מתי בפעם האחרונה נעצר מרוץ היום, הונח הטלפון בצד והתאפשר פשוט להקשיב? ובכן, השבוע זה אכן קרה.
בשגרת חיים שבה תשומת הלב נמשכת ללא הרף אל המסך הבא, ההודעה הבאה והמשימה הבאה, ההקשבה עצמה הפכה כמעט למעשה של התנגדות. לא כהתנגדות לעולם המודרני, אלא כהזדמנות לעצור את שטף הגירויים ולהפנות את מלוא תשומת הלב אל הרגע הנוכחי הזה. והשבוע, לרגע אחד, ההזדמנות הזאת הפכה למציאות: ההמולה שככה וההקשבה קיבלה את המקום הראוי לה.
במוצאי שבת, 24 באוקטובר, התקיים בחיפה, מפגש שביקש להחזיר להקשבה את מקומה הראוי: הרצאה קצרה של אלמוג מודעי על כוחה של המוזיקה לגעת בנפש ולאחריה רסיטל פסנתר חי של בן חדד, שביצע שלוש סונטות מאת מוצרט, מספר 7 עד 9. זאת, במסגרת הרסיטל השלישי בסדרה המוקדשת למכלול הסונטות לפסנתר של המלחין. המפגש נערך באולם "אקרופוליס החדשה" אשר ברחוב סירקין 15, כאשר הכניסה הייתה חופשית ובהרשמה מראש.
רסיטל ללא תשלום – הרבה יותר ממחווה נדיבה
דווקא הפרט האחרון ראוי להתעכב עליו. בעולם התרבות, שבו כרטיסים לקונצרטים עשויים להיות הוצאה לא מבוטלת, והמפגש עם מוזיקה קלאסית עדיין נתפס לעיתים כעניין השמור ליודעי ח"ן, פתיחת הדלת ללא תשלום הייתה הרבה יותר ממחווה נדיבה.
היא ביטאה תפיסה שלפיה תרבות אינה מותרות המיועדות למי שיכול להרשות לעצמו, אלא אפשרות הפתוחה לכל מי שמבקש להקשיב, להתרגש ולגלות. הפסנתרן בן חדד, באמצעות הרסיטל שהעניק לקהל החיפאי ללא עלות, הפך את המוזיקה המשובחת לנגישה יותר, והעניק לקהל לא רק ערב של נגינה, אלא גם הזדמנות ממשית לפגוש את אחת מצורות הביטוי האנושיות העמוקות ביותר.
הבחירה במוצרט הינה משמעותית במיוחד
כידוע, המוסיקה של וולפגנג אמדיאוס נוטה להישמע בהאזנה ראשונה כצלולה, מאוזנת ואפילו קלילה, אך מתחת לפני השטח שלה, מתקיימת דרמה אנושית מורכבת.
שלוש הסונטות לפסנתר לא היו רק שלוש יצירות מן הרפרטואר הקלאסי, אלא שלושה מרחבים של מחשבה ורגש, שבהם הסדר המוזיקלי אינו מבטל את אי השקט האנושי, אלא מעניק לו צורה. כאשר המוזיקה הזאת הוגשה לקהל, שלא נדרש לשלם כדי לשמוע אותה, קיבל המפגש גם ממד חברתי: האפשרות להיכנס לאולם בלי מחסום כלכלי, לשבת לצד אנשים בעלי רקע שונה ולחלוק עמם חוויה שאינה מחייבת ידע מוקדם או הכשרה מוזיקלית. די היה בנכונות להגיע ולהקשיב.
בכך טמון ערכו העמוק של ערב כזה בחיי העיר: לא רק בהבאת מוזיקה קלאסית איכותית אל הקהל, אלא גם בהזכרת האפשרות שהתרבות תהיה חלק מן החיים עצמם, קרובה, מזמינה ואנושית. בחיפה, עיר הנושאת בתוכה שכבות של תרבויות, שפות ומסורות, יוזמה כזאת משמשת כגשר בין המוזיקה לבין הציבור, בין אולם הקונצרטים המדומיין, הנתפס לעיתים כמרוחק ומאיים, לבין אדם המבקש לעצמו אתנחתא של יופי ומחשבה.
