגתי את מטרתי, עזרתי ליונתן להגשים את חלומו והוא ידע להוביל אותו קדימה לפי הבנתו, למקום שהוא חלם. תפקידי משתנה – עכשיו אני ברקע, בייעוץ, בחיזוק וזה ממלא אותי שמחה וגאווה.

האם אין רגעי שבירה בדרך? מתי הם קורים ואיך את מתמודדת איתם?

מחלת הסרטן כמו מחלות אחרות היא מאוד מתסכלת ובקלות אפשר להישבר. אני אדם של עקרונות ומאז שחליתי אני בודקת את עצמי – האם אני מסוגלת לבצע את מה שבקשתי ודרשתי מבעלי ומחולי סרטן אחרים שליוויתי בעבר? האם היה נכון לדרוש מהם לשמור על המורל, להסתכל קדימה, להתגבר?

אז כן, אני דורשת זאת מעצמי, יש לי רגעים קשים, יש לי הרבה שאלות לא פתורות אבל יש לי תשובה אחת ברורה: אני ממשיכה קדימה. אני יודעת לעבוד בצוות ויש לי הסכם עם הרופאה שמטפלת בי. היא אומרת מה צריך ואני דואגת לקיים זאת בדייקנות, בלי פשרות גם כשקשה לי מאוד, כואב או נראה בלתי אפשרי.

אני מאמינה שלרצון יש תפקיד משמעותי בחיים. רצון זה לא רק כשנח לי, רצון זה המנוע לעשות את מה שלא נוח לי לעשות . קשה לי עם אמירות כמו “אני רוצה אבל לא אפשרו לי”, או “רציתי ולא נתנו לי”. אם אני באמת רוצה – שום דבר לא עוצר אותי ושום מכשול לא מספיק קשה כדי לעבור אותו.

אין פחדים?

“אני לא אחיה לנצח, ברור. ויתכן ואפסיד קרב או שניים, אבל כשאגיע לסוף אני רוצה להיות מסוגלת להסתכל על עצמי ולהגיד: אני מקבלת את המצב, כי באמת עשיתי כל מה שקבעתי לעצמי לעשות.

האם את בורחת מהמציאות או יוצרת אותה?

אני לא בורחת מהמציאות. המציאות עוזרת לי מאוד. יש עובדות שאין לי בררה אלה לקבל. אני האישה הכי חופשיה, עבדתי בעבודה מחוץ למשרד, נסעתי מאות קילומטרים כל יום, הסתובבתי בכל הארץ, סיירתי בהמון בתי ספר, קיימתי כנסים, השתלמויות והייתי בקשר עם אלפי אנשים.

אני, שיכולתי להישאר ערה במשך 10 שנים ולשמור על בעלי כל לילה גם כשלמחרת המשכתי לעבוד, שום דבר לא היה קשה לי. אני בעלת דימוי עצמי של אישה חזקה שיודעת להסתדר. אני, שהייתי יום יום בטיפול נמרץ ולקחתי חלק פעיל בטיפול בבעלי במחשבה שאני הכי בריאה ולא ידעתי שהסרטן מתקדם אצלי ומכרסם כל חלקה טובה. ברגע אחד צריכה לקבל שכל זה נגמר ושמעכשיו אני הכי חולה, הכי מוגבלת וכמעט לא עצמאית. זה הלם, אבל מתוך המציאות הזאת צמחתי. המציאות גרמה לי להסתכל על עצמי ולגלות את העוצמות האמיתיות שיש לי והן לא כמות הקילומטרים שנסעתי או כמות האנשים שניהלתי אלא מה יש לי באמת… מה הן התכונות והיכולות שאני יכולה לגייס כדי להתקדם מהנקודה הזאת.

מכאן יש מציאות אובייקטיבית ויש את המציאות הסובייקטיבית שלי, שאותה אני בהחלט יוצרת. אני בוחרת על מה אני מתמקדת. אילו דברים ייחשבו כהצלחה ואילו ככישלון. אני בוחרת לאן לנווט את הספינה הקטנה והשברירית שלי באוקיינוס שמסביב ולדעת שאגיע לחוף מבטחים. במידה מסוימת אני בטוחה שבזכות הסרטן גיליתי שכבות עמוקות בי שלא הייתי מגיעה אליהן מבלי להיות במצב הישרדותי.

איך נראה סדר היום שלך?

