בית הספר לחיים – "אלופי החיים" | ברוך דרור

"בהתחלה היה קשה מאוד אפילו לשכנע ילד ללבוש חליפת גלישה. החליפה נצמדת לגוף, לפעמים רטובה, וזה יכול להיות קשה מאוד לילד על הרצף".
אבל עם כל ילד הם עבדו לאט, עם תשומת לב מרבית, עוד צעד ועוד צעד.
"היום כל הילדים לובשים חליפות גלישה. ביום ראשון האחרון הכנסנו את כולם למים, והם היו על סאפים" כדי לעמוד על סאפ ולחתור עם משוט צריך קואורדינציה לא פשוטה, גם למבוגרים. "כשאתה רואה ילדים שהצליחו לעמוד, לחתור, להשתחרר ולראות שהם מסוגלים, זה רגע מדהים."

החלטתי להתחיל עם הסיפור הקטן הזה, שדוד סיפר לי, סיפור על השינוי של ילד שמתקשה בפעולה שנראית לנו פשוטה, לבישת חליפת גלישה ובהדרגה מפתח יכולת לבצע פעולות מורכבות בהרבה, כי הוא מקפל בתוכו תובנות על הדרך שבה אנחנו מתפתחים כבני אדם. איך מתמודדים עם פחד? איך מפתחים הרגלים מחזקים? ואיך אדם אחד יכול להקים מיזם חברתי שעושה טוב לאחרים?

הילדים המשיכו הלאה – דוד נשאר

"לפני כעשרים שנה הייתי חובב שיט, והייתה לי סירה שהייתי מפליג איתה. כשהילדים שלי היו קטנים, רציתי ללמד אותם להפליג על סירות שמתאימות לגיל שלהם" כך התחיל דוד את הסיפור שלו.

סיפור שהתחיל מתחביב ורצון ללמד את הילדים, והתפתח למיזם חברתי חינוכי מעורר השראה שמלמד ילדים על הספקטרום להאמין בעצמם ולהיות מסוגלים לנהל חיים עצמאים.

דוד חבוב, נשוי ואב לשלושה מנווה שאנן, עבד באותו הזמן בבנק הפועלים. הוא התחיל את המסע בזבולון חיפה, בפיתוח קבוצת שייט עממית שהתפתחה מפה לאוזן דרך חברים ומכרים.

"המקום עצמו היה מדהים, עם גישה נהדרת לים, אבל הייתה בו הזנחה גדולה. הכול היה רעוע ומתפרק, לא היו מספיק כלי שיט, והתחושה הייתה יותר של מחסן נטוש מאשר של מועדון שיט. הסתכלתי על המקום ואמרתי לעצמי: אפשר ליצור כאן מקום מדהים."

יחד עם אנשים טובים מבנק הפועלים וחברים נוספים הוא הצליח להביא תרומות, ובזכותן רכש סירות ייעודיות לפעילות שיט עממי. אותי מרגש לשמוע איך חלום וחזון של אדם אחד יכולים לשנות מציאות, לחבר בין אנשים ולהפוך מקום מוזנח למקום פורח ושוקק חיים.

אבל, אז הגיעה נקודת המפנה הילדים של דוד גדלו והתעניינו בדברים אחרים ולא המשיכו לשוט איתו.

דוד נשאר.

האהבה לשייט ולחינוך הילדים הובילו אותו להסב את הפעילות לנוער בסיכון ומשם לנוער על הרצף האוטיסטי.
זאת לא הייתה סתם פעולה ספונטנית, הצעדים של דוד היו מחושבים "הייתה שם הרבה מאוד מחשבה. כל הזמן שאלתי את עצמי איך אפשר לשפר? איך אפשר לסייע למי שאין לו את היכולת? ובעיקר איך אפשר להאמין במי שאף אחד לא מאמין בו?"

"כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו"

בסיפור של דוד יש שלב מיוחד ויוצא דופן, שהפך אותו לכל כך מרגש ומעורר השראה, המעבר מהדאגה להתפתחות של הילדים שלו עצמו לדאגה להתפתחות של ילדים אחרים ולא סתם ילדים, אלא ילדים שמתמודדים עם אתגרים משמעותיים במיוחד.

"מאיפה הכוחות? מה גרם לך להגיד: 'אני לוקח את המשימה הזאת על עצמי?'" שאלתי את דוד.

"כשאתה רואה ילד שמצליח, ילד שמגלה שהוא מסוגל, אתה מבין שאתה יכול לתת לו משהו אמיתי. אתה יכול להרים אותו למעלה, במיוחד במקומות שבהם אחרים לא מאמינים בו."

דוד מתאר את הגישה שלו כ"אסרטיבית, קבועה ומחבקת". עם הזמן וההתמדה הוא ראה את השינוי שמתחולל בילדים. "היום הילדים מתקשרים. יש להם קבוצת וואטסאפ משלהם. הם יוצאים יחד לטיולים, דואגים זה לזה, מושיטים יד ולא משאירים אף אחד מאחור."

דוד המשיך, למשהו שתפס אותי עוד יותר "היום יש אצלי ילדים שגדלו במסגרת הפעילות. הם הגיעו בגיל 10, 12 או 14, והיום הם בני 27, 28 ואפילו 30. הקבוצה הבוגרת הזאת הפכה לשלד המדריך של הקבוצה הצעירה יותר" זה מדהים, זה השלב שבו המיזם הפך ממיזם לקהילה, כשאלו שהיו בצד המקבל הופכים להיות המדריכים שנותנים ערך לצעירים.

"הבוגרים נותנים יד לילדים הצעירים. השילוב הזה מדהים. ילד בוגר לוקח אחריות על ילד צעיר. הוא הופך להיות עבורו מורה, מדריך ומחנך. זה נותן לבוגר משמעות ולצעיר דמות להזדהות איתה." המשמעות הזאת, שדוד מספר שממלאת את הבוגרים, ממלאת גם את דוד עצמו.

"קודם כול, תעשה את מה שאתה אוהב. זה כלל בסיסי בחיים. מאז ומתמיד אהבתי לתת לילדים, לסייע להם, לטפח אותם ולהעצים אותם. עם השנים למדתי שאין דבר כזה “בלתי אפשרי”. הכול אפשרי, אם מתעקשים בצורה נכונה."

והוא הוסיף משפט שמאד התחברתי אליו "אני לא חושב שצריך להיות איש חינוך כדי לחנך. צריך להיות בן אדם שמאמין, נותן ומאפשר. כשאתה מאפשר, הדברים מתחילים לזרום."

איך יוצרים שינוי?

כאנשים ששואפים להתקדם, להתפתח ולהצליח אנחנו נדרשים לעיתים לרכוש מיומנויות חדשות ולסגל הרגלים חדשים, הדרך שבה דוד הצליח להוביל את הילדים לעצמאות וליכולת להתמודד עם חוסר הוודאות של החיים מעוררת השראה ויכולה לעזור גם לנו במסע האישי שלנו וגם כשאנחנו מנסים לבנות קבוצה או מיזם משלנו.

ניסיתי להתחקות אחרי השיטה של דוד ליצירת שינוי:

להגדיר את היעד – לפני שנצלול לשיטה של דוד, חשוב קודם כל להגדיר מה המצב האידאלי הסופי שאליו אנחנו רוצים להגיע, "הערך החשוב הוא שאחרי גיל 21 הילד יוכל להסתדר בכוחות עצמו: לעבוד, להגיע לעבודה בתחבורה ציבורית, להתנהל, ואולי גם לגור בדירה בצורה עצמאית ככל האפשר, בהתאם ליכולות שלו." זאת המטרה שדוד הגדיר לעצמו בעבודה עם הילדים. לא רק איזו פעילות נעשה השבוע, בטווח הזמן המיידי, אלא איזה שינוי נרצה ליצור בטווח הרחוק.