במובן הזה, ההחלטה לפתוח את הדלת בחינם לא הייתה הערת שוליים לפרסום האירוע, היא הייתה חלק מהותי ממשמעותו.
בין הצליל לשתיקה: עולמו של בן חדד
כאשר האצבעות נוגעות בקלידים, החלל מתחיל להשתנות. צליל אחד נענה באחר, מנגינה מתפתחת, ומתוך השקט שבין המשפטים המוזיקליים הולך ונרקם עולם שאינו זקוק למילים כדי לעורר זיכרון, געגוע או מחשבה. הפסנתר, על 88 קלידיו ועל המסורת הארוכה שהוא נושא עמו, מציב בפני המנגן אתגר כפול: לשלוט במבנה בדיוק כמעט מוחלט ובה בעת, להעניק לו את החירות שבזכותה מוזיקה חדלה להיות רצף של תווים והופכת לחוויה אנושית.
ברסיטל של בן חדד, המתח הזה מקבל משמעות מיוחדת לנוכח דרכו של מוזיקאי שצמח מתוך המסורת הקלאסית, אך מעולם לא הסתפק בגבולותיה. מאחורי הפסנתרן עומד גם מלחין, חוקר ואיש סאונד, אדם שעולמו המוזיקלי משתרע מן הקונצרט הקלאסי ועד לאלקטרוניקה ולמוזיקה הפופולרית.
הנתיב שהוביל אותו מנתניה אל האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, ומשם אל האקדמיה למוסיקה בווילנה, הוא סיפור של התרחבות הדרגתית: של אוזן המבקשת להכיר עוד אפשרויות, של מחשבה הבוחנת את גבולות הצליל ושל סקרנות שאינה מכירה בהפרדה מוחלטת בין מסורת לחדשנות.
אלא שקורות חיים, מרשימים ככל שיהיו, אינם יכולים לתאר באמת, את המתרחש ברגע שבו המוזיקאי מתיישב מול הפסנתר. ברגע הזה הידע נסוג מעט, הטכניקה נעשית כמעט בלתי נראית, והיצירה נדרשת לדבר בכוחות עצמה.
מה מבקש חדד להשמיע, ומה עשוי המאזין לגלות בתוך המוזיקה שלו? התשובה אינה מצויה רק ביצירות הנבחרות או באופן ביצוען, אלא גם באיכות ההקשבה שהן מזמינות: הקשבה שאינה מסתפקת בזיהוי המוכר, אלא נכונה להתעכב על מה שחומק מהגדרה, על הרגש המתעורר בלי הסבר ועל הרגע שבו צליל זר מצליח, באורח מסתורי, להישמע כאילו היה שלנו מאז ומתמיד.
בין קלידי הפסנתר לעולמות הצליל: בן חדד, מוזיקאי של גבולות פתוחים
בן חדד הינו פסנתרן ומלחין יליד 1986 מנתניה. הוא מוזיקאי הנע בין עולמות לא מתוך רצון לטשטש את ההבדלים ביניהם, אלא מתוך סקרנות עמוקה למה שמתרחש במפגש שביניהם.
את דרכו בפסנתר עיצבו בנימין אורן ואלן שטרנפלד, ואת שפתו כמלחין פיתחו ינעם ליף וחיים פרמונט. הוא השלים תואר שני בקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, בהצטיינות ועם תזה, וזכה בפרס סגנית הנשיא של האקדמיה, על מחקרו בתחום הקומפוזיציה והבינה המלאכותית.
