[hide_post_ads]
הציבור החיפאי מוזמן לבוא, לכבד ולשמוח עם ניצולות השואה, אשר יופיעו על המסלול בתחרות מלכות היופי השנתית והמרגשת באולם הקונגרסים ביום ראשון ה 14/10/18 בשעה 18:00
מאז שנת 2012 מתקיימת בחיפה תחרות מלכת היופי של ניצולות השואה. התחרות מופקת ע"י עמותת יד עזר לחבר, בניהולו של מנכ"ל העמותה – שמעון סבג.
תהיה זו השנה ה-5 בה נערכת התחרות. העמותה הזמינה ניצולות שואה, (נשים שניצלו מאימת הנאצים) מכל הארץ, להגיש את מועמדותן ומתוך המתמודדות נבחרו 12 מועמדות סופיות, שעלו לשלב הגמר. הפיינליסטיות יופיעו בטקס חגיגי ומפואר. במהלך הטקס יבחרו השופטות את זו אשר תזכה בתואר "מלכת היופי של ניצולת השואה לשנת 2018". מיותר לציין כי תחרות זו מרגשת במיוחד את המתמודדות, אשר מתכוננות במשך תקופה ארוכה ליום הזה. במהלך ההכנות זוכות מתמודדות לטיפוח, תספורות, הלבשה, צעידה על מסלול ועוד. אלה שילדותן נגזלה על ידי הנאצים עולות כמנצחות על המסלול, מספרות את סיפורן והקהל לא נשאר אדיש.
צפו בהכנות לטקס (צילום: נגה כרמי)
הגב' חלי בן דוד, יועצת תדמית אישית – מדריכה ומביימת את המועמדות בתחרות. בשנת 1979 זכתה חלי בתואר "מלכת החן" של ישראל והיא מסייעת בכל שנה בהפקת התחרות.
את הערב הענק מלווה צוות ההפקה ׳מור וקינמון׳ בהנהלתה של לימור פריד הדר׳ שמלווים את המועמדות מהיום הראשון של הראיונות ועד העליה לבמה, בנוסף מלווה צוות צילום מגרמניה שמצלם סרט קולנוע דוקומנטרי באורך מלא.
השנה גם אתם יכולים לקחת חלק ולהגיע למרכז הקונגרסים בחיפה. האירוע יתקיים ביום ראשון ה 14/10/18 בשעה 18:00וכולם מוזמנים. (עלות כניסה סימלית של 10 ש"ח)
צפו בווידאו שצילמנו בטקס שנערך בשנת 2015
הכירו את 12 המועמדות הסופיות לתחרות היופי של ניצולות שואה 2018 ואת סיפורן האישי:
ריטה קסימאו בראון [85], טובה רינגר [93], בר מסדה ציפורה [83], טטיאנה שניידר [73], ויצמן תמרה [81], פולינה אילוחין [81], לוין ריבה [81], שרה ברקוביץ [84], שרה דוד [80], גרינפלד יהודית [88], תמר ניניו [77], מדלן שוורץ [74].
מועמדת מספר 1 – ריטה קסימאו בראון
בת 85 מחיפה [מהבית החם] במקור מתל אביב ילידת פולין.
אם ל 2 ילדים בן ובת וסבתא ל 3 נכדים.
סיפור אישי: ב 1941 הגיעו הנאצים לעיירה שלהם טורמונט.
משפחה: אמא אבא ו 3 ילדים. כשפרצה המלחמה הייתה בת 7.
כאשר החל רצח היהודים משפחתה בילתה חודשים רבים בגטו דריסוייאטי כשההורים נשלחו לעבודות כפייה. חוותה תחושות של רעב ופחד. תוך כדי בריחה מהגטו התחבאו באסמים, דירים, רפתות ומערות ביערות. לבסוף מצאו מקלט במערה צרה חשוכה מתחת לאורווה של משפחה נוצרית ושם התחבאו במשך 22 חודשים. לאחר השחרור, משפחת קסימאו עברה לגרמניה ובשנת 1946 למחנה עקורים. הגיעו לניו-יורק. קיבלה כמה תארים אקדמיים במשך השנים. ב 1971 ריטה ושני ילדיה עלו לישראל ששם היא מתגוררת עד היום. בסופו של דבר המשפחה המקורית נשארה בחיים אבל שאר המשפחה האחים של ההורים נספו עם ששת המיליון. האח של האב היה בפרטיזנים ואיבד יד הצעיר מבין 2 האחים.
