פחד מהעתיד וההשפעה של איומים לגבי מה שעלול להיות, על הגוף, הנפש ועל איכות החיים

האם אירן תתקוף? האם ארה"ב תתקוף את אירן? מה יקרה בישראל? ומה בעזה? ובגבול הצפון? השאלות האלה מדירות שינה אצל רבים. בכל תקופה של אי וודאות, במיוחד כשקיימת סכנה ממשית או חשש מאיום עתידי, רבים חווים פחד, דאגה וחרדה עמוקה. תגובות אלו הן חלק ממנגנון הישרדותי, אך גם יכולות להשפיע משמעותית על איכות החיים ועל התפקוד היומיומי. הפחד מהעתיד ובמיוחד ממצבים ביטחוניים כמו חשש מתקיפה מצד איראן כפי שקיים בימים האלה ממש, הוא לא רק תחושה אישית אלא גם תהליך פסיכולוגי. הוא מושפע מאופן החשיפה שלנו למידע, מהקשרים חברתיים ותרבותיים, ומתגובות הגוף והנפש למצבי אי ודאות. יחד עם זאת, ישנן דרכים מוכחות להתמודד עם חרדה ולשמר תפקוד בריא ונפשי  גם בתקופות מאתגרות במיוחד.

הבמאי ניר דרבסי תיעד שנה בחיי דודו, המרצה הכריזמטי פרופ' אריאל דרבסי ז"ל, אשר הגה את 'תיאוריית הבוס', הגורסת כי מי שמנהל את חיינו ללא ידיעתנו הוא התת מודע ומנסה לענות על השאלה, האם אנו בכלל שולטים בחיינו? הסרט שהופק בישראל, בשנת 2021  מעלה את התיאוריה שהניהול האמיתי, אותנו אינו מודע ואינו שכלי, אלא תהליך לא מודע בו פחד ותקווה מתערבבים ודוחפים לפעולה ולתגובה.

בגישות החדשות מדובר על כך שמי שבעצם מנהל את הדרך בה אנו פועלים היא התפיסה שלנו את עתיד. בעוד שהגישה הקלאסית רואה את האדם כתוצר של עברו, טראומות, חוויות ילדות, התניות וזיכרונות שמניעים את ההווה ומכתיבים את העתיד, גישות חדשות יותר מציעות היפוך מעניין: לא רק שהעבר דוחף אותנו קדימה, אלא שהעתיד “מושך” אותנו אליו. בפילוסופיה ובמדעי האדם זה נקרא לעיתים סיבתיות טלאולוגית, משמע פעולה שמונעת מתכלית, מיעד, ממשמעות עתידית. האדם אינו רק מגיב למה שהיה, אלא פועל מתוך דימוי של מי שהוא עומד להיות, מה שהוא משער שעומד להתרחש.

הפסיכולוג ויקטור פרנקל דיבר על כך שהמשמעות העתידית היא שמאפשרת לאדם לשרוד את ההווה. בפסיכולוגיה נרטיבית נטען שאנחנו חיים לפי סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על העתיד שלנו, והסיפור הזה מארגן את הבחירות שלנו כאן ועכשיו. גם בטיפול מוכוון פתרון, לא שואלים “מה קרה לך?”, אלא “איך תיראה המציאות כשתהיה טוב יותר?”. במדעי המוח יש ממצאים מרתקים: המוח עסוק ללא הרף בסימולציות של עתיד. הוא מתכנן, חוזה, בונה תרחישים והתחזיות הללו משפיעות על רגשות, החלטות ופעולות בהווה. במובן זה, העתיד המדומיין פועל כבר עכשיו ככוח ממשי. בתודעה ורוח יש תפיסות שטוענות שהעתיד כבר “קיים כפוטנציאל”, ואנחנו מכוונים אליו דרך בחירות, כוונות ותשומת לב. לא כגורל קבוע, אלא כשדה אפשרויות שמושך אותנו בהתאם למה שאנחנו מוכנים לפגוש.

חרדה מהעתיד “Future Anxiety”

אפשר להגיד שהעבר מסביר אותנו, אבל העתיד מכוון אותנו. העבר יוצר את נקודת ההתחלה, אך הדימוי של העתיד הוא זה שמכתיב לאן נלך. ואולי החידוש הגדול הוא לא לבחור צד, אלא להבין שהאדם חי במתח מתמיד בין זיכרון לתקווה, בין מה שהיה לבין מה שהוא מרשה לעצמו לדמיין כעתיד.