במהלך לימודיו זכה במלגת חילופי סטודנטים, שהובילה אותו לאקדמיה למוסיקה בווילנה שבליטא, שם השתתף בסדנאות קומפוזיציה ואלקטרוניקה שהתמקדו בצליל מרחבי, תחום הניצב בחזית העשייה המוזיקלית באירופה. יצירותיו בוצעו בידי תזמורות, סולנים ואנסמבלים בארץ ובעולם, אך סיפורו המוזיקלי אינו מסתיים בגבולותיה של המוזיקה האמנותית.
לפני כשנה וחצי ייסד את "השלישיה", שהינו הרכב פסנתר קלאסי המבקש להציב יצירה ישראלית עכשווית לצד הרפרטואר הקלאסי המוכר, וליצור שיחה בין מסורת חיה לבין קולות המבקשים להישמע בתוכה. לצד יצירות מופת קלאסיות ויצירות מקוריות משלו, יצר ההרכב גם תוכנית לכל המשפחה ובה עיבודים שלו, למוזיקה של ג'ון ויליאמס מסרטי "הארי פוטר", מפגש שבו הדמיון הקולנועי מצא בית חדש במרקם האינטימי של שלישיית פסנתר.
גם בעבודתו במוזיקה הקלה, חדד מסרב להסתגר בתוך הגדרה אחת: ככותב, מעבד ומפיק מוזיקלי, שיתף פעולה עם אמנים מובילים, ובהם שאנן סטריט, יוסי פיין, ספי ציזלינג ומרקו גורקן. שיריו יצאו בלייבל "נענע דיסק" וזכו להישמע בתחנות הרדיו המרכזיות בישראל, וכן להיכלל בפלייליסטים רשמיים של "ספוטיפיי" ו"אפל מיוזיק ישראל".
כל אלה מציירים דיוקן של מוזיקאי שאינו רואה במעבר בין עולמות ויתור על זהות, אלא דרך להרחיב אותה. ברסיטל שלו, הפסנתר הוא אפוא יותר מכלי נגינה: הוא המקום שבו נפגשים הלימוד והחופש, המחשבה והרגש, המבנים המדויקים של המלחין והאפשרות להשאיר בתוכם מרחב לנשימה אנושית. מאחורי השליטה הטכנית והידע האקדמי, מסתתרת שאיפה מוזיקלית רחבה יותר: לגלות כיצד צליל שנכתב, נלמד ומעוצב בקפידה, יכול ברגע הנגינה, להשתחרר מן הדף ולהפוך לחוויה אישית, חיה וחד-פעמית.
השליחות: להביא את המוזיקה הקלאסית אל הקהל הרחב
הפסנתרן בן חדד מתאר את הקשר שלו עם עמותת ״אקרופוליס החדשה״ במונחים ענייניים: שיתוף פעולה נקודתי, המאפשר לקיים בחיפה קונצרט הפתוח לקהל ללא תשלום.
לדידו זוהי מעין שליחות. מה שמושך אותו כאמן מבצע, ביוזמה זו, הינה האפשרות להביא את המוזיקה אל אנשים שלא בהכרח היו מגיעים אליה בכוחות עצמם. הוא חושב במיוחד על צעירים, שעבורם אולם הקונצרטים עלול להיראות כמקום השייך לעולם אחר, עולם שיש לו כללים משלו ושנדרשת היכרות מוקדמת כדי להרגיש בו בבית. חדד מבקש להציע להם אפשרות פשוטה יותר: לבוא, לשבת, להקשיב. אין צורך לדעת מראש מה שומעים, ואין צורך להצדיק את הנוכחות באמצעות ידע או טעם מגובש. די בנכונות להקשיב.