מקצוע: סופרת וציירת, כתבה ספר 'דיוקן של ילדת השואה'. Porrtrat of Holocost Child
תחביבים: ציירת, משתמשת באומנות ובדמיון כדי לרפא ולהעשיר את נפשה.
מסר אישי לעולם ולדור הבא: אתם האורחים שבקהל היום, עדים שאנחנו שרדנו את התופת ואת מכונת הרצח של הנאצים בתנאים של פחד ורעב עם מוות מול העיניים מה שהציל אותי זה חלומות יפים על אוכל רק שכל פעם התעוררתי למציאות עגומה עם שירותים שהם חור באדמה עם צפרדעים.. ואתם והדורות הבאים התקווה שלי שתבנו כאן עולם טוב יותר ושלעולם לא נישכח בעולם הגלובלי.
מועמדת מספר 2 – טובה רינגר
בת 93 מחיפה ילידת פולניה. אם ל 2 בנים וסבתא ל 5 נכדים/ות ו 11 נינים/ות.
סיפור אישי: גרו בקשנוב זוג הורים ו 7 ילדים כשהיא בת הזקונים וסבתא גרה לידם. כשפרצה המלחמה הייתה כבת 14 כשהאח הכי גדול היה כבן 30 ונשוי עם תינוק. עד 1942 גרו יחד הורים ו 6 אחיות. באזור בו גרו הכינו גטו והעבירו אנשים מאושוויץ איליהם לגטו. אותם הוציאו מהדירה והעבירו למקום אחר לדירת חדר קטנטן זוג הורים, סבתא ו 6 ילדים כשאחות אחת העבירו לאושוויץ שם נשארו עד 1942. לאחר מכן העבירו עוד שתי אחיות למחנה ריכוז וכך 4 אחיות היו במחנה ריכוז, כשההורים והסבתא מצאו את מותם באושוויץ. היהודים שנלקחו לאושוויץ עבדו בפרך בבניית מחנה ההשמדה. האחיות הופרדו וכל אחת הגיעה למחנה עבודה אחר. עבדה במחנה עבודה בבית חרושת לשומשום כטכנאית מכונות במשמרות של 12 שעות ביום ובלילה עד סוף המלחמה ב 1945 כשהרוסים שהיו לא פחות אכזריים שחררו אותם. כששוחררו נסעה עד פראג שם פגשה את אחיותיה שגם שוחררו. כשהמטרה הייתה להגיע לגבול הפולני. שם בבסיס הצלב האדום הזדהו כניצולי שואה במטרה להשיג מקום לשהייה וסורבו להעבירן את הגבול. כשהייתה בתור לרופא הכירה את בעלה ואחרי חצי שנה עברו לגרמניה שם נולד בנה ולאחר 3 שנים עלו לישראל ב1948 לחיפה. כאן התגייס בעלה לצבא. בחיפה הקימו חנות תכשיטים וכשבעלה לקה בליבו ונפטר ב1970 עזבה את הארץ ונסעה לאחותה בארצות הברית והייתה שם 32 שנה ורק לפני כשנתיים חזרה לארץ.
מקצוע: בעלת חנות תכשיטים לשעבר.
תחביבים: קלפים רמי וברידג', התעמלות, הליכה, הולכת לפחות 2 ק"מ ביום ואוהבת לבשל ולאפות.
מסר אישי לעולם ולדור הבא: בזכות ניצולי השואה יש לנו את מדינת ישראל ואנחנו מחויבים לשמור עליה ולכבד יותר את ניצולי השואה. מרוב שאנשים לא קולטים את גודל הזוועות שהיו בשואה לפעמים יש מי שחושבים שניצולי שואה קצת לא נורמליים בתיאורים המוגזמים שלהם על מה שהיה.
