מינים פולשים, מהגרים אקולוגיים ותופעות טבע שליליות הפכו בשנים האחרונות לשיחת היום בקרב אנשי הים. דייגים, צוללים וחוקרי טבע מתריעים, בצדק, מפני השפעתם ההרסנית על המערכת האקולוגית ועל האדם. אחרי שנים של התלבטות, חשש והגנה חלקית, נדמה שסוף־סוף, מתקבלת בישראל החלטה אמיצה: לא להילחם בטבע חזיתית, אלא לנסות להסתגל אליו ואולי אפילו להפיק ממנו תועלת.
דג הזהרון: אויב עם פוטנציאל קולינרי
לאחר תקופה ארוכה של “מוגן או לא מוגן”, הוחלט לאפשר לדייגים תת־ימיים לדוג מחוץ למכסת הדיג את דגי הזהרון, מין פולש, ארסי ומזיק לסביבה הימית ולבני האדם. הצוללים בארץ ובעולם כבר מכירים את הסכנות ויודעים כיצד להתנהל מולם, אפילו מחלקת ההרעלות ברמב״ם עודכנה ונערכת למקרי עקיצה אפשריים.

האם זה הפתרון?
כנראה שלא. הדג כבר כאן כדי להישאר. גם לכידה של מאות פרטים ביום לא תפתור את הבעיה, אבל היא עדיפה על חוסר מעש. החשיבות האמיתית היא בהוצאת פרטים צעירים, עוד לפני שיגיעו לבגרות מינית, כדי להאט את קצב הרבייה המפלצתי.
והחדשות הטובות? גם הקטנים טעימים. מעדן של ממש. רק להיזהר מהסנפירים.
יתכן ודייג מאסיבי כזה …לאחר שיגלו את טעמו, יתגברו על הפחד וידעו איך נזהרים, יהיה כמו לדוג סיכנים…דגי הארס הארסיים שגם הם מהגרים כבר עשרות שנים.

כשהמסעדות יובילו את השינוי
ברגע שהציבור ובעלי המסעדות יבינו את הפוטנציאל, ייתכן שנראה את מסעדות החוף מוצפות בזהרונים, לא בים, אלא בצלחת. זה ייקח שנים, והתוצאות יגיעו בהדרגה, אך מדובר באופטימיות זהירה עם סיכוי גבוה להצלחה.
הדג, שמכונה אצל דייגים גם “דג נסראללה”, כבר מככב במטבחים באסיה: מרק בויאבז בסגנון ים־תיכוני, טום יאם, במסעדות בפיליפינים ובמזרח. שפית פיליפינית שביקרה בארץ, אף הופתעה לגלות שמדובר באוצר קולינרי לא מנוצל.
לא הכול התחיל כאן – אבל האחריות כן
ישראל לא הביאה את הזהרונים לים התיכון. פתיחת תעלת סואץ היא שגרמה לכך. מנגד, יש גם מינים פולשים שדווקא כן הגיעו ביוזמת האדם: הנוטריות, שהובאו בעבר מתוך כמיהה להקים תעשיית פרוות. הרעיון נכשל, החיות שוחררו לטבע, וכיום מדובר במין פולש חמוד, שתלטן ובעייתי.
הלקח ברור: נותנים, לוקחים, “מרביצים ובורחים” – והטבע משלם את המחיר.

ללמוד לחיות עם הטבע: העגורים כדוגמה
העגורים, שעוברים בישראל בדרכם לאפריקה, גרמו בעבר נזקים קשים לחקלאות. במקום להילחם בהם, נוצר פתרון חכם: האכלת עגורים יזומה באגמון החולה, בשטחי תירס ייעודיים של כ־800 דונם. כך נוצר איזון, הטבע ממשיך במסלולו, והאדם מפחית נזקים.
העגורים…שמגיעים לסעודה בשדה תירס באגמון החולה ◄ צפו
מכת האצות והמדוזות: מה עושים עם זה?
אלפי טונות של אצות קודיום נצברות מדי שנה לאורך החופים. במקום לראות בהן מפגע, ניתן להפוך אותן לדשן.
ומה עם הפולשת הוותיקה, החוטית הנודדת? מדוזה צורבת, ג’לטינית ומרתיעה למראה, שמתפתחת כמעט כל השנה.
במזרח, צוותי אוניות אוכלים אותן כמזון. בישראל, זה לא כשר, לא אסתטי, ומורכב בעיקר מנוזלים ותמלחות. ובכל זאת, תהליך של ייבוש מבוקר בשמש, מותיר חומר ימי, מלוח, המזכיר בטעמיו אצות מיובשות מהסופר. לא כשר, אבל אכיל.


לימונדה מהלימון
אנחנו אולי נאורים, טכנולוגיים ומתקדמים, אבל יש לנו עוד הרבה ללמוד מהטבע. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אבל אפשר לבחור איך להתמודד עם מה שכבר כאן. לפעמים, במקום להילחם, צריך להסתגל.
ובמילים אחרות: לעשות מהלימון לימונדה.


😍מר "מנדלסון" המומחה ל"טבע הים", כתבותיך מעניינות את המתעניינים…
לגבי "מזון", האדם בהחלט אוכל על פי מה שהתחנך והסתגל לאכול בכל מקום & תקופה לפי מה שהיה/יש בנמצא…
ו"היהודי" לרוב אוכל "כשר" ויש בחוקי-"הכשרות" הרבה היגיון אכיל🙏… אז, נמשיך לגדל, להפרות, להפריח/להצמיח בהתאם לצרכינו ו"הטעם" שלנו, שגם בו יש הרבה "היגיון": אכיל/לא אכיל תרתי-משמע…!!!@@@😭
שלום לולי
בדת יש הרבה הגיון אך ישנם דברים שנויים במחלוקת…כמו להשל הכרישים יש סנפירים וגם קשקשים אומנם קשקשים פלקואידים ובכלל המרקם אינם משמשים כפלורה חיידקים אז אין בזה שום הגיון.
תודה רבה