רגע לפני שחזרתי מחו"ל השבוע, הייתי מוקפת באנשים שטענו שיש מצב שלא נוכל לטוס, שיש מצב שנאלץ להישאר בהודו כי האירנים יתקפו וכאשר יורים טילים, שדה התעופה סגור. מה יהיה עם הילדים, הנכדים, הכלב, העבודה, הכסף, הבריאות, כל אלה הציפו את השיח ובמקום ליהנות מהנוף, היו אנשים אלה שקועים בשידורי החדשות, באפליקציות השונות ובנייד שלהם.

חוקרים מגדירים את החרדה מהעתיד כתחושת פחד או דאגה לגבי מה שעלול לקרות. לא מדובר בהכרח בתרחיש מידי, אלא איך החיים ישתנו או האם יקרה אסון. מחקרים, במהלך מגפת הקורונה, מצאו כי רמות גבוהות של פחד מתופעות לא צפויות במדינה, כמו מחלה או מגפה, קשורות גם לרמות גבוהות של חרדה לגבי העתיד הכללי. מחקר טורקי שנערך בתקופת מגפת הקורונה, הראה כי פחד ממגפה עתידית מקושר לרמות גבוהות יותר של חרדה כללית לעתיד ומה שעלול להגיע במקביל למגפה. בנוסף, נמצא כי חוסן נפשי (resilience) עשוי לתווך בין פחד ספציפי לבין חרדה עתידית, כלומר, אנשים עם יכולת עמידות נפשית טובה יותר, חווים פחות חרדה כללית גם בתרחישים מאיימים.

הקשר בין צריכת חדשות לחרדה בעת מלחמה הוא ישיר. עדויות מחקריות מצביעות על קשר בין רמות החרדה לבין אופן צריכת החדשות, במהלך תקופות משבר, כגון מלחמות או איומים ביטחוניים. מחקר ישראלי על משבר מלחמת חרבות ברזל מצא כי אנשים עם חרדה גבוהה יותר, צרכו יותר חדשות וכתוצאה מכך הייתה להם נטייה גבוהה יותר, להפיץ שמועות. כלומר החרדה לא רק משפיעה על הרגש, היא גם משנה את הדפוס ההתנהגותי ביחס למידע. 

אף על פי שאין נתונים מחקריים פומביים מלאים לגבי התקופה הנוכחית, בה קיים חשש מתקיפה מצד אירן, סקרים שבוצעו בעבר בהקשר ביטחוני מצביעים על כך שהאיומים הביטחוניים משפיעים על רמות החרדה בציבור:

סקר של אוניברסיטת בר-אילן הראה כי בזמן מתקפה ביטחונית, כ-77% מהישראלים דיווחו על תחושת חרדה, כאשר חלקם דיווחו גם על חרדה קיצונית. נתונים נוספים מצביעים על עלייה בתסמיני חרדה ודיכאון בקרב האוכלוסייה בתקופות לחץ גבוה, כולל אחוזים ניכרים של אנשים עם סימפטומים נפשיים ברמות בינוניות עד חמורות.

נתונים אלה מחזקים את המסקנה כי מצבי אי וודאות ביטחוניים, מייצרים לא רק חשש פוליטי, אלא גם תגובה גופנית ונפשית בקרב האוכלוסייה.

הגוף והנפש מגיבים

כשמדובר באיום ביטחוני, כמו חשש מתקיפה מצד איראן, יש שילוב של שני מרכיבים פסיכולוגיים מרכזיים: אי ודאות מתמשכת, כי לא ידוע מתי ואם יקרה אירוע מסוים, וזה מייצר עומס מחשבתי מתמשך. ובנוסף איומים אסטרטגיים אשר השלכותיהם בתקשורת יוצרים חשיפה מתמדת לחדשות, כותרות ודיווחים, על מתקפות פוטנציאליות. החשיפה והדיווח הרב מגבירים את תחושת החרדה וחוסר השליטה בקרב האוכלוסייה.