מועמדת מספר 3 – בר מסדה ציפורה
בת 83 מכפר חסידים ילידת רומניה. אם ל 3 ילדים וסבתא ל9 נכדים ו10 נינים/ות.
סיפור אישי: היו במשפחה זוג הורים ו6 ילדים כשהאם בהריון והיא כבת 5. ב 1941 החל הגירוש באזור בו גרו כשהג'נדרמים הורו להם לעזוב את הבתים. את האב היכו והוציאו מהבית תוך גילוח זקנו ופאותיו ולקחו אותו למחנות כפיה עד סוף המלחמה. כשהם לא יודעים לאן הועבר. הגנרל הרומני 'אנטונסקו' עשה הסכם עם הגרמנים שהוא לא מעביר את כל היהודים כי הוא צריך אותם לעבודה בצבא. האם והילדים הועלו על עגלות לתחנת הרכבת בחושך עם עוד יהודים היישר לרכבות משא ללא חלונות. כשהרכבת נוסעת כל הלילה ואוספת בדרך עוד יהודים עד שהגיעו לעיר המחוז כשהם מורעבים ובחוסר כל. ללא נעליים וחווים קור והשפלות. משם העבירו אותם למחסן בית כנסת. האם מצאה פרנסה זמנית בבישול לנשות הגויים תמורת מעט אוכל וגם האח הגדול מצא עבודה בחנות חומרי בניה תמורת אוכל ועוד אחות שמשה כשמרטפית וכך התקיימו. עד גיל 10 לא היו בבתי ספר והאם למדה אותם בבית. בסוף המלחמה חזרו השורדים וגם האב חזר פצוע ורזה כמו שלד וללא שיניים אבל חי. אחות אחת נפטרה ממחלת ריאות קשה וגם האח התינוק נפטר. נותרו 5 ילדים. המשפחה חזרה לאותו אזור לבית אחר כשכל האחים של הוריה משני הצדדים גם של האב וגם של האם נהרגו באושוויץ. ב1950 עלו לארץ. הגיעו לכפר חסידים שם הכירה את בעלה והתחתנה.
מקצוע: ניהלה את חנויות 'משכית' ו'הקשתות' בחיפה ולאחר מכן עבדה במשביר בתחום האופנה.
תחביבים: קרמיקה, כתיבה יצירתית, רקמה, חוגי ספרות, היסטוריה , תנך ואגדות חז"ל. כתבה ספר אוטוביוגרפי בשם 'ציפור הנפש' לילדיה ונכדיה מהמקום שלה כילדה זיכרונות ויצירות. השתתפה בחוג דרמתי בהצגה לתלמידי בית ספר בכיתות י"א ביגור עם קבוצה של 6 ניצולי שואה כשהם בתפקיד ילדי השואה על רקע שער אושוויץ כשהם נוסעים ברכבת.
מסר אישי לעולם ולדור הבא: כל עוד האדם בחיים יש לו תקווה. להיות גאים במדינה שלנו. משפחה היא ערך עליון. להשתדל לעשות כל מה שיכולים בדרך טובה ונכונה ללא ייאוש ולא ממקום של חייבים לי ולתת אהבה לסובבים.
מועמדת מספר 4 – טטיאנה שניידר
בת 76 מחיפה ילידת מולדובה/קישינב. אם לבת ו 2 נכדים
סיפור אישי: כשפרצה המלחמה היו זוג הורים כשהאם הייתה בהריון איתה. ההורים גרו במולדובה בקישינב והיא נולדה ברכבת שהופגזה וכל קרונותיה עלו באש וכמעט כל מי שהיה ברכבת נספה. האם נשארה בקרון היחידי שלא נפגע ושם נולדה כשהנוסעים בקרון עזרו לאם ללדת. . בזמן המלחמה ברחו מקישינב למקום בטוח ושקט יותר לאוזבקיסטן ובגלל שהרכבת בה נסעו כדי לברוח עלתה באש העבירו אותם לרכבת אחרת רק שהיא הובילה למקום אחר לקרסנוארמינסקיה ליד העיר סרטוב. האם נאלצה לעבוד הרבה כדי שיהיה לה במה להאכיל את התינוקת ושכנים עזרו לה עם התינוקת. השאירו אותה הרבה פעמים לבד במחסן בתוך סיר מחומם כדי שלא תקפא מקור ואחר כך לקחו מטפלת ילדה בת 12 שתשגיח עליה כשהאם יצאה לעבוד. ב1999 עלתה לארץ
מקצוע: עבדה במולדובה כמנהלת חשבונות וכאן בארץ מתנדבת המון שנים באגודת העיוורים.
