אתמול בהפסקה, הוא אומר, מורה אחת צעקה על שני ילדים והרגשתי שהם נבהלו. גם אני הרגשתי, למרות שעמדתי רחוק. אמרתי לאבא, למה אני צריך להרגיש מה שכולם מרגישים? אז הוא אמר שאני לא צריך לקחת ללב דברים כאלה ושאני צריך להבין שזה לא שייך אלי.
ומה אתה אומר? אני מתעניינת.
לא יודע… גם אימא יודעת שאני רגיש מדיי כי מפריע לי הפתק בגב של החולצה בצווארון, ואני לא סובל את התפרים בגרביים ולא נעים לי ריח של כל מיני סנדביצ׳ים, נגיד לילד יש נקניק או ביצה קשה.
אני מכירה את זה, אני אומרת וצוחקת. ואיך בבית ספר? ההורים שלך הביאו אותך אלי כי אמרת שקשה לך לקרוא.
כן, בתעודה המורה כתבה, יש לך רגישות גבוהה… לא הבנתי אם זה טוב או רע, היא לא הסבירה. כתבו לי גם שאני לא משתתף בשיעורים. זה נכון כי זה מלחיץ אותי, אני לא רוצה לטעות. אני גם לא רוצה שישאלו אותי שאלות. גם את ההסעות אני לא אוהב בגלל שדוחפים.
אתה מרגיש מה שאחרים מרגישים אני חושבת.
כן, אבל יש לי חברים. יש ילד שאף אחד לא רוצה להיות איתו כי הוא עצבני, אבל זה לא מפריע לי. אני מרחם עליו כשמענישים ולוקחים לו את ההפסקה ואז הוא עוד יותר מתעצבן. כתבנו ביחד דברים מצחיקים בקומיקס… מה, לא נעשה הבנת הנקרא?
רק אם בא לך. אם יש לך מטרה להשתפר בקריאה. (הוא מנענע בראשו בתנועה של-כן) אז אוקי, מה דעתך שנתחיל לקרוא רק מילים, בלי משפטים? מילים של כל מיני רגשות על קלפים וככה גם נכיר יותר אתה ואני?
אין לי בעיה.
אתה יודע, גם אני לא יודעת לפעמים מה אני מרגישה בדיוק ואני מבולבלת. אז לפעמים הקלפים עושים לי סדר.
הוא מסתכל עלי בתמהון.
בא לך קודם לימונדה ועוגיות?
הוא לוגם ומכרסם עוגייה אחת.
החשוב מכל קורה. הבנת הנקרא של הלב. תדר של אמון. אני מאמינה בו והוא בי. תחילתה של סחבקיה.
מסכים להוציא מילים עם רגשות שעולים לך בבית הספר?
כן, אני אנסה.
בא לי לבכות, העיניים הטובות האלה, הניקיון והרגישות. מי כמוני יודעת.
גם לי אמרו שאני רגישה מדי ושלא אקח ללב, אבל לקחתי ואמרתי לעצמי שאני חייבת להיות חזקה, להיות חזקה, להיות חזקה… ללמוד להתעלם, לפתח עור של פיל.
לא הלך לי, אפילו לא של פילפילון.
הוא ממיין את הקלפים. אני מצטמררת. על השולחן מצטברים פחד ולחץ, כעס ובלבול, חוסר ביטחון ובדידות, אבל גם שמחה וסקרנות. אני לא מבקשת הסברים ולא סיטואציות. זה לא הזמן.
אני רואה שהוא מדלג על קלפים כמו הנאה, עונג, נעימות, הפתעה, תקווה, ושם אותם בצד. הוא מרים אלי עיניים, כאילו לבדוק אותי ואז אומר, לפעמים אכזבה, אבל מעצמי, לא מאחרים.
כשהוא מגיע לקלף שכתוב עליו שנאה, הוא מחזיק אותו שנייה ושם גם אותו בצד. "לא, את זה אין לי."
מה, אתה לא שונא כשמקללים, מרביצים, צועקים ומענישים?
כן, הוא אומר בקול שקט, "אבל אפשר לתת לזה מילה אחרת. אבא אומר שלשנוא זה לא טוב.
ותגיד, מה לגבי טקסטים משעממים… ומבדקים ומבחנים של הבנת הנקרא?"
בגלל זה שמתי 'לחץ', הוא מצביע על הקלף תוך שהוא ממשיך למיין ולבחור קלפים.
צריך גם דברים טובים?
לא צריך כלום.
הוא נשען אחורה. יואו מלא דברים רעים, הוא מפטיר בשקט, כאילו לעצמו.
אני שותקת, מחייכת אליו.
זה רע, נכון?
מה אתה חושב?
אני לא יודע למה יש לי כל כך הרבה הרגשות כאלו. כואב לי הראש.
אנחנו יושבים קרוב ואני מרגישה את קשר הנשמות.
זה בסדר שתשימי לי ידיים על העיניים? ככה אמא עושה לי.
אני מחממת את הידיים ומניחה. ככה זה בסדר?
כן.
אתה יודע, בזכות הרגישות שלך לכל הרגשות הלא נעימים וגם לבלבול, אתה יכול כל כך לעזור לאחרים, אתה מרגיש נכון?
כן, הוא אומר, אני מרגיש חום.