מחקרים בתחום מצביעים על כך שקשב מוגבר לחדשות בזמן משבר, מגביר את החרדה ומחזק את התחושה שהעתיד אינו בטוח, במיוחד כשמדובר בנושאים בעלי השלכות מרחיקות לכת. מלבד זאת, התפיסה החברתית תרבותית שלנו את האיום, משחקת תפקיד בהעצמת פחדים אלו. מחקר אחד מראה שכאשר חברה נחשפת תדיר לתדמיות פחד, סביב גורמים מעוררי חשש (כגון מלחמה, אירועים פוליטיים, איום אסטרטגי), הגוף והנפש “לומדים” להגיב בהתייחס לפחד הזה, והתגובה מתעוררת גם כשהסכנה אינה ברורה ומידית.

הרבה תעשיות מתבססות על הפחד, כדי לפרוח, החל מתעשיית הנשק, עבור לתעשיית המיגון לסוגיו ואפילו ביטוחים שונים מסתמכים על הפחד כדי להעצים את המכירה. הפחד מהעתיד, כך מסתבר, הוא גורם חזק מאד בניהול חיינו. יש אפילו מי שעזב את הארץ ועבר לגור במדינה אחרת בגלל הפחד, יש מי שנשאר למרות הקושי כי פחד מהשינוי. לפעמים הפחד מציל ובפעמים אחרות, הפחד חוסם.

במקביל לתקווה שיהיה טוב, שיש איזו תוכנית קוסמית גדולה שהכל מתרחש לפיה ללא מקריות, מתקיים הפחד מפני מה שעלול להתרחש. 'סרטים' רעים שהמוח מייצר מתוך דאגה וחשש מהעומד להגיע, מהלא צפוי, ניסיון לצפות ולהיות מוכנים לגרוע מכל.

פחד הוא תגובה נורמלית ואבולוציונית לסכנה ממשית. הוא מניע אותנו להיזהר, לברוח או להגיב במהירות, כאשר קיים איום ישיר. לעומתו, חרדה היא תחושת דאגה מתמשכת ולרוב מופיעה גם כשאין סכנה מידית. תגובה שהיא מעל ומעבר לתגובה הישרדותית רגעית. תגובות אלו יכולות להיות מלוות בסימפטומים פיזיולוגיים כגון דפיקות לב, רעד, קשיי נשימה וחוסר מנוחה. כשהן נמשכות זמן רב, הן עלולות לגרום לקושי בתפקוד, להפרעות שינה ולהשפעה על מערכות יחסים וחיי יום יום.

הפחד מחליט בלי להתחשב

פחד הוא תגובה טבעית ומועילה במצבי סכנה ממשית. הוא מאפשר ערנות ותגובה מהירה. אולם חרדה מוגזמת או מתמשכת עלולה להיות מזיקה. רופאים ומטפלים מדגישים כי בזמן אסונות או איומים עתידיים, חשוב להכיר בהבדל בין חרדה שנכונה לתגובה לסכנה, לבין זליגה של חרדה שמשפיעה לרעה על תפקוד היום-יום.

הרבה מהבחירות שלנו לא מנוהלות על ידי מה שאנחנו רוצים, אלא על ידי מה שאנחנו מפחדים שיקרה, אם נבחר אחרת. אנשים נשארים בעבודה או בקשר, לא כי טוב להם, אלא כי המוח אומר: אל תסתכן. המוכר הכואב עדיף מהלא-נודע.

אפשר אפילו לחדד: ברוב המקרים בהם מעורב פחד, העתיד לא מושך אותנו קדימה אלא הפחד מהעתיד עוצר אותנו במקום. הפחד אינו רק רגש, הוא מנגנון ניהולי. הוא מקבל החלטות בשם האדם, בלי לשאול אותו. לא כי הוא רע, אלא כי תפקידו המקורי הוא הישרדות. פחד לאבד פרנסה לא אומר “אני אוהב את העבודה הזאת”, הוא אומר: כאן אני שורד ואני מפחד לשנות זאת. פחד מבדידות לא אומר “טוב לי בקשר הזה”, אלא טוען כי הלא נודע מפחיד יותר מהמוכר הכואב. מבחינה פסיכולוגית, המוח מעדיף כאב ידוע על פני איום לא ידוע. מערכת ההישרדות לא שואלת על משמעות, כבוד או מימוש, היא שואלת רק האם שרדת עד עכשיו? ואם כן, אז אל תזוז. וכאן קורה דבר עדין ועמוק: הפחד מצייר עתיד מאיים והאדם, כדי לא לפגוש את העתיד הזה, מקריב את ההווה שלו. במילים אחרות: לא העבר, מנהל ולא עתיד מיטיב, מושך, אלא עתיד קטסטרופלי מדומיין הוא שמחזיק את האדם קפוא. זה מסביר למה שינוי אמיתי לא קורה רק כש“נמאס”, אלא כשנולדת תמונה חלופית של עתיד, שמרגישה בטוחה יותר מהפחד.

