בתקופה האחרונה נדמה שחיפה הפכה למעצמת סריגה. אם פעם היו אלה בעיקר סבתות שישבו בפינת הסלון עם סלסילת צמר, היום אפשר למצוא עשרות נשים וגם כמה גברים שמתכנסים בגנים ציבוריים, במרכזים קהילתיים ובבתי תרבות כדי לסרוג יחד. יש מי שמעדיפים מסרגה אחת, אחרים נשבעים בשתיים, אבל כולם מסכימים על דבר אחד: הסריגה כבר מזמן איננה רק תחביב. היא מפגש חברתי, תרפיה, יצירה, ולפעמים גם עוגן של ממש.
אולי זו המלחמה שדחפה אנשים לחפש שקט בתוך הכאוס. אולי זה הגעגוע לימים שבהם סבתא הייתה שולפת מסרגות ומייצרת סוודר מכלום. ואולי פשוט גילינו מחדש שאפשר ליצור בידיים עולם קטן של צבעים, במקום לגלול עוד שעה בטלפון. הרי בסופו של דבר, מחוט פשוט אפשר להכין כמעט הכול: בגדים, שמיכות, צעצועים, קישוטים ואפילו שמלות לכלבה קטנה ומפונקת.
מעבר ליצירה, המחקרים מספרים סיפור מרתק. הסריגה מסייעת להפחתת מתחים, להורדת לחץ הדם, משפרת את הריכוז והתפקוד הקוגניטיבי, מפיגה בדידות ומעניקה תחושת משמעות. הפעולה המונוטונית והחזרתית, יחד עם היצירתיות, מסייעת להאט ירידה בזיכרון, להרגיע את מערכת העצבים ולהסיח את הדעת מכאב ומלחץ. לפעמים כל מה שצריך כדי להרגיש קצת יותר טוב הוא עוד שורה אחת במסרגה.
כשסורגים ביחד נוצרת אחווה
קארן ג'יני אלון, חיפאית בת כ־55, גדלה בבית שבו סרגו. היא אמנית יוצרת, בעלת תואר באמנות, ומשוכנעת שרוב הנשים שלומדות לסרוג קיבלו את השיעור הראשון דווקא מהסבתא. "סבתא שלי לימדה גם את אח שלי," היא מחייכת, "אבל הוא לא סורג." מה שמפתיע הוא שדווקא לא הנוסטלגיה החזירה אותה למסרגות, אלא לולה, הכלבה הקטנה שאימצה.
"בתקופת המלחמה בכלל לא סרגתי. ואז אימצתי כלבה פצפונת. היה חורף ולא מצאתי לה בגדים. החלטתי לסרוג לה אחד. ראיתי סרטונים, למדתי, ומאז כבר סרגתי לה עשר שמלות עם מלמלות ובכל הצבעים. היא התינוקת החדשה שלי." לולה, מתברר, היא גם הקמע של קבוצת הסריגה שקארן הקימה בגן בנימין . לפני כשלושה חודשים היא התחילה לחפש נשים שיוכלו לשבת איתה ולסרוג ביחד. "גדלתי בקנדה, ושם מאוד מקובל להיפגש לסריגה. חיפשתי קבוצה בחיפה ולא מצאתי. היו רק חוגים בתשלום. אז פרסמתי פוסט בקבוצת רחוב ירושלים והסביבה והצעתי להיפגש בשבת בבוקר."
ההתעניינות הייתה גדולה, אבל למפגש הראשון הגיעה רק אישה אחת, בשם ירדן לם." ישבנו שלוש שעות, סרגנו ודיברנו. בסוף החלטנו שלא מוותרות, ושאנחנו שתינו נרים ביחד את הקבוצה." היום, רק חודשים ספורים אחר כך, מגיעות למפגשים כמאה נשים. "מביאים כיבוד, קצת קפה קר, אני מביאה מפה לשולחן. לפעמים חסרים כיסאות אז חלק מביאות מהבית, חלק שואלים מבית הקפה הסמוך. יש אחוות סורגות." לדבריה, הקסם נמשך גם כשהמפגש נגמר. "התגובות נפלאות ומרגשות.'איזה כיף היה', 'כמה הייתי צריכה את זה'. הנשים יוצאות מחודשות. זה מנקה את הסטרס ואת כל הג'יפה של השבוע. זאת תרפיה חברתית."
