כשמונים שנה לפני אירועי הערב ההוא ישב חיים סוטין בשעת בוקר מאוחרת בחדרו. הוא התרומם מהכיסא והתבונן מבעד לחלון.
גשם כבד שטף בלילה את רחובות פריז, וגגות הפח הרטובים נצצו בקרני השמש החלושות שהבקיעו מבעד לעננים. הוא פתח את החלון והניח לרוח להתפרץ פנימה. משב פתאומי דחק את צחנת האוויר הכבד שהתקשה מריחות הצבעים החריפים, שנאגרו אטומים בין הקירות. הוא התיישב עייף על מיטתו שבקצה החדר והביט בציור שצייר הבוקר אחרי הזריחה. לרגע דימה כי הצועני שעל הכן מביט בו בעיניו הגדולות, השקועות בייסורים, כמבקשות לומר לו איזה דבר, אך מוחו התערפל בתשישות והוא התפרקד על המיטה בעיניים עצומות.
קול דפיקה עיקשת על הדלת זעזע את שנתו. סוטין פקח את עיניו בבהלה. רוח קלה זרמה אל החדר מבעד לחשכה שכבר ירדה על העיר, פורעת ברחש את בדי הציור הפזורים בין הקירות. הדפיקות על הדלת הלכו וגברו. הוא התנער, התרומם מהמיטה וניגש אל הדלת. הציירת הצרפתייה הצעירה, זו שחלפה אמש על פניו ממררת בבכי, שאהובה נהרג, ניצבה על המפתן. הוא הזמין אותה פנימה והם התיישבו שניהם על קצה המיטה. שני נרות דלקו על השולחן הסמוך ולהבותיהם האירו את פניה הארוכות והיפות של הציירת.
"אתה לא מבין כמה אהבתי אותו," התייפחה, "מה אעשה עכשיו?"
ידו של סוטין ליטפה בנחמה את שערה הבלונדיני הארוך, הגזור כמסגרת סביב פניה. היא חייכה אליו במבוכה ועיניה הושפלו אל כפות ידיה. "מי חשב שזה יקרה," נאנחה.
"אני לא מבין." הוא נרכן לעברה. "עוד לא יודעים למה השוטרים ירו בו?"
"אומרים שהם התבלבלו." משכה בכתפיה. "הם ירו בו בטעות כשרדפו אחרי איזה פורץ. הבוקר שלחתי מברק להוריו בברלין."
היא מחתה בגב כף ידה את הדמעות שכיסו את עיניה.
"הוא היה צייר מצוין," ניסה סוטין לנחם אותה, "כולם ידעו שהוא כישרון גדול."
"מה זה עוזר עכשיו," שבה הבחורה והתייפחה.
סוטין חיבק את כתפיה הרועדות והיא שקעה בדממה.
"אבא שלו לא רצה שיהיה צייר," התנערה, "הוא רצה שיהיה איש צבא כמוהו. ידעת שהוא מפקד חיל הפרשים שם?" היא הביטה בו בחטף. "אבל הוא רצה לברוח מכל זה ונסע לפריז, כל מה שרצה היה רק לצייר," מלמלה כמסבירה איזה דבר לעצמה.
מחשבותיו של סוטין נדדו והוא בהה בציור "הצועני" שעל הכן.
"את מי ציירת כאן?" הצביעה הבחורה על הציור.
"ציירתי את זה הבוקר," לחש והמשיך לבהות בציור. "כשהייתי ילד בבלארוס הופיע בכפר שלי איזה נווד צועני. הוא ניגש אלי, כיסה לי את העיניים וביקש ממני להתבונן היטב בצבעים שמסביב ואז נעלם." קולו של סוטין עלה עמום בדממת הלילה. "ניסיתי לצייר אותו בימים האחרונים," המשיך מהורהר, "והאמת היא," התרומם מקצה המיטה, "שאתמול ניסיתי לצייר אותו שוב, את הצועני, בצורה אחרת, אבל נראה לי שאין שום הבדל בין שני הציורים." הוא צעד אל קצה החדר, נטל בידיו ציור שהיה שעון בגבו אל הקיר והציב אותו על כן ריק, לצדו של הציור הראשון.
הציירת הצרפתייה נעמדה מאחוריו והביטה בשני הציורים דקה ארוכה.
"מה זה, הם ממש זהים," אמרה בפליאה.
"אולי." סוטין משך בכתפיו והסב אליה את מבטו. פניה התערפלו מולו באפלת החדר ורק שתי עיניה נצצו אליו כגחליליות.
"מה את חושבת לעשות עכשיו?" שאל.
"נראה לי שאחזור לריימס, זה לא רחוק מפה. אני לא יכולה עוד להישאר כאן."
"למה?" שאל באכזבה.
"כל הזיכרונות האלה מכאן," לחשה.
"אני מבין." הוא הנהן בעצב ובהחלטה פתאומית נטל מהכן את הציור שצייר באותו בוקר והושיט לה אותו.
"קחי," חייך אליה. "שיהיה לך זיכרון טוב מהמקום הזה."
היא קפאה במקומה והביטה בו.
"קחי," דחק בה. "זה ילווה אותך כמו גורל."
"למה אתה מתכוון?" מלמלה במבוכה.
"לא יודע," חייך. "אבל קחי את הציור הזה, הוא שלך." הוא הניח את הציור בידיה.
להבת הנרות הבהבה קלושה באפלה. עיניה גיששו סביב במבוכה. הוא קרב אליה ונרכן לעברה. היא חייכה אליו והניחה את אצבעה על שפתיו.
"אני צריכה ללכת," לחשה, "אבוא מחר להיפרד לפני שאסע."
היא הפנתה אליו את גבה במהירות.
"חכי רגע," קרא אחריה כשפתחה את הדלת. היא סובבה את פניה ועיניה נצצו אליו בחשכה.
"לא חתמתי על הציור."
"זה לא משנה," משכה בכתפיה. "אני יודעת שאתה ציירת אותו וזה מספיק, וגם ממילא אף אחד לא יזכור אותנו בעוד מאה שנה." היא חייכה במרירות וסגרה אחריה את הדלת.
אחי עַל שירותים ציבוריים אוטומטיים בחיפה • ההצעה שלא הבשילה
שלומית עַל שיקום נחל גלים בטירת כרמל • הושלם שלב א' והמרחב נפתח לציבור
יעל ר האחרת עַל שני נערים נפצעו בתאונת אופנוע בשדרות מוריה בחיפה
צחי עַל שיקום נחל גלים בטירת כרמל • הושלם שלב א' והמרחב נפתח לציבור
אתי מזרחי עַל ניסיון פיגוע דקירה בכניסה לתחנת משטרת "גליל מערבי"