תחביבים: אוהבת עבודות יד, לסרוג ווילונות ולסדר ארונות.
מסר אישי לעולם ולדור הבא: רוצה שאנשים מכל העולם יזכרו את מה שעברנו לפני המלחמה, תוך כדי המלחמה ואחרי המלחמה.
מועמדת מספר 5 – וייצמן תמרה
בת 81 מחיפה ילידת אוקראינה. אם ל 2 ילדים וסבתא ל 5 נכדים.
סיפור אישי: היו במשפחה זוג הורים היא כילדה בת 4 וסבתא בעיר פולטווה באוקראינה.
כשהחלו ההפצצות אך לפני שהגיעו הגרמנים ולפני שהאב גויס לצבא הסובייטי ולמלחמה הוא דאג להעבירם ברכבת לאוזבקיסטן לאח של האם שהרגיע ששם בטוח ומוגן יותר ושהגרמנים עדיין לא הגיעו לשם. במלחמה נלחם, נפצע קשה ונותר נכה. גרו יחד עם משפחה של אוזבקים ועבד כנכה בבית ביצור מסמרים. נשארו באוזבקיסטן עד 1945 ואז חזרו לאוקראינה לחרקוב. לארץ הגיעה ב 1972 נשואה ואם לבן ובת. קיבלה דירה בנווה דויד ואז התקבלה לעבודה בבמ"ב כאזרחית עובדת צה"ל.
מקצוע: כלכלנית. 25 שנה עבדה כאזרחית עובדת צה"ל במדור תקציבים וכלכלה.
תחביבים: גלישה במחשב, צילומי וויז'ן ועיבודם, ריקודים סלוניים, ריקודי עם, אוריגאמי, עבודות יד, ציור, ספורט, שחיה בים.
מסר אישי לעולם ולדור הבא: מאחלת שנחיה בארץ ללא מלחמות ושיהיה שלום בעולם. ושהנכדים יהיו רציניים, יצליחו בחיים ויכבדו את הוריהם.
מועמדת מספר 6 – פולינה אילוחין
בת 81 מחיפה ילידת אוקראינה אם לבן שנפטר.
סיפור אישי: כשפרצה המלחמה היו זוג הורים ו3 אחיות. בזמן המלחמה הייתה כבת 4.
את האב לקחו לעבודה במפעל לטנקים עבור הצבא ואת האם הדודה והבנות העבירו לרכבות. העבירו אותם לרכבות כשבדרך לעיר 'גורקין' ששם האב עבד בסביבה אבל לא ראו אותו. הרכבת הופגזה והדודה נהרגה. למרות שהייתה קטנה עזרה בבית חולים לחיילים פצועים.
כתבו עליה ספר בשם' ילדים זכרו טעם של לחם'.
עלתה לארץ ב 1994 לבד. אחרי המלחמה נולדו לה עוד שני אחים שגם עלו לארץ וכשעלתה לארץ הגיעה לבאר שבע שם גר האח משם עברה לגור בחיפה קרובה לדודים שגרו כאן וכאן נשארה.
מקצוע: טכנאית גז.
תחביבים: אוהבת לשמוע מוסיקה ולשיר שרה במקהלה, אוהבת לרקוד, לבשל ולאפות.
מסר אישי לעולם ולדור הבא: שיהיה שלום עולמי כדי שכל הילדים יוכלו לחיות ולגור בשקט וברוגע. מאחלת למדינה פריחה ושגשוג מדינה שהיא מאוד אוהבת.
