המרור המקראי

בספר שמות מסופר "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (שמות, י"ב:ח') וכך גם: "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר, ט':'י"א). מקובל על הכל שהמדובר בצמחים בעלי טעם מר. בין החוקרים קיימת מחלוקת מרה אודות זהותם של אותם הצמחים שאכלו אבותינו בפסח. על ה"מרור" להיות בעל טעם מר, עלים מכסיפים ובעל שרף ככתוב: "ר' יהודה אומר כל שיש לו שרף ר' יוחנן בן ברוקה אומר כל שפניו מכסיפין אחרים אומרים [כל] ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין אמר ר' יוחנן מדברי כולן נלמד ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין אמר רב הונא הלכה כאחרים"( בבלי, פסחים, ל"ט:ע"א).

לאחרונה פרסם זֹהר עמר, ספר שלם בנושא זה בשם "מְרֹרִים" לפי דעתו אין המדובר במין צמח מסוים אלא לפחות בחמישה מיני ירק (בהסתמך על הפסוק במשנה: "אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו (חובת המרור) בפסח?
בחזרת בעולשין, ובתמכא ובחרחבינה ובמרור.
יוצאים בהן בין לחין ובין יבשין, אבל לא כבושים ולא שלוקין ולא מבושלין." (פסחים, פרק ב', משנה ו'). המועמדים הוודאיים לזיהוי המרור המקראי, לפי עמר, הם: מינים שונים של חסה (Lactuca) ועולש ( Chicorium) עליהם, לדעתו, אין עוררין בעוד קיים ויכוח מר אודות זהותם הבוטנית של ה""תמכא", ה"חרחבינה" וה"מרור".

נציין שאת ה"חזרת" המודרנית מכינים מקנה השורש של מינים שונים הנמנים על הסוג (Armoracia) , ממשפחת המצליבים, המכונה "חריפית" ו"חְרֵיין" (יידיש). חזרת הגינה היא מין המקובל כצמח תרבות באירופה מזה מאות בשנים, אך צורת הבר שלו אינה ידועה.
אבינועם דנין מציין שהשומרונים משתמשים במרור הגינות ובחסת המצפן, כמרור בעת זבח הפסח בהר גריזים. נראה שיש לייחס למנהג זה משקל רב המעיד על עתיקות הזיהוי של המרור המקראי עם צמחים אלו גם אם אין התאמה מלאה לתיאורים במקורות, שלא תמיד מצטיינים בעקביות, ופעמים רבות לא היו הכותבים בקיאים בצמחיית הארץ. להזכירנו שהמחלוקת רבת השנים מי הוא האזוב המקראי (בספרות הלועזית הוצעו כמה עשרות מינים לזהותו), הוכרעה על סמך השימוש באזוב אצל השומרונים כמתואר בספר שמות: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם–וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף; וְאַתֶּם, לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ–עַד-בֹּקֶר" (שם, י"ב: כ"א-כ"ב).

תחילתו רך וסופו קשה

נאמר אודות המרור "למה נמשלו מִצְרִיִים כמרור? לומר לך: מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופם קשה" (פסחים, ל"ט:ע"א).
על סמך פסוק זה מציע נגה הראובני שהמדובר בחרחבינה מכחילה מאחר ו"תחילתו רך וסופו קשה וקוצני, תחילתן טעים למאכל וסופו מר". עלי החרחבינה (וגם מיני דרדר מתאימים לתיאור זה), אכילים בעודם צעירים ואפילו נאספים בכפר כירק סלט בעוד העלים הבוגרים מרים. עלי החרחבינה שימשו כמרור הן בתקופות קודמות כפי שמעיד אותו מקור: "עוקצי העלים החורפיים של החרחבינה טעימים למאכל כשהם חיים, אולם בתקופת הפסח נעשה טעמם מר. רבים מבני עדותינו המזרחיות לא פסקו במשך כל שנות הגלות לאכול את החרחבינה כמרור, כשם שהם אוכלים את הדרדר".

בעוד צמחים מרים מסוימים נחשבים במסורת היהודית כ"מרור" של פסח ובכפר הערבי כצמחי מאכל, צמחים מרים רבים אחרים ידועים לא רק למאכל (במיוחד בצעירותם), אלא גם כצמחי רעל ורפואה. צמחים מרים כמו לענה, הרדוף, אבטיח הפקועה ,צבר וכלך החלתית, מסמלים הן מרירות ימים קשים והן את אופי האדם. ברפואה העממית מקובל "לסתור" את מתיקות מחלת הסכרת באמצעות שיקויים המוכנים מצמחים מרים.