שלד ומסגרת זמנים ברורה לפעילות – העקרון הראשון והמרכזי בשיטה של דוד הוא המסגרת הקבועה, השלד של הפעילות. "הטיפ המרכזי הוא לשמור על קווים ישרים וברורים של עשייה יצירתית, בלי פשרות שמסיגות את המטרה לאחור. הרבה יזמים רוצים לעשות גם את זה, גם את זה וגם את זה. בסוף הם לא עושים כלום. עם ילדים מיוחדים אי אפשר לקפוץ מכאן לכאן. צריך שלד קבוע וברור." המסגרת הקבועה והברורה לעשיה עוזרת לנו למקד את הכוחות שלנו אל עבר המטרות שהגדרנו לעצמינו וגם עוזרת לנו להתמיד. התחברתי מאד לנקודה הזאת, ראיתי אותה עובדת ב"שעה בשבוע", עם מסגרת פעילות קבועה, בלי צורך בתקציבים גדולים או אירועים גדולים, רק מסגרת קבועה, ככה שמי שמגיע יודע למה לצפות במפגש הבא.

טקסים – שגרת פעילות מסודרת שעושים ביחד, במסגרת קבוצתית, מאפשרות לנו להתגבר על חסמים מנטלים שבאופן עצמאי היינו מתקשים להתמודד איתם "הטקסיות חשובה מאוד. חלק מהילדים מתמודדים עם קשיים סביב אכילה, שירותים או לבוש. כשכולם הולכים יחד, הילד הוא חלק מהקבוצה וזה מקל עליו. כך הוא לומד: אני צריך ללכת לשירותים כדי לעשות לעצמי טוב. אני צריך לאכול אוכל טוב כדי לעשות לעצמי טוב. כל פרט קשור לפרט אחר." זאת העוצמה של הקבוצה ושל הטקסיות של הקבוצה. ההסבר הזה של דוד גרם לי להיזכר ברעיון שאני חוזר אליו לא פעם, אחת הבחירות החשובות שלנו, היא הבחירה של הסביבה שאליה אנחנו בוחרים להשתייך ואלה הטקסים שאליהם אנחנו מתחברים, הסביבה מעצבת אותנו באופן מאד משמעותי.

אומץ והתמדה – דוד אמנם פועל בהתנדבות, אבל יש לו דרישות מההורים, אומץ והתמדה. "כן. התמדה בתהליך. זה כל מה שאני מבקש. ילד על הרצף נוטה לפעמים להסתגר, לא להתחבר לילדים אחרים ולהישאר בתוך עולמו. אנחנו רוצים לעזור לו לשנות פאזה, כדי שיוכל להסתדר טוב יותר בעולם שלנו. בשביל זה ההורה צריך ללכת איתי. גם אם הילד אומר “אני לא רוצה”, צריך לדרוש ממנו להגיע ולעשות" מסביר דוד "זה לא קורה ביום אחד. יש ילדים שזה לוקח להם יותר זמן, ויש ילדים שפחות. אבל זו מלאכה שצריכה להיות יומיומית. אי אפשר להתייחס לזה כאל חוג של פעם או פעמיים בשבוע. מבחינתי זה בית ספר לחיים."

גיוס שותפים ומשאבים

בשביל שייט צריך סירות ובשביל סירות צריך כסף, אבל מאיפה משיגים אותו? איך מוצאים שותפים לחזון ולדרך? אצל דוד, אחד הכלים המרכזיים הוא פשוט לספר בהתמדה מה "אלופי החיים" עושים.

דוד משקיע זמן רב בהפצת סרטונים מהפעילות של "אלופי החיים" מאחורי הפרסום גיליתי תפיסת עולם מעניינת, לפרסום יש כמה מטרות. קודם כול, להראות שהילדים מסוגלים. "אני אומר לציבור: תסתכלו לילדים האלה בעיניים ותראו שהם יכולים", אומר דוד.