מועמדת מספר 7 – לוין ריבה
בת 81 מחיפה ילידת בלרוס. אם ל2 ילדים וסבתא ל14נכדים
סיפור אישי: היו במשפחה זוג הורים ו3 ילדים היא ו2 אחים גדולים. כשהתחילה ה'אקווקואציה' [הפינוי הגדול] העבירו אותם הרוסים ברכבות ממקום למקום. ממקומות שהיו מסוכנים למקומות שקטים ובטוחים יותר. כשהיו בנסיעה ברכבת התחילה הפגזה והרכבת הופצצה ונעצרה. שני אחיה שהיו גם על הרכבת נהרגו בהפגזה והאב נפצע ונהרג במלחמה. היא והאם ניצלו ונאלצו ללכת ברגל עד העיר 'גורקין'. משנת 1941 עד 1945 סוף המלחמה היו בעיר שהייתה שקטה ושאליה לא הגיעה המלחמה והיא הלכה לגן ילדים.
לארץ עלתה ב1990 עם בעלה ועם 2 הילדים.
מקצוע: גינקולוגית – רופאת נשים 30 שנה. כשהגיעה לארץ עבדה כאחות מוסמכת בחברת מטפלים.
תחביבים: אוהבת לשחות, לתפור, לבשל, לאפות ולטפל בנכדים.
מסר אישי לעולם ולדור הבא: אם יהיה שלום יהיה הכל. שלום ורק שלום מביא אושר ורוגע. בסוף בסוף כולנו רוצים לראות את הדור הצעיר בריא ומאושר.
מועמדת מספר 8 – שרה ברקוביץ
בת 84 מחיפה ילידת רומניה בוקובינה. אם לבן ובת וסבתא ל 4 נכדים.
סיפור אישי: כשפרצה המלחמה היו במשפחה זוג הורים דודים ודודות והיא בת יחידה להוריה. הייתה כבת 7 אמורה להתחיל את כיתה א'. את בית הספר סגרו בטענה ש'הכניסה ליהודים וכלבים' אסורה ומורה גרמני לימד אותה פרטי בבית. באותה השנה החל גירוש מהבתים. הגרמנים הכריחו את הרומנים להעביר את היהודים לכיוון טרסניסטריה ברכבות של בהמות בחורף הקשה כשהם חונים בלילות בעיירה שהופגזה כשלמחרת בבוקר העבירו אותם בסירות העשויות מקרשים וגזמי עצים מאולתרות בעמידה במטרה שכך יטבעו למוות תוך כדי חציית נהר ה'ניסטרו' לגדה השנייה לעיר 'מוגילב' אשר שם חיכו להם עגלות כשהכוונה הייתה להעבירם לכפרים בהם ששם שלטו הגרמנים כדי שיהרגו אותם. האב הבין את הסיטואציה ושיחד את העגלון מהמשטרה הצבאית ששמרו עליהם אשר מנע מהם להגיע לכפרים. נשארו בחוץ ומצאו מקלט בבית מבוץ. ההורים, סבא וסבתא מצד האם ושני דודים ודודות כשהם שנים ברצפה אחד ליד השני כדי לשמור על חום גוף. שם נשארו כמעט שנה. לאחר מכן מצאו בית בנוי אשר אכלס עוד משפחות. וזה היה כבר בתוך גטו כשמסביב היו אוקראינים. האב יזם הקמה של מפעל מזון כדי שיהיה לו אישור לעבוד. קיבל מהמושל המקומי אישור לצאת ולהיכנס גם כשהיה עוצר. ב1944 הצבא שחרר את מוגילוב ואז כל המשפחה חזרה לרומניה כשהיא כבר בת 10. ב1950 עלתה לארץ עם ההורים כשהיא כבר בת 16 וסיימה תיכון. ב1957 נישאה והקימה משפחה.
מקצוע: למדה בבית ספר למלונאות פקידות קבלה במלון ופסיכולוגיה חברתית ובוויצו קוסמטיקה ועבדה גם במשביר כיועצת יופי וככתבנית עברית אנגלית ומתרגמת מעברית לאנגלית, גרמנית וצרפתית.
תחביבים: אוהבת כל מה שקשור לאסתטיקה. רקמה, סריגה ועבודות יד. אוהבת לרקוד, הייתה בלהקה בתיכון בנוער של הקומוניסטים והתנדבה בביטוח לאומי במחלקה לקשיש.