"גם מי שרק התחילה לסרוג יכולה לבוא. תמיד יהיה מי שילמד, יסביר ויעזור. אין מגבלת גיל, אין מגבלת ניסיון. יש נשים מכל המגזרים, אנשים מהקהילה הגאה, וגם שניים שלושה גברים שמגיעים מדי פעם. בקרוב נוסיף גם מפגש חודשי בימי רביעי." בין שורה לשורה מחליפים גם המלצות על חנויות צמר, דוגמאות חדשות, פתרונות לטעויות, ואפילו חוטים שנשארו מפרויקטים קודמים.
לסרוג ריפוי ללב ולרגש
התחושה הטובה הזאת איננה רק עניין של הרגשה. מחקרים רבים מצאו שלסריגה יש השפעות נוירולוגיות ופסיכולוגיות מוכחות, ואין כמעט הבדל ברווח הבריאותי בין סריגה במסרגה אחת לבין שתיים. עיסוק קבוע במלאכות יד מפחית ב־30% עד 50% את הסיכון לליקוי קוגניטיבי קל. הסריגה מפעילה במקביל את המוטוריקה העדינה, הזיכרון לטווח קצר, הקשב והריכוז. התנועה הקצבית מפעילה את מערכת העצבים האחראית להרפיה, מפחיתה את רמות הורמון הסטרס ומאטה את קצב הלב. כאשר מוסיפים לכך מפגש קבוצתי, מתקבלת גם תרופה יעילה לבדידות. השלמת פרויקט בין אם זה צעיף, בובה או שמיכה, מעניקה תחושת הישג ותכלית, שני גורמים הידועים כמחזקים את החוסן הנפשי.
אנג'ל איברהים, חיפאית בת כמעט 25, פתחה קבוצת סריגה בבית הגפן, בימי שלישי אחר הצהריים. היא אמנית רב תחומית וסטודנטית לתואר שני באמנות, אבל את הסריגה לימדה את עצמה. "כשהייתי ילדה התעקשתי שאני רוצה ללמוד לסרוג. ההורים קנו לי ערכה, ואני למדתי לבד דרך סרטונים, ספרים ובלוגים." מבחינתה, סריגה היא הרבה מעבר לעשיית צעיף. "סריגה היא שפה. צריך לדעת לקרוא סכמות, להבין איך בונים את מה שרוצים ליצור, כל דבר, פשוט או מורכב, אם זה חולצה, צעצוע או עץ דקורטיבי."
היא סורגת כמעט בכל מקום. "באוטובוס, בהרצאות באוניברסיטה, בכל הזדמנות. הידיים עסוקות, הראש נרגע." גם אצלה הייתה סבתא שסרגה, אבל היא נפטרה לפני שהספיקה ללמד אותה. "אולי בגלל זה חשוב לי שכל מי שאין לו את מי לשאול, ימצא אצלנו תשובות." לדבריה, הסריגה דורשת הרבה יותר מיומנות ממה שנדמה. "יש דרך להחזיק את החוט, את המסרגה, להבין את החומר. יש עולם שלם בתוך הסריגה."
