והארץ תרעש, "ארץ קודש" נידלנ"ת
תעמעם לאיטה על גבולות המוסר.
וסתם "עמך" יתמה: "איך פתאום את נותנת
ששועייך יחליפו 'אסור' ב'מותר'?!".
היא לבושת תיכון; תתייצב מול הסער,
ורודפי צידקתה רוטטים מחימה:
"איך נסביר לתמימים, לכל ילד ונער,
איך מורחים בזהב טעמה של חמאה?!".
הם לובשי חליפה, עטויי מחלצות הם,
וחומדים ולוקחים גם מבלי לבקש.
ודומעת אומה, כה אובדת עצות הן,
בעוד הם בקריצה כבר סופרים את ה-"קש".
הם שבעים עד בלי קץ, נינוחים ממרגוע,
צוחקים לועגים: "כן, ישנם אחרים.
לא לקחנו הכול; לא נגענו נגוע,
כי נדרשנו לתת לכמה 'מאכרים'".
"מה לכם כי תחמודו כל רע וכל שרץ?" – (ש' בקמץ)
כך תשאל האומה, וקולה כה זועם.
ויאמרו: "הן נמשחנו למלח הארץ.
כי אנחנו אנחנו – אתם זה אתם.
"ולכן לא נבין כלל על מה כאן הקצף;
כי רצינו לקטוף גם את שאר הפירות;
כי אותנו הציף המרגש של הכסף".
(והשאר יסופר בחדרי חקירות!!!).
*על פי "מגש הכסף" של נתן אלתרמן: מילים, דימויים ומוטיבים