מסר אישי לעולם ולדור הבא: יש לנו מדינה שעלינו לשמור עליה מכל משמר. שמחה שהגעתי לגיל מופלג ושאני בחיים לראות את כל היופי שכאן וזה ששרדנו והקמנו משפחות זו הנקמה שלנו לנאצים.
מועמדת מספר 9 – שרה דוד
בת 80 מחיפה ילידת רומניה. אם לבת וסבתא ל4 נכדים ו3 נינות.
סיפור אישי: היו במשפחה זוג הורים היא ו3 אחים כשפרצה המלחמה הלכו להסתתר אצל הסבתא באורווה. זוכרת את האזעקות ואיך שהלכו להסתתר בכל מקום שהזדמן ונראה בטוח יותר, בדנובה, בבונקרים ובחפירות. את האב לקחו למחנות כפיה ושם נפטר. האם נשארה עם 4 ילדים. לאב היה עסק לתיקון אופנועים עם שותף מנעולן וזה נשאר כמקור פרנסה לאם. ב1950 עלו לארץ כשהיא בת 12 ויתומה מאב למחנה שער העלייה ואז לחיפה. הלכה לקיבוץ המעפיל שהתה שם כ4 שנים, כאן נשאה ונולדה לה בת אחת.
מקצוע: עבדה כמטפלת בילדים וחלוקת אוכל בבית חולים במחלקת ילדים.
תחביבים: אוהבת לסרוג, לטייל ולרקוד.
מסר אישי לעולם ולדור הבא: למרות המצבים הקשים שעברנו כילדים, יתמות, בדידות התגברנו על הכל. זה רק חיזק אותנו. כי תמיד ידעתי שיש מחר ויש עתיד ואם לא נכנעתי אז עכשיו זה רק להביט קדימה. על כל מצב קשה אפשר להתגבר. יחד עם זה אסור לשכוח את מה שהיה בשואה.
מועמדת מספר 10 – גרינפלד יהודית
בת 88 מחיפה ילידת רומניה [מהחלק ההונגרי].
אם לבן וסבתא ל 3 נכדים.
סיפור אישי: הייתה בת 11 כשפרצה המלחמה. במשפחה זוג הורים ו5 ילדים. את האב לקחו למחנות עבודה כשהיא וארבעת הילדים נותרו עם האם. ישנו על ערמות קש ברצפה עם בגדים מרופטים. גרו ב'לופן' משם העבירו אותם ברכבת בקרון של בהמות למקום גדול עם עוד משפחות. היו מאוד מלוכלכים ומלאי כינים שכדי למגרם שפכו עליהם נפט.
ב 1944 נכנסו הרוסים ושחררו אותם שם נשארו. האם נסעה לשכונה ב גרו לראות מי עוד מהמשפחה שרד בחיים. מצאה אחות ואח שנשארו באושוויץ חלו בטיפוס והבריאו.
לארץ עלתה בגיל 18 עם מחנות העולים והגיעה לבית החלוצות של הפועל המזרחי לפתח תקווה. את בעלה ניצול אושוויץ הכירה עוד ברומניה אבל נפגשו שוב בארץ ואז נשאו. כאן נולד בנה היחיד ו 3 הנכדים.
מקצוע: הנהלת חשבונות. עבדה כמנהלת חשבונות אצל קבלן בניין.
תחביבים: הליכה, התעמלות, קונצרטים, מוסיקה קלאסית, שחיה, קריאת ספרות יפה והיסטוריה.
מסר אישי לעולם ולדור הבא: שלעולם לא ישכחו את ניצולי השואה ואת מה שעברו ושהנכדים יתעניינו יותר וימצאו יותר זמן להקדיש ולבקר את הסבים והסבתות לא רק באירועים משפחתיים וימי הולדת.
מועמדת מספר 11 – תמר ניניו
בת 77 מאחוזת ברק שליד עפולה ילידת בולגריה [סופיה]. " זה שמה לאחר נישואיה. ההורים שינו להם את השמות כי היו צריכים להתחבא. שמה הקודם היה 'טינה בנאדו'.
אם ל 2 ילדים וסבתא ל 6 נכדים/ות.
