"וזכור לנו עקדתו של יצחק אבינו" • על העוקד, הנעקד והמזבח בתפילות ראש השנה

טור מיוחד לראש השנה תשפ"ז

אחד הרגעים המרגשים והמרוממים ביותר בתפילות ראש השנה, לפני תקיעת שופר הוא הרגע בו שרים את הפיוט "עת שערי רצון להפתח", הפיוט שמוכר מאוד בקרב קהילות הספרדים.
הפיוט הזה שחיבר החכם הספרדי רבי יהודה שמואל אבן עבאס במאה ה-12, מלווה את קהילות ישראל במשך דורות. הוא מביא אל מרכז הבמה של יום הדין את אחד הסיפורים המכוננים והמצמררים ביותר בהיסטוריה של העם שלנו,סיפור עקדת יצחק.

וכאן עולה מיד השאלה, מדוע דווקא עכשיו ? מדוע ברגע השיא של היום, שבו נגזר דיננו לחיים או למוות, אנו בוחרים להאריך בקריאת שיר מפורט על עקדה וכמעט-שחיטה?

התשובה טמונה בשורה הפותחת את הפיוט: "עת שערי רצון להיפתח".

ראש השנה הוא זמן של דין, אך הוא גם זמן שבו השמים נפתחים. הלבבות נפתחים. הפייטן מבקש מאיתנו להיכנס דרך השערים הללו, לא רק עם הבקשות הפרטיות שלנו לפרנסה ולבריאות, אלא עם המהות העמוקה של מי שאנחנו. עקדת יצחק אינה רק סיפור היסטורי, היא המטען הגנטי, הרוחני והנפשי של כל אחד ואחת מאיתנו.

הפיוט נע בין שלושה צירים מרכזיים, המודגשים בפזמון החוזר: "עוקד, והנעקד, והמזבח"
העוקד – אברהם אבינו. אברהם מייצג את מידת החסד, האהבה והנתינה. והנה, הוא נדרש לעשות את הדבר המנוגד ביותר לטבעו, להקריב את בנו יחידו אשר אהב, דבר בלתי נתפש. הפיוט מתאר ברגישות קורעת לב את הקונפליקט הפנימי, את הדמעות הזולגות, אך גם את הנחישות המוחלטת לעשות את רצון ה'.
והנעקד – יצחק אבינו. הוא אינו קורבן פסיבי. כשיצחק מבין מה עומד לקרות, הוא אינו בורח. הפיוט מתאר איך אברהם קשר את יצחק "ויעקוד יצחק כעוקדו איל" כדי שלא יזוז מתוך פחד ויפסול את הקורבן. עבור הנעקד, יצחק, זוהי גבורה עילאית של התבטלות, של אמונה תמימה וטהורה.
והמזבח – המקום שבו נפגשים החסד של אברהם והגבורה של יצחק. המזבח הוא נקודת החיבור בין האדם לבוראו, המקום שבו האנושי מוכן למסור את המקסימום עבור האלוקי.

כשאנו שרים את המילים המרטיטות הללו בראש השנה, אנו אומרים לקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, תראה מאיזה שורש הגענו. הבט על האבות שלנו, שמסרו את כל היקר להם מתוך אהבה ואמונה בך. בזכותם, גם בנו יש ניצוץ של מסירות נפש. גם אנו, בתוך קשיי היומיום, בתוך הניסיונות של החיים המודרניים, מנסים לעקוד את האגו שלנו, את התאוות שלנו ואת הפחדים שלנו, ולהקריב אותם על מזבח האמונה והטוב.

ובסופו של הפיוט, מתרחש המהפך. מלאכי השמים זועקים בבכי: "ויהמו כל מלאכי מרכבה, אופן ושרף שואלים בנדבה, מתחננים לאל בעד שר צבא". והקב"ה? הוא עוצר את המאכלת ואומר לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער". במקום יצחק, מוקרב האיל שנאחז בסבך בקרניו. השופר שאנו תוקעים בו מיד לאחר מכן הוא שופרו של אותו איל.
השופר הוא הצעקה של יצחק, הצעקה של אברהם, והצעקה של כולנו. כשאנו שומעים את קול השופר, אנו נזכרים שבסופו של דבר, אלוהים אינו חפץ במות המת, אלא בשובו מדרכו וחיה. הוא רוצה את הלב שלנו, לא את קורבננו.

מי יִתֵּן ובעת הזו, עת שערי רצון להיפתח, יתקבלו תפילותינו ברצון. שנזכה שזכות העוקד, הנעקד והמזבח תעמוד לנו, לכל משפחתנו ולכל עם ישראל. שנכתב ונחתם כולנו לספר חיים טובים, שלום, בריאות ונחמה.
שנה טובה ומתוקה!