סדר היום משתנה בהתאם למטרות שלי. בדרך כלל אני קמה מאוחר, אני אשת לילה. ערה עד שלוש ארבע לפנות בקר ואוהבת לישון בבקר. יש לי סדר קבוע של תרופות, תרגילים וטיפולים ומעבר לזה יש עבודה. בעיקר עבודת מחשב והרבה טלפונים. אני מקיימת קשר עם המשרד בסטודיו, עם לקוחות, עם ספקים. אני בתקשורת רציפה גם עם הילדים, עם משפחה וחברים. לא מוותרת על החוויה החברתית שאת רובה אני מקיימת טלפונית. בתקופות טובות אני יוצאת למקומות פתוחים, לפגוש חברים, ואם המצב מאפשר, אז אני יוזמת מפגשים בבית.

את במרוץ נגד הזמן או שאת משתדלת לנצח אותו?

במידה מסוימת אני במבחן עם הזמן. אני רוצה להמשיך לחיות. כמה זמן? איש לא יודע.
אני לא עסוקה בלחשב כמה עוד יש לי אלא בלנצל את הזמן לטובתי. יש לי תכניות וכל תוכנית שמתקיימת זו הצלחה וזה מאוד משמח אותי. תמיד ידעתי למצות את הזמן למקסימום, לטעמי, ואני ממשיכה באותה הדרך.

יש לך מסר לחולים במחלות סופניות או בכלל לכל מתמודד עם סרטן?

מאוד קשה להעביר מסרים. לדעתי, כל חולה, בין אם סרטן או מחלות אחרות, שחלקן קשות יותר מסרטן, מתמודד כפי יכולתו. שנים אמרתי לאנשים מה לעשות. לפעמים הייתה לי הרגשה שזה עוזר להם ולפעמים לא. היום כשאני יכולה לראות את הדברים מבפנים הבנתי שהחולה עצמו וגם הסביבה צריכים לעשות אבחנה פשוטה: האם החולה הוא בעל מיקוד שליטה פנימי, הוא מסוגל לעזור לעצמו – אז לתת לו להחליט את צעדיו בלי לשפוט אותו, לסמוך עליו ואם מיקוד השליטה הוא חיצוני אז להתגייס למענו ולתת לו את החיבוק שהוא צריך.

צריך לזכור שהמלחמה עם המחלה היא אישית וצריך לאפשר לאדם עצמו לבחור את דרכיו. הרבה מאוד סרטנים הם ברי ריפוי היום והדבר שהכי עוזר זה ההוכחה שיש שיפור במצב.מעבר לזה תעסוקה , קביעת מטרות לזמן קצר והשגתן עוזרים בשביל להבין, שאמנם יש מחלה והיא לא קלה, והטיפולים קשים אבל מדודים בזמן ויחד עם כל הקושי אנחנו לא מסכנים , אנחנו משמעותיים לעצמנו ולאחרים”.

מה הכי חסר לך בחיים?

בעלי מאוד חסר לי. אצלי הדברים קרו בסרט נע התאלמנתי ו-7 ימים אחרי הודיעו לי שאני חולה סופנית. מצד אחד הייתי מאוד רוצה שיהיה איתי, אבל מצד שני אני שמחה שהוא לא נדרש להיות “ליד”. אני הייתי 21 שנה “ליד” וזה מאוד מאוד מתסכל ודורש המון חוסן פנימי ואנרגיות.

איפה עומד הסטודיו נכון לכרגע מה השגתם מה אתם עוד רוצים להשיג?

הסטודיו מתפתח. בית הספר המקצועי הולך וגדל. בתקופה זו נפתחה ההרשמה לשנת הלימודים הקרובה. אנו עדים לחשיבות של קיומו של בית ספר למשחק בחיפה אשר נותן מענה לכל הצפון. הסטודיו ממשיך לפתח יצירה אמנותית מקומית. הפקות חדשות כל שנה. אנחנו פותחים כל שנה סדנאות חדשות לכל הגילאים וקייטנות קיץ בהן מעלים הפקות מלאות, ויש לנו עוד הרבה תכניות להמשך.

משפחת שוורץ (צילום אלבום אישי)
משפחת שוורץ (צילום אלבום אישי)

האם לכל ילדיך את מגשימה את השאיפות?

הגשמתי חלומות בחיי והגעתי למטרות שקבעתי גם אם הדרך הייתה מאוד קשה ויש לי גיל בשביל לנוח, לשבת רגל על רגל ולהגיד “זהו את שלי עשיתי” וזה נכון! אבל קבעתי לעצמי לעזור לילדים להגשים את החלומות שלהם וזו מטרתי, כך שהסטודיו הוא שלב אחד בחלום ואני מתפנה בימים אלו לעזור לשני הבנים להגשים עוד שלבים בחלומם.

לא כבד מדי העול? לא חסרה לך צלע שנייה, תומכת?

