שלוש שנים עברו מאז ה-7 באוקטובר. מעבר לשאלות הקשות על קונספציה, מודיעין, פיקוד וניהול מערכתי, נותרת שאלה עמוקה יותר, כיצד מערכת שלמה, המורכבת מאנשים מקצועיים, מארגונים עתירי ניסיון ופוליטיקאים ותיקים, מגיעה לרגע שבו המידע קיים, האיום קיים ובכל זאת התמונה אינה מתחברת בזמן?
באותו בוקר מר, מול קריסת המערכות, התגלה כוחה הגדול של החברה הישראלית. אזרחים, לוחמים, כיתות כוננות ומתנדבים, התייצבו עוד לפני שנקראו. זו הייתה שעתו הגדולה של הציבור הישראלי, ויש להתגאות בכך. אך מכאן בדיוק נשקפת הסכנה, חוסן אזרחי הוא נכס לאומי קריטי, אך הוא אינו תחליף למדינה מתפקדת.
שלוש שנים לאחר האסון, כשטרם הוקמה ועדת חקירה ממלכתית עצמאית שתבחן את מכלול הכשלים, מציב בפנינו "אירוע הטיסה של פליי דובאי", מראה מטרידה. אין להשוות בין ממדי האירועים, אך דווקא משום כך בולט הדפוס המערכתי המשותף, הפער שבין קיומו של מידע לבין היכולת להפוך אותו לפעולה מונעת.
לפי הפרסומים האחרונים על אירוע הטיסה, טייס משנה, שעלה לגביו מידע ביטחוני קריטי, הגיע לתא הטייס של מטוס נוסעים בדרכו לישראל. שרשרת השאלות זועקת לשמים, מי החזיק במידע? למי הוא הועבר? איזה גוף ישראלי היה אחראי לחבר את הנקודות? ייתכן שכל גוף פעל בצורה תקינה לפי הגדרת תפקידו הצר. זו בדיוק האפשרות המטרידה ביותר. כשל מערכתי אינו בהכרח רשלנות של פרטים, אלא מצב שבו כל אחד מבצע את חלקו, אך איש אינו מחזיק באחריות לתמונה השלמה. הסכנה הגדולה אורבת בתפרים, בין ארגון לארגון, בין מודיעין לביצוע, ובין מה שידוע לבין מי שמוסמך לפעול.
זהו החיבור המקצועי הישיר ל-7 באוקטובר. ועדת חקירה ממלכתית אינה נדרשת רק כדי לסמן אשמים בעבר, אלא כדי לחקור את ארכיטקטורת הכשל, כיצד התקבעה קונספציה, כיצד מידע סותר קיבל משקל נחסם והיכן נוצרו אזורים שאיש לא ראה בהם אחריות מלאה. זוהי מערכת ההגנה של העתיד. קשה לקבל את העובדה שמדינה שחוותה את האסון החמור בתולדותיה מגיעה לשנה הרביעית ללא תהליך חקירה לאומי, שאחת ממטרותיו היא לצמצם את הסיכון לאסון הבא.
אירוע הטיסה מדליק נורה אדומה. כשל מערכתי כמעט לעולם אינו מופיע כתרחיש אימים מוכן מראש, לפני ההתרחשות הוא נראה כמו פרט שלא טופל, מידע שלא הועבר, נוהל שלא עודכן או החלטה שגויה שאיש לא אתגר בזמן. הפעם, למרבה המזל, נמנע האסון הודות לתושייתם של אנשי צוות ונוסעים. שוב התייצב הציבור במקום שבו מנגנוני המניעה, כשלו.
זהו מקור לגאווה, אך גם אזהרה חמורה. מדינה רצינית אינה יכולה להפוך את גבורת אזרחיה למנגנון תיקון של מחדלים מערכתיים. יש הבדל עמוק בין חוסן אזרחי שמשלים את פעולת המדינה לבין חוסן שנדרש להחליף אותה ברגעי משבר. תפיסת ביטחון אינה יכולה להישען על ההנחה שתמיד יימצא האדם הנכון, האמיץ והפנוי שיוציא את המערכת מהבוץ.
כמעט אסון הוא הזדמנות נדירה ללמוד מבלי לשלם את מלוא המחיר. מדינה אינה נמדדת רק ביכולתה להגיב לאחר שהתרחיש התממש, אלא ביכולתה לזהות חולשות מראש, להגדיר בעל בית ברור לכל סיכון ולשאול באומץ, מה אנחנו מפספסים?
הוויכוח על ועדת החקירה חורג בהרבה מעברה של מלחמה כזו או אחרת, הוא נוגע בשאלה האם ישראל מסוגלת לייצר מנגנון למידה אמיתי לקראת העתיד. הכשל הבא, בין אם יבוא מהסייבר, מהים, מתשתית חיונית או מזירה אחרת, לא ייראה כמו קודמו. איומים משתנים, אך חולשות ארגוניות של פיצול אחריות, קיפאון תפיסתי והיעדר הכרעה מצד הדרג הפוליטי נוטות לחזור על עצמן.
שלוש שנים אחרי ה-7 באוקטובר, השאלה אינה רק מי נכשל ומי ידע, אלא איזה מנגנון אפשר את הכשל, מי היה אחראי לחבר בין הקצוות של מודיעין, רגולציה ותפעול, ומי נכשל בהפיכת הידיעה המוקדמת לפעולה מונעת בשטח. הציבור הישראלי הוכיח את עצמו מעל לכל ספק. כעת תור המדינה להוכיח שהיא למדה, לא בהצהרות, אלא בנכונות אמיצה לפתוח מערכות לבחינה עצמאית, לחבר בין זרועות ולתקן את מה שלא נוח.
כי אם שלוש שנים אחרי האסון אנו עדיין מתווכחים על עצם החקירה, בזמן שכשל חדש כמעט הסתיים באסון, השאלה המצמררת אינה עוד מה קרה לנו אז, אלא מה יקרה בפעם הבאה. הציבור יכול להיות קו ההגנה האחרון. אסור למדינה להפוך אותו לקו ההגנה הראשון.