יש משהו שקשה לשחזר בהקלטה או במפגש עם מוזיקה דרך מסך. בעת האזנה למופע חי, הצליל שנוצר בחלל ונוכחותו של הפסנתרן, זהו הרגע שבו המאזין מפסיק לחשוב על המוזיקה כעל דבר שצריך להבין ומתחיל פשוט לחוות אותה. חדד מאמין שמפגש כזה עשוי לפתוח דלת, גם אם אין לדעת מראש לאן היא תוביל. אולי מאזין צעיר יגלה יצירה שתלווה אותו שנים; אולי מישהו אחר ייצא מן האולם בלי שיוכל להסביר בדיוק מה שמע, אבל עם רצון לשוב ולהקשיב.
מבחינתו, גם זו תוצאה בעלת ערך. הקונצרט אינו מבקש לשכנע את הקהל לאהוב מוזיקה קלאסית, ובוודאי לא להניח שכל מי שיגיע יהפוך למאזין קבוע. הוא מבקש לאפשר את המפגש, בלי להפוך אותו למבחן של ידע, של מעמד או של יכולת כלכלית. העובדה שהכניסה חופשית מסירה לפחות מחסום אחד, ואולי גם את התחושה שהמוזיקה הזאת מיועדת מלכתחילה למישהו אחר.
בסופו של דבר, חדד מבקש להעמיד במרכז לא את עצם קיומו של קונצרט ללא תשלום, אלא את האפשרות שמשהו יתרחש בינו לבין המאזינים. אין דרך להבטיח מה יהיה הדבר הזה, או אצל מי יתרחש. אולי דווקא משום כך הוא חשוב: המוזיקה ניתנת לקהל, אך מה שייעשה בה, ומה שהיא עשויה לעורר, נשאר פתוח.
מוצרט, מעבר לחיוך – הסוד שמתחת ליופי
ברסיטל זה הושמעו שלוש סונטות לפסנתר אשר חושפות את הצדדים הפחות צפויים של המלחין: אינטימיות, סערה והומור. כל זאת בתקופה שבה ניסה וולפגנג אמדאוס הצעיר למצוא לעצמו מקום בעולם.
המוזיקה של מוצרט נשמעת לפעמים כאילו נולדה מושלמת. המנגינות זורמות, הצלילים מתיישבים במקומם והכול מתנהל בקלילות כה טבעית, עד כדי כך שקל לשכוח כמה מחשבה מסתתרת מאחורי הפשטות הזאת.
אלא שמתחת לפני השטח המלוטשים מתרחש, לא פעם, דבר אחר: המנגינה מחייכת, אבל משהו בה אינו שקט; היופי מבטיח נחמה, אך אינו תמיד מקיים אותה. שלושת הסונטות לפסנתר שכתב וולפגנג אמדאוס מוצרט בשנים 1777 ו-1778 מציעות מפגש עם מלחין מורכב יותר מן הדימוי המוכר של הגאון העליז. הן חושפות שלושה עולמות: אינטימיות עדינה, דרמה חסרת מנוחה והנאה כמעט שובבה מן האפשרויות שמעניק הפסנתר.
מסע אל העתיד- שלוש סונטות, שלושה עולמות: מוצרט מגלה את עצמו
בסתיו 1777 יצא מוצרט בן ה-21 למסע באירופה עם אימו, מריה אנה, בתקווה למצוא משרה חדשה ולהשתחרר מן התלות בחצר הארכיבישוף, בזלצבורג. הוא כבר היה מוזיקאי בעל שם, אך תהילת הילדות לא הבטיחה לו עצמאות או ביטחון כלכלי.
המסע הוביל אותו למנהיים, מרכז מוזיקלי חשוב בגרמניה, ומשם לפריז.
הוא פגש מוזיקאים, נחשף לסגנונות חדשים וניסה לפתוח לעצמו דלתות. לא כולן נפתחו. בתוך התקופה הזאת נכתבו שתי סונטות, בדו מז'ור וברֶה מז'ור, ואילו סונטה שלישית, בלה מינור, נכתבה בפריז בקיץ 1778.
שלוש היצירות נולדו בפרק זמן קצר, אך כל אחת מהן מציעה דרך אחרת להתבונן על העולם.