בכל דבר שאני מחליטה לעשות יש עול כלשהו. נכון שלפעמים העול הוא כבד, אבל ברגע שהחלטתי, עשיתי זאת מתוך הבנה שלא יהיה קל. אני אוהבת אתגרים ואני מוכנה להם. יש משהו אנרגטי חיובי בלהתגבר על מכשולים. אני לא מכירה דברים קלים בחיים, אבל אני מכירה הרגשה של סיפוק בהישגים וזה מה שמניע אותי קדימה. הצלע השנייה מאוד חסרה לי. במובן הגשמי הוא איננו אבל עברנו כל כך הרבה ביחד … הגענו לרמת היכרות כזו, שלא היינו צריכים לדבר כדי להבין אחד את השני.

היום כולנו, גם אני וגם הילדים מרגישים את נוכחותו בכל צעדינו. בכל מה שאנחנו עושים ישנה שאלה: מה אבא היה אומר? ולהפתעתי כולנו נותנים את אותה התשובה. בעלי היה מאוד ברור בדעות שלו, בהתנהלות שלו ובתגובות שלו, כך שהיום אנו מרגישים את הליווי שלו כאילו שהתייעצנו איתו.

איך אתם כתיאטרון חיפאי מסתדרים עם חילופי השלטון העירוני? האם הוא מטיב או מקשה?

האמת שלצערנו עברנו משוכות לא קטנות עם השלטון הקודם. בעיקר בשנה האחרונה שלו, כשהעירייה יזמה מהלך לא-אתי כלפינו והביאה למתחם שלנו מתחרה בדמות נירו לוי. מעשה לא הגיוני שיצר פה מלחמת דוד וגוליית. אמנם לרגע לא פקפקנו בצדקת דרכינו, באיכות מורינו ובכמות תלמידינו, אבל הצעד הזה היה מאד מקומם ולא שוויוני, מכיוון שהוא היה בדחיפת העירייה ולא כשוק חופשי.

לשמחתנו, הכל הסתדר בסוף. כרגע אנו לא חשים איום מצד העירייה, על קיומנו, כמוסד חיפאי, אבל, מצד שני, אנחנו גם לא רואים שינוי מהותי במדיניות כלפינו. נראה שבעירייה מכירים אותנו, שמחים על הפעילות שלנו, יודעים על בית הספר המקצועי היחיד בעיר למשחק שפתחנו, אך לא מוקירים את העבודה ולא עושים דבר כדי למנף אותה ולקדם את התרבות האלטרנטיבית בעיר. זה מצער אבל אנחנו עדיין אופטימיים ומקווים שיום יבוא וגם הם יתעוררו.

איך משפיע וירוס הקורונה על החיים ועל הסטודיו ?

וירוס הקורונה מחייב בידוד והסתגרות, אני חייה כך כבר שלוש וחצי שנים. בהתחלה, כשנאמר לי שהדרך למנוע הדבקות וסיבוכים מהתקררות, דלקת גרון וכו’ לאנשים מדוכאי חיסון כמוני, היא להישאר כמה שיותר בבית, להימנע מאירועים וממקומות בו מתקהלים הרבה אנשים, זה נשמע לא קשה, לא כל כך נורא. ברמה האישית כבר הכרתי את התהליך הזה של בידוד. היו לנו תקופות כאלה במהלך המחלות של בעלי, אבל מי ש”על יד “מרגיש תמיד שהוא חופשי. מרגיש שהוא מתאמץ למען משהו וזה לא מדובר בו.

כשהגיע תורי להיות בגוף ראשון, הבנתי שכאן אני חייבת לשנות “דיסקט”. הישרדות פירושו פיזית לא לחשוב אפילו על לצאת מהבית, להפסיק להגיע לסטודיו, להפסיק לבקר את הילדים וחברים וגם למנוע מכולם להגיע אלי! אז מה עושים ? בניתי עולם חדש! אולי הצורך נתן לי הזדמנות לארגן מחדש את החיים ובאמת להתאים לי משהו נכון יותר.

בנוגע לעבודה, כן, לא ידעתי עד כמה אני הייתי כבולה בהרגלי עבודה של שנים וחשבתי שזה הדבר הכי נכון לעשות. במישור המשפחה והחיים האישיים – כאן משלמים מחיר אחר, חוסר המגע והמפגשים במשפחה יכולים להביא לריחוק מסוים. אפשר לפספס דברים, שלא לדבר על חגים וימי הולדת. זה יכול להביא אפילו לניתוק והרגשה קשה שכולם חוגגים ונפגשים ואני נשארתי בצד, כאילו כבר לא לוקחים אותי בחשבון. המחשבה הזאת עברה לי כמה פעמים בראש והדילמה הגדולה היא לשמור על חיי או ליהנות כמה שיותר ומה שיהיה יהיה.

