ביקור בישובי עוטף עזה ובאתר הנובה מציב מראה קשה של חורבן לצד תקומה לאחר השבעה באוקטובר ונותן הצצה אל מציאות החיים המורכבת באזור, בצל סערות פוליטיות ומתיחות ביטחונית מורכבת.
על הרקע הזה יצאנו השבוע חברי קהילת בית הכנסת 'יחד שבטי ישראל' ביקנעם למסע מרגש ויוצא דופן, שלא דמה לאף טיול אחר שהכרנו מהשנים האחרונות. אלה לא היו הנופים המוכרים של הגליל או השבילים ההיסטוריים של ירושלים. אלה היו הנופים הפצועים הפתוחים של יישובי עוטף עזה.
חבל ארץ שביום אחד הפך מגן עדן ירוק, לגלעד חי ונושם של גבורה, אובדן וזיכרון הממאן להרפות.
נענו בין התחנות בניסיון לעשות את מה שנדרש מכל יהודי מאז ומעולם: לראות, לזכור, ולא לשכוח.
התחלנו בחניון הרכבים השרופים במושב תקומה הסמוך לעיר נתיבות. המראה שנגלה לעינינו היה בלתי נתפס. שורות שורות של שלדי מתכת מפותלים, שרופים ומפויחים, העידו בלי מילים על עוצמת האש, השנאה והאכזריות שהיתה במתחם הנובה. כל רכב כזה הוא סיפור, משפחה, עולם ומלואו שניסה להימלט ונלכד. העמידה מול תלי המתכת הללו המחישה לנו יותר מכל, את היקף האסון. זו הייתה עדות אילמת ומצמררת לחורבן ולשאלה הגדולה, איך צומחים מתוך אפר כזה?
משם המשכנו ישירות למתחם פסטיבל הנובה עצמו בחניון רעים. המקום שבו נגדעו חייהם של מאות צעירים חוגגים, הפך כיום ללב פועם של אנדרטה חיה. בין העצים המוצבים הנושאים את תמונותיהם של הנרצחים והחטופים, שררה דממה עמוקה. עמדנו שם מביטים בשלטים של הבנים והבנות, ולא יכולנו לעצור את הדמעות.
לאחר הסברים של ניצן מדריכת הטיולים שליוותה אותנו במהלך היום, ערכנו טקס קהילתי מרגש ועוצמתי לזכרם של הנרצחים, וביניהם 12 בני ובנות העיר שלנו יקנעם, אזרחים תמימים וחיילים גיבורים שנפלו במהלך המלחמה.
זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בטיול. במקום הזה בחניון רעים, גיא ההריגה שבו נטבחו, נרצחו, נאנסו ונשחטו ילדינו, עמדנו שבורי לב אך מאוחדים, ושרנו יחד את שירת התקווה. שירה שהיתה מעין הצהרה ברורה לכל, שלמרות הכאב העצום, הרוח של יקנעם ושל עם ישראל כולו לעולם לא תישבר. אף עין לא נותרה יבשה.
המשכנו לביקור במבנה של תחנת המשטרה בשדרות, מקום שהפך לסמל המאבק, ההקרבה והנחישות. עמדנו בהתרגשות במקום שבו ניהלו שוטרים ולוחמים קרב גבורה הרואי, בחירוף נפש ועד טיפת הדם האחרונה, פשוטו כמשמעו. בסרט שראינו בבית המייסדים בשדרות, שמענו על הדילמות וההחלטה שהתקבלה בסוף בצה"ל ובמשטרה, להפציץ את המבנה התחנה בעקבות המחבלים שהתבצרו בה. טנק צה"ל יורה לעבר מבנה תחנת משטרה בישראל, לא נתפס.
הסיפורים על ההחלטות הקשות שהתקבלו במקום, ועל עוז הרוח של השוטרים רק חידדו עוד יותר את המימרה הידועה של חז"ל שארץ ישראל נקנית בייסורים.
את הסיור חתמנו בעיר נתיבות בביקור בקבר הבבא סאלי, רבי ישראל אבוחצירא זצוק"ל בתפילות ובתחנונים לאחדות עם ישראל ושמירה על חיילי צה"ל וכוחות הביטחון.
זה היה סיור קשה ומטלטל, כזה שמכווץ את הלב ומותיר שאלות רבות פתוחות. אך יחד עם המועקה והכאב הפיזי כמעט, הרגשנו גם משהו אחר, הרגשנו את התקומה של תושבי העוטף, תושבים שממשיכים לשקם את חייהם מחדש ולהאמין בחיים. העמידה המשותפת של חברי הקהילה, כתף אל כתף, מחבקים ותומכים זה בזה ברגעים הקשים של הסיור, הבהירה את עוצמתה של הקהילתיות והערבות ההדדית. הבנו שוב את החשיבות של להיות ביחד, לא רק בשמחות ובתפילות השבת, אלא גם בנשיאת עול הזיכרון הלאומי.
ראינו את ההרס, אך ראינו גם את סימני התקומה, את החקלאים שחוזרים לשדות ואת הרוח הישראלית שמסרבת להישבר. אנו נושאים איתנו את המראות הללו אל תוך חיי היום-יום של הקהילה שלנו, מתוך מחויבות עמוקה להמשיך לזכור, להנציח, ולעשות הכל כדי להיות ראויים לקורבנם של אלו שאינם. ועוד משהו, אתר הנובה ויישובי עוטף עזה הם ביקור חובה ברשימת המקומות שעוד לא ביקרתם בהם. אל תוותרו על זה.
עם ישראל חי.