דיוקן בפסנתר: מוצרט מקשיב לאדם שמולו
סונטה מס' 7 בדו מז'ור, ק' 309, שנכתבה במנהיים בשנת 1777, נראית תחילה כיצירה של צעיר מלא ביטחון, המכיר היטב את כוחו.
הפרק הראשון מתנועע בתנופה ובחיוניות, כאילו הפסנתר מבקש להוכיח שהוא מסוגל למלא אולם שלם גם בלי תזמורת. אבל דווקא בפרק השני מתרחש דבר מעניין יותר: המוזיקה נעשית אינטימית, כמעט כשל דיוקן. מוצרט שהה באותה תקופה בבית משפחת קנביל ובתם רוזה הייתה תלמידתו. לפי המסורת, הפרק נועד לשקף את אישיותה ואת אופן נגינתה.
אם אכן כך היה, הרי שמוצרט הצעיר ניסה לעשות כאן דבר שמעטים מצליחים בו: להפוך מוזיקה לכלי להתבוננות באדם אחר. הסיום הקליל, מחזיר את המאזין אל עולם של חן ושנינות, אך משהו מן האינטימיות של הפרק האמצעי נותר באוויר.
אמנות השיחה: האלגנטיות השנונה של מוצרט
סונטה מס' 8 ברה מז'ור, ק' 311, שנכתבה אף היא בשנת 1777, היא בת דודתה הזוהרת יותר של קודמתה. יש בה ברק, תנועה ותחושה של שיחה בין אנשים חכמים שאינם זקוקים למאמץ כדי להרשים זה את זה. המנגינות מתחלפות, הרעיונות מגיחים ונעלמים והפסנתר נשמע, לעיתים, כמעט כמו שחקן על במה, המכיר את הקהל שלו ויודע מתי להפתיע אותו.
אלא שהאלגנטיות הזאת אינה ריקה מתוכן. בפרק האמצעי, מתחת לפני השטח המעודן, מתגלה רגישות שאינה מבקשת למשוך תשומת לב לעצמה.
הפרק האחרון שב אל המשחקיות, אך זו אינה קלילות תמימה: היא תוצאה של שליטה, של תבונה מוזיקלית ושל היכולת לגרום למלאכה מורכבת, להישמע טבעית לחלוטין.
אגב, במספור המקובל כיום זו סונטה מס' 8, אף שלעתים מופיעה במהדורות ישנות או חלופיות כמס' 9. המספר הקטלוגי שלה הינו ק' 311, ונשאר כסימן הזיהוי היציב שלה.
כשהמוזיקה אינה מחייכת: מוצרט בפריז
סונטה מס' 9 בלה מינור, ק' 310, שנכתבה בפריז בשנת 1778, היא כבר סיפור אחר.
מוצרט הגיע לעיר בתקווה לקדם את הקריירה שלו, אך המסע הפך לתקופה קשה, שבמהלכה מתה אימו. אין הוכחה שהסונטה נכתבה כביטוי ישיר לאבלו, אך קשה להתעלם מן הניגוד בינה לבין שתי הסונטות הקודמות.
הפרק הראשון נפתח בצליל תקיף, כמעט חסר מנוחה; בפרק השני מופיעה מנגינה שירית, רכה ומלאת געגוע; ובפרק האחרון המוזיקה דוהרת קדימה, כאילו התנועה עצמה היא הדרך היחידה להמשיך.
אין כאן את החיוך החברתי של הסונטה ברה מז'ור, וגם לא את תחושת הביטחון של הסונטה בדו מז'ור. יש כאן מלחין צעיר שמאפשר למוזיקה להישאר בלתי פתורה. ניתן לחשוב שמשום כך הסונטה הזאת נוגעת במאזינים, גם בלי שיידעו דבר על תולדות חייו של מוצרט: היא אינה דורשת מהם להבין מוזיקה קלאסית, אלא רק להקשיב לאדם שמאחוריה.