מה הפתרונות שאימצת?

גם כאן מצאנו פתרונות יצירתיים. אצלנו הדרך להתמודד היא לשים את כל הקלפים על השולחן ולדבר. בהתחלה לקחתי עמדה שאומרת “הבעיה היא שלי אף אחד לא חייב לסבול, תמשיכו את חייכם כרגיל ואני אשאר בבית”. מהר מאוד הבנתי שזה לא תורם לאף אחד. תפקידי כאמא הוא לא רק פיזי. אני יכולה להמשיך לתפקד באותה צורה בדרכים אחרות מבלי להרגיש בצד בכלל, ולהפך יש את הזמן בשביל לתכנן ולעזור לקדם את ענייני הילדים, בין היתר הגשמת חלומות.

ובסוף מה עושים כל כך הרבה שעות בבית?

להפתעתי, יש המון מה לעשות מעבר לסידור ארונות, מחסנים ואלבומי תמונות. לכל אחד מאיתנו יש בדברים שתמיד נשארים בצד והזמן לזה לא מגיע אף פעם אז. זה הזמן לקח לי כמה שעות לבדוק אם עצמי מה רציתי ולא עשיתי והתחלתי, ולא יאמן היום הזמן לא מספיק לי.

איך את מסתדרת, ברמה האישית, עם משבר הקורונה? מה ההמלצות שלך לקוראי חי פה, כמי שחיה בבידוד?

החוויה היא קולקטיבית וידוע שהיא זמנית. מבחינת הסטודיו זו מכה קשה. הצוות מתפנס מעבודה על פי שעות בפועל וזה הופך את המצב לקשה יותר. אנחנו כארגון לקחנו על עמנו להחזיר לכל המשתתפים את הזמן שנפסיד ובתקופה המידית, לאחר הבידוד, להתארגן מחדש כדי להשלים פערים. ברמה האישית מעבר לקשיים הכלכליים שכל אחד חווה אני חושבת שאפשר להרוויח הרבה מהביחד אם יודעים לנצל זאת לכיוון הזה. דמינו שאתם על אי בודד וצריכים לשרוד עם מה שיש. ברור שצריך תכנון, שינוי הרגלים, לקבל החלטות משותפות ולהעמיד אותן במבחן. זה הזמן הטוב ביותר לשינויים, להתרעננות. להקשיב ולהשמיע. בעבר בתקופות בידוד עם בעלי כשרק שנינו נשארנו בבית לעתים לקופות של חודש ניצלנו את הזמן לחיזוק הקשר, לליבון דברים שלא קיבלו מענה בזמן אמת ויצאנו מחזקים. היום כשהבידוד הוא משפחתי, אפשר להרוויח ממנו המון.

חנה שוורץ תאטרון הסטודיו
חנה שוורץ תאטרון הסטודיו

הגב לכתבה

אורח: כתובת האימייל שלך לא תפורסם • ניתן להירשם לאתר כאן למעלה ואז התגובה מאושרת באופן מיידי.

5 תגובות
  1. גלעד שטיין אמר/ה

    חנה את אלופה אני מכיר אותך שנים ולא ידעתי על הסטודיו….כל הכבוד

  2. אריאלה אמר/ה

    הכתבה מרתקת ואת חנה מדהימה. כמשתתפת
    בחוג ה”הזקנות” כבר שנים רבות אנחנו נמצאות בקשר עם חנה כואבות איתה ושמחות בשמחתה המקום מהוה עבורנו בית שני והנאה שאנחנו מפיקות מהחוג שלנו הוא בזכות חנה ויהונתן וכמובן גליה שמטיבים לבחור לנו מנחים/במאים ולתת לנו אוירהביתית ונינוחה. נאחל לחנה בריאות והמשך תיפקוד במרץ וגם כמובן ליהונתן וגליה

  3. מריאנה אמר/ה

    חנה יקרה, מאחלת לך ולבני משפחתך הרבה בריאות, מעריכה מי שאת, באהבה

  4. מריאנה אמר/ה

    חנה יקרה, מאחלת לך ולבני משפחתך הרבה בריאות, מעריכה מי שאת, באהבה

  5. עינב שטרמר אמר/ה

    שמחתי להכיר מתוך הכתבה אישה נבונה, חזקה ורגישה.
    נותר לאחל אריכות ימים באיכות חיים טובה ועם הרבה הגשמה יצירה וסיפוק.