כל עוד העתיד נתפס כאובדן, הפחד הוא מנהיג. ברגע שהעתיד מתחיל להיתפס כאפשרות שיש בה חיים, משמעות או הקלה, הפחד מאבד מכוחו, גם אם הוא לא נעלם. בגדול כדאי להבין שאנשים לא נשארים במקום כי טוב להם, אלא כי הם מפחדים ממה שיקרה אם יזוזו.

העתיד הלא ידוע

מחקרים שבחנו אוכלוסיות המקיפות מלחמה או קונפליקט, מצאו קשר מובהק בין חשיפה ישירה או עקיפה לעימות ולקונפליקט לבין רמות גבוהות יותר של חרדה לגבי העתיד. במחקר שבחן סטודנטים בינלאומיים המתגוררים באזורי מלחמה, נמצא שיש קשר סטטיסטי מובהק בין חשיפה למצב מלחמתי לבין חרדה עתידית, בקרב נשים יותר מאשר גברים. העניין הוא הסיפור שאדם מספר לעצמו לגבי מה עלול להתרחש, מה הגיוני שיתרחש, מה החדשות אומרות שכדאי להיזהר מפניו, כי זה כנראה יקרה.

מחקר מקיף נוסף על “War Anxiety” חרדה עקב מלחמה, או קונפליקט בו מעורב נשק, מצביע על כך שחרדה מסוג זה אינה רק תגובה רגעית, אלא יכולה להיות מתמשכת לאורך זמן, להשפיע על איכות החיים ולהופיע גם אחרי שהאירוע הראשוני חלף. מחקרים בסביבה אירופית (כגון גרמניה), הראו כי פחד מפני מלחמה, כולל חשש מפני המשך עימותים, קשור לרמות גבוהות יותר של חרדה ודיכאון ולפעמים גם לבעיות שינה וחוסר מנוחה. 

המוח האנושי בנוי לזהות סכנה ולנסות לצפות תרחישים עתידיים כדי לשרוד. במצבי לחץ מתמשך (כמו חשש תקיפה, מלחמה, מחלות או משברים כלכליים) מערכת זו “נשארת פועלת” יותר זמן ויוצרת תחושת חרדה מתמשכת. בנוסף, החשיפה המתמדת לחדשות ולמידע על איום, גם אם אינו ודאי או לא קרוב, מפעילה שוב ושוב את מרכזי העוררות במוח, מה שמחזק את החרדה במקום להרפות אותה.

אי וודאות מגבירה חרדה

במחקרים על אוכלוסיות כלליות, רמות החרדה הכללית והתחושה של פחד עתידי, עלו משמעותית בעיקר לאחר אירועים מרכזיים, כגון מגפת הקורונה, משברים כלכליים, או אי יציבות פוליטית, מה שמצביע על כך שהחרדה מהעתיד אינה רק תופעה אישית, אלא חברתית ותרבותית.

המחקרים מראים שככל שהעתיד פחות צפוי, בין אם זה מפני מצב ביטחוני או סיטואציות חברתיות משתנות, כך גדלה החרדה לגבי העתיד. צריכה מוגברת של חדשות ופרסומים על איום עתידי, יכולה להעצים את תחושת החוסר שליטה ולגרום לחרדה מתמשכת, גם אחרי שהחשש הראשוני חלף. החרדה מחלחלת לשכבות שונות של החברה. סטודנטים, צעירים, נוער ואוכלוסיות חלשות, נוטים לחוות יותר חשש לגבי העתיד בגלל שיקולים אישיים (לימודים, עבודה, משפחה), בנוסף לסביבה חיצונית.