מבטו של הפסנתרן אל הקהל החיפאי המגלה עניין רב במוזיקה הקלאסית
עבור בן חדד, הנגשת המוזיקה הקלאסית, ובייחוד יצירותיו של מוצרט, היא הרבה יותר ממחווה של רצון טוב.
בישראל, שבה הקהל למוזיקה הזאת נותר מצומצם יחסית, הוא מבקש לפתוח מדי פעם את דלתות הרסיטלים שלו לכול, ללא תשלום וללא צורך בידע מוקדם או בהיכרות עם הרפרטואר.
בשנים האחרונות, על רקע התקופה הקשה שעברה על החברה הישראלית, הוא רואה בכך את דרכו שלו לתרום: פשוט להעניק לאנשים מהידע ומהז'אנר הקרוב לליבו: מוזיקה. בעיניו, המוזיקה ובפרט המוזיקה הקאמרית, נועדה מטבעה גם למפגש אנושי וקהילתי ולא להיות, רק מוצר הנמכר בכרטיסים. הוא מבקש לשוב אל רוחם של הימים שבהם נוגנה מוזיקה כזאת בסלונים ובחוגים חברתיים וליצור מפגשים בלתי אמצעיים עם קהל מגוון.
לחיפה הוא מגיע, לא מתוך קשר אישי או ביוגרפי מיוחד, אלא מתוך היכרות שנרקמה בעקבות הופעותיו בעיר. הוא למד לאהוב את הקהל החיפאי, שלדבריו מגלה עניין במוסיקה הקלאסית ונענה להופעותיו.
עם זאת, חיפה אינה יוצאת דופן במפעל ההנגשה שלו: גם בתל אביב, בנתניה ובירושלים הוא קיים רסיטלים פתוחים לקהל. מבחינתו, כל מפגש כזה זוהי הזדמנות לחבר בין המוזיקה לקהילה, ולאפשר גם למי שאינו מורגל באולמות הקונצרטים להתקרב אליה.
כשהקלידים נדמו, המוזיקה ממשיכה לפעום בלב העיר
לציבור החיפאי, מפגש כזה הוא תזכורת יפה לכך שתרבות במיטבה אינה רק אמנות המוצגת בפני קהל, אלא מתנה הנוצרת במפגש בלתי אמצעי בין אנשים, צלילים ורגש. יוזמתו של בן חדד להגיש את המוזיקה הקלאסית לקהל הרחב ללא תשלום, מבטאת תפיסה תרבותית חשובה: מוזיקה איכותית אינה צריכה להיות נחלתם של יודעי ח״ן בלבד, אלא אפשרות פתוחה לכל מי שמבקש להתרגש, לגלות ולהקשיב, גם ללא ידע מוקדם או היכרות עם עולם המוזיקה הקלאסית.
בחיפה, שהינה עיר המפגישה תרבויות, קולות ואנשים מרקעים שונים, ליוזמות כאלה יש ערך מיוחד. הן מקרבות את האמנות אל חיי היומיום, מסירות את המחסום שבין אולם הקונצרטים לקהל הרחב, ומאפשרות למוזיקה להפוך לחוויה משותפת, נגישה ואנושית.
באמצעות נגינתו והבחירה ביצירותיו של מוצרט, הזמין חדד את הקהל לא רק להאזין למוזיקה נפלאה, אלא גם לעצור לרגע את מרוץ היום ולגלות מחדש את כוחה של ההקשבה.
כך נראית מתנה אמיתית לעיר: לא רק צלילים יפים, אלא הזדמנות לחלוק יופי, מחשבה והתרגשות, ולהפוך את התרבות לחלק חי, פתוח ונגיש מחיי העיר חיפה. כשהצליל האחרון נמוג והקלידים נדמו, המוזיקה המשיכה לחיות בלב הקהל החיפאי, ולהדהד הרבה גם אחרי שהערב הסתיים.