מטרה נוספת היא עבור הילדים עצמם. "כמו שלך ולי יש פייסבוק, גם לילדים יש. אני רוצה שהם יעלו תמונות, יצטלמו, ירגישו שווים ולא יתביישו בעצמם". הפרסום הוא כלי לפיתוח הביטחון העצמי שלהם.

מעבר לכך, פרסום הוא כלי לגיוס שותפים ומשאבים. בכל פעם שאתה עובר ממקום למקום ונדרש להקים תשתית חדשה, זה דורש כספים רבים. אם לא תפרסם ולא תיידע את הציבור, לא יהיו לך התקציבים הדרושים. הנקודה הזאת בעייני חשובה מאד למי שרוצה להתחיל את הדרך ולהקים מיזם חברתי, פרסום הוא לא משהו שעושים בסוף כשסיימת, פרסום הוא ההזמנה שלך לאנשים נוספים להתחבר למיזם לעזור ולקחת חלק.

להיות בני אדם טובים יותר

לקראת סיום ביקשתי לשמוע מדוד מה הוא היה רוצה שאנשים ייקחו מההיכרות עם הפעילות שלו " הייתי רוצה שהציבור לא יגיד “זו פעילות מדהימה, אבל שתהיה אצל השכנים”. הרבה פעמים ילד שמח ומשמיע קולות, והשכן אומר למשפחה: “תעברו דירה, אתם מפריעים”. הייתי רוצה שהשכן ילמד לקבל את הילד הזה ולהבין שיש לו זכות לחיים, גם אם הוא משמיע קולות", אומר דוד.

התרגשתי מאד מהשיחה עם דוד וראיתי קווי דמיון רבים בין הפעילות שלו לפעילות הניקיון של "שעה בשבוע", העקרונות דומים כ"כ: השלד, הטקסים, ההתמדה וסבלנות בדרך ליצירת השינוי במציאות. בסוף השיחה סיכם דוד "אנחנו צריכים ללמוד להיות בני אדם טובים יותר, עם פחות רוע. כשאתה אדם טוב וכשאתה נותן, אתה בעיקר נותן לעצמך. אתה קם בבוקר עם תחושת סיפוק אדירה ואומר: וואו, מה עשיתי"

בחיפה יש המון אנשים שכבר מחזיקים בידיים שלהם הרבה יותר ממה שהם חושבים.
יש לנו ניסיון שצברנו בעבודה, קשרים שבנינו במשך שנים, מקצוע, תחביב, אהבה לים, לטבע, למוזיקה, לחינוך, לספורט, לשפות, לשכונה או לקהילה.
ובאותה חיפה שלנו יש גם אנשים, קבוצות ומקומות שמחכים שמישהו יראה אותם.

המפגש בין השניים יכול להיות תחילתו של המיזם החברתי הבא.
לא כל אחד צריך להקים מועדון שיט.
ולא חייבים להתחיל עם עמותה, תקציב גדול או תוכנית מושלמת.
לפני שילד עומד על סאפ, לפעמים צריך להתחיל מללבוש חליפה.
וגם לפני שמיזם משנה שכונה או עיר, צריך להתחיל בפעולה קטנה אחת שאפשר לחזור עליה בהתמדה.

וזה בדיוק הרעיון של "שעה בשבוע", לא לחכות עד שנהיה מוכנים לשנות את העולם, אלא לבחור משהו שחשוב לנו, לתת לו מקום קבוע בחיים שלנו ולהתחיל בצעדים קטנים.

להאזנה לראיון ◄

ברוך דרור – מהנדס אווירונאוטיקה, בעל MBA בניהול חדשנות ויזמות מהטכניון, יזם ופעיל חברתי בחיפה. כותב על האנשים, הקהילות והתהליכים שמעצבים את העיר, מתוך אמונה שמנהיגות מתחילה ביצירת מרחבים שבהם אנשים יכולים ליזום ולממש את מלוא הפוטנציאל שלהם.