המחקר מראה הבדל חשוב בין פחד מידי, שהוא תגובה טבעית לסכנה שנמצאת בהווה, לבין חרדה מהעתיד (Future Anxiety), חשש ממה שעלול להתרחש, גם אם האירוע עצמו עדיין לא התרחש. החרדה מהעתיד מתבטאת בתחושות של “מה יקרה אם…?”, תרחישים אפשריים, חוסר וודאות לגבי עתיד אישי וכלכלי והיא אינה תלויה רק במצב ביטחוני, אלא גם בהיבטים חברתיים או אישיים.

מחקרים על אירועים טראומטיים לא רק מראים על חרדה מתמשכת, אלא גם על שינויים בהתנהגות השגרתית של אנשים. לדוגמה, במחקר שנעשה בזמן מלחמת “חרבות הברזל” נמצא כי רמות חרדה מצבית, כלומר חרדה רגעית שנובעת לעיתים קרובות מחשיפה לחדשות, גדלו בזמן המלחמה והן גם קשורות להגברת צריכת חדשות ולהפצת שמועות. פניה תדירה למקורות מידע חדשותיים, במיוחד כאלו שמדגישים תרחישים של איום, מגבירה את תחושת החרדה אפילו כשאין איום מידי. זה יוצר מעין “מעגל תגובה”: חשש, צריכה מוגברת של שידורי חדשות, הגברה של חרדה, חוסר שקט וחוזר חלילה.

מחקרים הראו שגם בקרב קבוצות שאינן חשופות ישירות לפעולה אלימה, החרדה מהעתיד יכולה להיות גבוהה. למשל, סטודנטים בינלאומיים מאזורים בהם יש מלחמה, חוו רמות משמעותיות של חרדה לעתיד, כשמדובר לא רק בסכנה פיזית, אלא גם באי וודאות לגבי העתיד שלהם (לימודים, עבודה, אזרחות).  

להחליש פחד ולהגביר חוסן

חרדה מהעתיד אינה “הזיה” או רק תחושת חולשה. היא תגובה פסיכולוגית ופיזיולוגית מוכרת, שמתעצמת בתקופות של אי וודאות, במיוחד כשיש פרסומים על איומים ממשיים. מחקרים רבים מצביעים על כך שחרדה מסוג זה, קשורה גם לחשיפה חיצונית למידע, גם למצב פנימי של חוסר שליטה וגם ליכולת האישית להתמודד עם חוסר וודאות.

מחקרים מגלים כי חשיפה ממושכת לדיווחים, מגבירה חרדה. כדי להוריד את מפלס הפחד, כדאי להגביל שעות צפייה ולעקוב אחרי מידע ממוקד ואמין בלבד. כמעט כל מחקר בתחום מציין כי הפחתה בצריכה של מידע חדשותי ממושך, עשויה להקל על תחושת החרדה, משום שהיא משבשת את ההפעלה המתמדת של אזורי מוח הקשורים לחשש ודריכות. 

חוסן, כלומר היכולת לשמור על תפקוד יציב בזמן משבר, נמצא כגורם מקטין חרדה משמעותית גם כשיש חשש עתידי גבוה. תמיכה חברתית (משפחה, חברים, קהילות) מהווה מרכיב חשוב בחוסן זה. 

מחקרים וטיפולים בתחום, מציעים דרכים שונות להתמודדות עם תחושת פחד וחרדה, במיוחד במצבי אי ודאות. הדרך להיות בהווה, להודות על מה שיש במקום לפחד ממה שיהיה, לזהות דפוסי חשיבה מזיקים ולהחליפם בדפוסים בריאים, לעודד דיבור חיובי, ביטויי צמיחה ולא ביטוי כשל, לחפש פתרונות במקום להרחיב את הדיבור על הבעיות. לעשות תרגילים בדמיון מודרך בהם ניתן לראות עתיד חיובי ולבנות במחשבה את הדרך ליצור עתיד חיובי.

 טיפולים נוספים, כולל טיפול במודעות (Mindfulness) ותרגולי נשימה, יכולים להפחית עומס מחשבתי. כדאי גם לעבוד על פיתוח חוסן נפשי (resilience), שבמחקרים נמצא כמגן מפני חרדה מוגברת כאשר עומדים בפני איומים עתידיים. טיפולים כמו CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) וגישות מבוססות מיינדפולנס, מקנים כלים לנהל מחשבות מפחידות ואי וודאות, במקום להיגרר אחריהן. רבים מהמחקרים מראים שיפור בתסמינים תוך פרק זמן קצר יחסית.