קבוצת הסריגה בבית הגפן פועלת קצת יותר מחודש, וכבר הפכה לקהילה. "יכול להיות שזה סוג של אסקפיזם," היא מודה. "בין האזעקות הייתי סורגת כדי לפרוק את האנרגיות." אבל מהר מאוד השיחות גולשות גם לנושאים אחרים. "אנחנו מדברים על אופנה, קיימות, תרבות הצריכה, ועל זה שכאשר אדם סורג לעצמו בגד אין עוד אחד כזה בעולם." בכל פעם שמצטרף משתתף חדש, כולם מתגייסים לעזור. "יש אצלנו הרבה אהבה. בית הגפן הוא מרחב רב תרבותי, ובקבוצה יש אנשים מכל קצוות החברה. הרי אין מקום בעולם שלא סורגים בו. לכל תרבות יש את הסגנון שלה, אבל החוט מחבר בין כולם." בקבוצה אפשר למצוא מי שסורגת שמלות לכלבה, אחרת שמתמחה בשמיכות צבעוניות לילדים, מישהי שסורגת בובות, אחרת שיוצרת פירות מצמר, וכשנשארים חוטים הם הופכים לפרויקטים של תרומה לבתי חולים.
כשהמחקר פוגש את המסרגה
חוקרים מאוניברסיטת קרדיף, יחד עם החוקרת והפיזיותרפיסטית בטסי קורקהיל, ערכו סקר בינלאומי שכלל יותר מ 3,500 סורגים וסורגות. הממצאים, שפורסמו במסגרת האגודה הבריטית לפסיכולוגיה, הראו קשר ישיר בין תדירות הסריגה לבין מצב הרוח והתפקוד הקוגניטיבי. 81% מהמשתתפים דיווחו כי הם מרגישים מאושרים יותר לאחר הסריגה. החוקרים מצאו שהתנועה הקצבית יוצרת אפקט מדיטטיבי, מעודדת הפרשת סרוטונין, הורמון המשפיע על מצב הרוח, ואף מסייעת למוח להפחית תחושות של כאב וחרדה.
גם ד"ר פיפה ברנס מאוניברסיטת וולונגונג באוסטרליה הגיעה למסקנות דומות במחקר שכלל 8,436 נשים וגברים מ 87 מדינות. 89.5% מהמשתתפים דיווחו שהסריגה מרגיעה אותם, 82% אמרו שהם מאושרים יותר בעקבותיה, וכמעט 75% דיווחו שהיא מעניקה להם תחושת מסוגלות ומטרה. החוקרים מצאו שיפור מובהק במדדי מצב הרוח לפני הפעילות ואחריה.
סורגות ומוקירות בנשר
בנשר הסריגה הפכה למשהו גדול יותר מתחביב. קבוצת גמלאיות מתנדבות נפגשת בהיכל התרבות במסגרת היוזמה "באות לטוב , להכיר ולהוקיר", בתמיכת המשרד לשוויון חברתי. יחד הן סורגות מתנות לתושבים ולעובדי העיר. חנה קשנסקי, אחת המתנדבות, מספרת בגאווה: "סרגנו כובעים לקבוצת אתגרים, אחר כך כובעים לתינוקות שנולדו בזמן המלחמה, בובות תמנונים לפגיות, סלים להליכונים, ועכשיו אנחנו מכינות זרי פרחים סרוגים לעובדי עיריית נשר."
לדבריה, חומרי הסריגה מגיעים מתרומות וממימון המשרד לשוויון חברתי. "לאחרונה עשינו פרויקט עם נערות מהתיכון, שסרגו אפרוחים מצמר לילדי החינוך המיוחד. הילדים כל כך התרגשו." ואז היא מחייכת ומוסיפה משפט ששומעים כמעט בכל חוג סריגה בארץ: "אומרים שמי שסורגת מאריכה חיים."
אולי זו רק אמונה עממית, ואולי לא. אבל דבר אחד בטוח: בין כל החדשות, הדאגות והמסכים, יש משהו כמעט מרפא בצליל השקט של מסרגה שפוגשת חוט. לא במקרה עוד ועוד אנשים מגלים שהסריגה אינה רק מלאכת יד. היא דרך לחבר בין אנשים, בין דורות, בין תרבויות, ולפעמים גם בין אדם לעצמו. ואם בדרך יוצאת גם שמלה ללולה, בובה לפגייה או זר פרחים סרוג, זו כבר תוספת צבעונית במיוחד לחיים טובים יותר.
האם הכתבה עניינה אותך?