10 באוגוסט 1959. שעות הבוקר בלשכת הגיוס בחיפה. המתנו בהתרגשות לקריאה לעלות לאוטובוסים החונים. מישהו קרא בשמי. עליתי. פנינו מועדות למחנה בקו"מ ששנים רבות לא שינה מקום ולא צורה.
הנסיעה ארוכה בכביש לא כביש. חישבתי שכל שעת נסיעה היא כבר על חשבון השירות שלנו בצה"ל… מצדי שתתארך עד השחרור.
תהליך החיול הקבוע התחיל והנה אנחנו חיילים בצבא ההגנה לישראל. עדיין ללא כתובת, אך תספורת צה"לית עיטרה את ראשינו בנוסף למדים. תספורת זו הייתה הראשונה והאחרונה בשירותי בצה"ל, בה היה הספר, מעצב-התסרוקות של צה"ל, המחליט על דעתו, איך תראה פדחתי מבלי להתייעץ.
סיפורים על הצבא כבר שמענו מכל הוותיקים וידענו מה מחכה לנו. ראיונות, בדיקות רפואיות ומבדקים שונים מידי יום. בתום יום מבדקים מפרך נשאלתי אם ברצוני להיות טייס. תשובת ה'מדוע לא' שלי, הביאה אותי למספר ימים נוסף של מבדקים פסיכוטכניים שונים שנמשכו מבוקר עד ערב. כיתת הנבחנים לטייס שוכנה בנפרד וקיבלה יחס טוב ואוכל אחר מיתר המגויסים והעיקר ללא שמירות.
שבוע חלף וקבוצת הנבחנים שסוננה בקפידה הוזמנה לרכב הסעה ויחד עם כל הציוד יצאנו לבית-הספר לטיסה בבסיס חיל-האוויר בתל-נוף.
המראה שנגלה לעין הזכיר מחנה נופש. בריכת שחייה, חדר אוכל יפה ואווירה כללית של בילוי ומנוחה. מהר מאוד התברר שהמקום לא כזה כלל. לימודים ותרגולות התקיימו משעות הבוקר המוקדמות ועד הלילה. כל החניכים עושים הכל ברצינות תהומית.
במהלך תרגיל מסכם לחומר מסוים יצאנו למסלול הליכה\ריצת יחידים בחגור קל, בהפרש של חמש דקות זה מזה כשאנחנו מחויבים להתקדם לבד. שיננו סיסמה סודית בעל-פה מתוך פתק ויצאנו לדרך. המסלול עבר בחלקו בתוך הדיונות וחייב במקומות מסוימים להיכנס אל תוך הים. התקדמתי במהירות והגעתי למקום שהמעבר בו נעשה דרך המים. זינקתי עם הבגדים והחגור וברגע שעקפתי את המכשול הקיפו אותי שלושה רעולי פנים שהחלו להכות אותי ולדרוש סיסמה. המכים לא היו מכוחות האויב וגם לא אנשי העולם התחתון המחפשים קוד לכספת סודית למטרות שוד, אלא חיילים רעולים מהבסיס, כך הפנמתי.
הידיעה הזאת אפשרה לי ספיגת עוד כמה סטירות וכמה מכות יבשות בכל הגוף. החלטתי לא לגלות את הסיסמה שהרי לא יהרגו אותי כאן בחולות ובכל מקרה בעוד דקות יגיע החניך הבא בתורו לחטוף כמה מכות בניסיונו להגן על הסיסמה. במחשבה שנייה התחלתי לרחם על המכים. זה לא תפקיד קל.
שבועיים חלפו ביעף והגיע יום שישי הגדול. מסיבה רבת משתתפים תוכננה בבית לאלה שעוד לא גויסו ולוותיקים שיכולים לצאת לחופשת שבת. עלי ועל יתר הקבוצה הוטל להישאר בבסיס. התחלתי לחפש בן-זוג לבריחה הביתה. אחד מתאומי מנדלר שהיו מוזמנים לעתים למסיבות שלנו, נראה מתאים ולמעשה היחיד שהכרתי בקורס. פיתיתי אותו במסיבה החגיגית והבטחתי לו שנשוב בזמן למסדר של שבת אחר-הצהריים ואף אחד לא ידע היכן בילינו בליל שישי.
לאחר קריאת השמות במסדר הצהריים של יום שישי היינו חופשיים. לקחנו במהירות צרור קטן ויצאנו לדרך. בגלל מסלולי הטיסה הארוכים גודלו של בסיס בחיל-האוויר הוא עצום. על מנת לעקוף מכשול זה, יצאנו בכוון הפוך למסלולים לכוון חולדה. הלכנו ברגל כברת דרך ארוכה עד שהצלחנו למצוא את נתיב החתחתים המוביל הביתה לחיפה.
המסיבה כמצופה הייתה נהדרת. התבגרנו קצת ושובבות הנעורים החלה לפנות מקומה למשהו אחר. משהו רציני, אחראי המוכן לכניסה לחיים הבוגרים. שכחתי לגמרי מהמסע המחכה לי בעוד שעות ספורות, לחזור לבסיס.
ההתגנבות החוצה מסביב הייתה קשה אך ההתגנבות פנימה קשה שבעתיים. לא יכולתי לנווט בחזרה אל הפרצה ממנה יצאנו יום קודם. אנחנו אמורים לפרוץ לבסיס מוגן ושמור של חיל-האוויר. משימה לא קלה אפילו לחולית קומנדו מיומנת, כל שכן אנחנו שרק חוילנו.
כבר בשעות הצהרים הגענו לצומת ביל"ו. שער הבסיס אמנם קרוב אך היה עלינו להגיע לצדו האחורי של המחנה. המסע שחשבנו שיימשך שעה עד שעתיים, התארך והגענו רק בשעות הערב, זמן רב אחרי המסדר.
במסדר הבוקר של יום ראשון קראו בשמי והודיעו לי שעלי לארוז את חפצי ולחזור לבקו"ם. ככה, חד וחלק ללא כל שיחת אזהרה בנוסח: "נו! נו! נו! זו הפעם האחרונה שאתה…"
המבחנים הפסיכוטכניים שעברתי בהצטיינות וגם המבחנים באלגברה ובפיסיקה, שבהם העתקתי בהצטיינות מידידים, הוכיחו שחיל-האוויר מוותר על טייס פוטנציאלי מוכשר. הצבא זורק חניך מוכשר לכאורה, בקלות בלתי נסבלת והכל בגלל מעידה אחת קטנה. מסיבה אחת של כל החברים. כמה קשה לוותר. הערצתי את הקשיחות של חיל-האוויר בשל כך. מנדלר אגב נשאר בקורס. בשעה שקראו בשמו מישהו כחכך במקרה בגרונו ומנדלר נרשם כנוכח וסיים את הקורס כנווט.
פליטי קורס טיס מועברים בדרך כלל לחיילות עם דרישות מסוימות כמו חיל-התותחנים ומיועדים לקצונה. תהיתי מה יהיה המסלול הצבאי שלי. התחלה מעניינת. כך או אחרת משעמעם לא יהיה. אנא שימת לב לכותרת הסיפור.