סיפור אישי: בזמן המלחמה הייתה כבת שנתיים. היו במשפחה זוג הורים ו2 ילדים היא ואחיה. לפני המלחמה היה עוצר והיה אסור לצאת מהבית. היטלר עשה הסדר עם הבולגרים להעביר את כל יהודי בולגריה לאושוויץ ברכבות והממשל שיתף אתו פעולה. מלך בולגריה התנגד ולא הסכים לכך והיה מי שכבר דאג מטעמו של היטלר להרעיל אותו. הבולגרים הפרידו בין האב לאם. את האב שלחו למחנה עבודה בבולגריה בכפייה ולא ראו אותו למשך 3 שנים. את האם גרשו מחוץ לסופיה לפרברים במקום שהוא קרוב לרכבות.
במשך שנה ו-8 חודשים היו במקום שנראה כמו בית ספר כשהם סובלים מרעב וקור. חלתה במחלת ריאות קשה ושם היו כשנתיים עד סוף המלחמה. בסוף המלחמה נפגשו שוב עם האב שהגיע פצוע ופגוע בשמיעה. עלו לארץ ב1949 בצורה לגאלית. בן גוריון קנה אותם מהבולגרים ושחרר אותם בכסף כי הבולגרים סרבו לאשר ליהודים לצאת מבולגריה כי חלק היו תחת שלטון רוסי וחלק היו תחת שלטון בולגרי. כשהגיעו לארץ הייתה כבת 6 עת הגיעו למחנה עולים בפרדס חנה וכאן נשאה.
מקצוע: מטפלת ברפואה אלטרנטיבית ורפלקסולוגיה, ארומתרפיה, מסטר ברייקי וקוסמטיקאית.
תחביבים: לטפל בגינות, שתילת פרחים, לעזור לאנשים ולטפל ברייקי, עבודות יד ולצייר.
מסר אישי לעולם ולדור הבא: שהלקח מהשואה יילמד כל הזמן כדי שלעולם לא יחזור על עצמו. כמי שהייתה תינוקת בזמן המלחמה סוחבת איתי גם לחיי הבוגרים השלכות של הסביבה הקרובה/המשפחה וזו צלקת לכל החיים למי שעבר את זה ומי שמשפחתו עברה שואה. לדור הצעיר המסר שלי להתנדב ולעשות למען הכלל דברים טובים נתינה היא קודם כל לנשמה.
מועמדת מספר 12 – מדלן שוורץ
בת 74 מחיפה ילידת רומניה. אם לבן ובת וסבתא ל6 נכדים/ות
סיפור אישי: ילידת 1944 נולדה בעיצומה של המלחמה בעיר ברלד ברומניה. כשהאם הייתה בהריון איתה ולכן הוכרה כ'ניצולת שואה עוברית'. בזמן המלחמה את האב שלחו לעבודת פרך במחנות כפיה ואת האם יילדה שכנה במרתף היות והיו תחת הפגזות. בגלל תנאי המרתף סבלה מדלקת ריאות חמורה עם סיבוכים שאת הסימפטומים שלה חווה גם כיום. הוריה הסתתרו בעליות גג אצל שכנים לא יהודים ונאלצו כל הזמן לנדוד ממקום למקום לברוח מכפר לכפר ולהסתתר כשהיא איתם כתינוקת בת מספר חודשים. כשבסוף המלחמה הגיעו לבוקרשט לביתה של בת דודתם.
כשהייתה בת 16 עלתה לארץ נישאה וכאן נולדו ילדיה.
מקצוע: מורה למתמטיקה בתיכון. עדיין עובדת כמורה בריאלי מרכז הכרמל.
תחביבים: קריאה בעיקר רומנים, לעזור לאנשים, אופרה, בלט, הרצאות, קולנוע, קונצרטים.
מסר אישי לעולם ולדור הבא: חבל שהעם שלנו נאלץ לעבור את הזוועות הלא אנושיות שחווה. ליבי עם כל הניצולים ששרדו את התופת ועם מי שלא שרדו ונרצחו. רוצה לקוות שכל הסבל שחווינו ייזכר לדורות ולעולם לא יישכח.
סייע בהכנת הכתבה אדיר יזירף
