אשליה של אחדות, ואקום של מנהיגות: הציבור הערבי דורש מודל חדש | טור דעה

שוב עונת הבחירות באופק ושוב אנו עדים לניסיונות ההחייאה המלאכותיים של הרשימה המשותפת. שוב מתנהלים מגעים על חלוקת כיסאות, שוב נזרקות לאוויר הצהרות פומפוזיות על אחדות השורות. אך מבעד למסך העשן התקשורתי, האמת היא פשוטה וחדה, הציבור הערבי אינו מחפש רשימה משותפת. הוא מחפש הנהגה אפקטיבית.

הפוליטיקה הישנה, זו המקדשת איחודים טכניים רק כדי לצלוח את אחוז החסימה, מתעלמת מהמשבר העמוק בשטח. אי אפשר להמשיך להתווכח על סמליות, ייצוג וזהות, כשברחובות מתחוללת קטסטרופה אזרחית שמחייבת מנהל ציבורי תקין, קביעת סדרי עדיפויות חדשים וניהול משברים ברמה הגבוהה ביותר. המספרים המדממים מעידים על קריסת המערכות.

קריסת מודל המנהיגות המסורתי

• מכת המדינה של הפשיעה – האזרח הנורמטיבי בחברה הערבית חי כיום בצילם של פשיעה משתוללת, פרוטקשן וסכנה יומיומית במרחב הציבורי. מציאות זו היא תולדה של כישלון קולוסאלי ודורשת מנהיגות שמסוגלת לטפל בשורשי הבעיה.
• פצצת הזמן הכלכלית – כ-30% מהצעירים הערבים (בגילאי 18-24) מוגדרים כחסרי מעש אינם לומדים ואינם עובדים. הצעירים הללו נדחקים לשוליים והופכים לכר פורה לייאוש ולמעגלי פשיעה.
• ריכוז בענפים בשכר נמוך – השכר הממוצע ביישובים ערביים נמוך בכ-36% מהשכר ביישובים יהודיים (כ-9000 ש"ח לעומת כ-14000ש"ח), בשל ריכוז גבוה בענפי צווארון כחול.
• מחסור בתשתיות ובאזורי תעשייה מקומיים – כ-85% מהרשויות הערביות מדורגות באשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים (1-3) בשל מחסור בעסקים מניבי ארנונה ומקומות עבודה איכותיים בתוך היישובים.
  
  מול הנתונים הללו, המאבק של הפוליטיקאים הערבים על המקום השלישי או הרביעי ברשימה כזו או אחרת הוא פשוט לעג לרש.

שבירת הטאבו והיפתחות פוליטית חדשה

ההנהגה הפוליטית הערבית המסורתית חייבת להפנים שהטאבו נשבר. אזרחים ערבים רבים התפכחו והם מבינים כיום שהשפעה אמיתית על חלוקת המשאבים, על החינוך, רווחה ועל הביטחון האישי, יכולה להתרחש גם מחוץ למסגרות המוכרות. ישנן עוד מפלגות שיכולות להוות בית פוליטי של ממש לציבור הערבי, כאלה שמציעות פרגמטיות במקום סיסמאות.

עלייתן של חלופות פרגמטיות חדשות

מפלגת הדמוקרטים למשל, מסתמנת בעיני רבים כאופציה מבטיחה להשתלבות אמיתית במוקדי קבלת ההחלטות, מתוך חזון של שותפות אזרחית כנה ושוויון זכויות מלא. במקביל, מתגבשת אלטרנטיבה ביצועית נוספת בדמות ישראל ביתנו ומועמדה חמד עמאר, איש ציבור עם קבלות, שכבר הציג וקידם תוכניות חומש אופרטיביות, לשיפור המצב החברתי כלכלי בחברה הערבית, עשייה הדורשת שילוב מדויק של פרגמטיות פוליטית, כישורי משא ומתן והיכרות מעמיקה עם אגף התקציבים באוצר.

לכאורה, הסקרים מעניקים גיבוי לתפיסה שאם לא תוקם מחדש הרשימה המשותפת, שיעור ההצבעה בחברה הערבית יתרסק. אך בפועל מדובר באשליה סטטיסטית. ההטיה נובעת מכך שהסקרים מציגים לציבור מציאות פוליטית חסרה בעת עריכתם, הם אינם משקפים את מלוא האפשרויות העומדות בפני הבוחר הערבי כמו הצבעה למפלגות בעלות אוריינטציה ביצועית כלכלית שמציעות שותפות אזרחית. היעדר הצגת התמונה המלאה מעוות את התוצאות ומסתיר את הרצון האמתי בהשתלבות והשפעה.

הצורך במודל מנהיגות חדש ומדיד

המשמעות היא שהגיע הזמן לחשוב על מודל חדש לחלוטין של מנהיגות. מודל כזה לא ייבחן בשאלה אילו מפלגות חתמו על הסכם עודפים או מי נואם טוב יותר מעל דוכן הכנסת. המודל החדש חייב להתבסס על ניהול ציבורי מדיד, על בניית בריתות אסטרטגיות שחוצות מגזרים ועל דרישה בלתי מתפשרת להישגים כלכליים ואזרחיים.

הציבור הערבי של היום דורש מנהיגות שבאה לעבוד, למדוד הצלחות ולגבות קבלות. אם נבחרי הציבור לא ישכילו להציע את המודל החדש הזה, הציבור פשוט יצביע ברגליים וימצא את הפתרונות שמגיעים לו בבתים פוליטיים אחרים.